אלגנטיות של כדור שלג: מיקי בן זאב ניסה לגלוש
רגע לפני שהחורף מסתיים, מיקי בן זאב ביקש לסמן וי על אחת האטרקציות המרכזיות בעונה – והתרסק על מסלולי המתחילים באתר הסקי המקומי. נירוונה בסיאטל
לא צריך לחסל טנק דלק רק על הפקקים ממג'דל שמס, לא צריך לשבור תוכנית חיסכון ביורו כדי לראות אלפים. פשוט נכנסים לאוטו ויוצאים ממנו כמה עשרות מיילים מכאן למרגלותיו של אתר סקי. מי שבשבילו לראות שלג כרוך בשלוש שעות נסיעה לחרמון יכול רק לקנא. למרות הקלות הזו הצלחתי לשבור את הקרח רק השבוע, כשהצטרפתי לש' ובפעם הראשונה השנה נסעתי לעשות סקי.
הגענו לאתר. לעיני נגלה פארק סקי די צנוע. ממרום ניסיוני האירופי אני יכול לומר לכל מי שנוהג לדפוק כרטיס שנתי באלפים שהוא לא מפסיד כלום. כבוגר חורף 2008 בקלאב מד אני מוסמך לקבוע שחצר השלג שיש כאן לא מתקרבת לפארקי הסקי המוכרים מאירופה.
שמנו פעמינו אל חנות השכרת הציוד. במקום יש כל מיני דילים והאטרקטיבי מביניהם הוא תשלום מראש לשלושה מפגשים מודרכים הכוללים ציוד וסקי פס. נראה לי דיל מצוין. הבחורה מההשכרה נתנה בי מבט בוחן ושאלה אותי לרמתי. "תשמעי" אמרתי לה, "אני יודע איך נראים מגלשיים, וגם איך לעצור ולפנות". "הבנתי" היא אמרה. "אתה במתחילים". לך תשכנע אותה שאני יכול להחזיק מעמד למשך שנייה וחצי לפחות בלי להתרסק על המדרון של הילדים.
לעומת זאת ש' הוא כבר מקצוען סנובורד. הוא מגיע לאתר בפעם השנייה בחורף הנוכחי. אגב, זה בדיוק פעמיים יותר מהחורף הקודם. או כל חורף אחר. הוא הצטרף לשיעור של המתקדמים, אלה שהתרסקו בפעם הקודמת אבל נשארו עם מספיק עצמות שלמות לשיעור השני. את מחצית השעה שנותרה עד לתחילת השיעור העברנו ש' ואני ברענון החומר וחילוץ עצמות על המדרון של הילדים. ש' שחזר תמרונים מלפני כמה שבועות, ואילו אני חתכתי ילדים ללא רחם כשאני משוויץ בפניות הדוקות שמזכירות יותר סמיטריילר בירידות של סדום.
למרות שאני גולש באלגנטיות של כדור שלג, התברר שהשיעור הוא באמת למתחילים גמורים. המדריך שהתרשם מיכולתי פנה אלי ואמר לי שהוא משחרר אותי מהמדרון של הילדים, ומצידו אני יכול לנסות את כוחי בירידות של סדום, כלומר על המדרונות הרשמיים. קצת חששתי. זה נראה לי יותר כמו ניסיון שלו להבטיח שאני לא אחזור לשיעור השני והשלישי, מאשר הכרה רשמית ביכולתי. כדי להיות בטוח שאלתי אותו מה המסלול הכי מתון שהוא ממליץ לי להתחיל איתו והוא הסביר לי בדייקנות של ג'י-פי-אס
כיוונתי מגלשי לשם ואכן התברר שהמסלול מסומן בירוק – אבל לי נהיה שחור בעיניים. התור למעלית הזכיר יותר תור ללחם במוסקבה בשנים היפות של הקומוניזם. מה לעשות, יום ראשון, והאתר עמוס כמו שבת בחרמון. בעוד אני מחכה בסבלנות לתורי, שמעתי אב מתמצת באוזני בנו את כל תורת הסקי על מגלש אחד. "בני", הוא אמר. "אתה לא צריך לפחד ליפול. אם אתה נופל, סימן שאתה מנסה או לומד משהו חדש". עליתי למעלית עם המשפט הזה מתנגן לי בראש כמו מנטרה.
כשפגשתי שוב את השלג מהצד השני של המעלית העפתי מבט לעבר המדרון. משכתי כתפיים, נזכרתי בדברי האב והחלטתי שמכאן ועד למטה המטרה שלי זהה לזו של הבריון השכונתי כשהוא מגיע לבית הספר. ללמוד כמה שפחות. לשמחתי, הגעתי למטה עם מספר עצמות זהה לזה שאיתו פתחתי את הגלישה. למי שמזלזל בהישג, אני רוצה לומר שבקריירת הסקי הקצרה שלי לא גלשתי על שום מדרון ללא מדריך סקי שעבר הכשרה מוגברת במתן עזרה ראשונה או שאינו מצויד בלחצן מצוקה שמקפיץ מיידית פינוי מוסק.
פגשתי את ש' שחזר משיעור הסנובורד שלו וסיפרתי על ההצלחה היחסית שלי ועל כך שאני כבר שוקל להגיש מועמדות לאולימפיאדת החורף שתיערך בוונקובר בשנה הבאה. ש' מצידו התפאר גם הוא ביכולת המלוטשת שלו בגזרת הסנובורד, והסכים שהמינימום האולימפי בהחלט בהישג יד. למרות זאת, הוא שכנע אותי להעביר את אולימפיאדת החורף מול הטלוויזיה ולא בהתחזות לאלפיניסט. הוא הבטיח הפעם לא לשכוח בירות. קניתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
