איך היא עושה את זה? ראיון עם אמא ל-6
אילולא שוחחנו איתה בטלפון לא היינו מאמינים שמדובר באשה אמיתית. אבל ג'ני מאש מאריזונה ילדה לפני שנה וחצי שישייה (שלושה בנים ושלוש בנות) ומגדלת אותם כמעט בלי עזרה. בין החתלה להאכלה היא גם מספיקה לרוץ מרתון, לעבוד משמרת לילה בבית חולים וליהנות מכל רגע. ראיון בלעדי
באחד המיילים האלה שמסתובבים ברשת קיבלתי תמונות של בלונדינית יפהפייה "מדגמנת" הריון כבד "לפני ואחרי" לשישיית תינוקות מתוקים. בכל התמונות, גם טרום הלידה וגם אחריה, לא מש החיוך מפניה ומפני בעלה. רגועים ומאושרים משתרעים בנינוחות על מיטה כשלמרגלותיהם נמים את שנתם שישה תינוקות מקסימים, שלושה לבושים בתכלת ושלוש בוורוד, כמו היו פרסומת להגברת הילודה. הייתי סקפטית. בטוח מישהו התאמן בבית על תוכנת הפוטושופ, לקח זוג שאכלס מסגרת תמונה באיזו חנות צילום והצמיד להם שישה תינוקות.
החלטתי לבדוק את אמינות המייל. ערכתי תחקיר אינטרנטי. אחרי הכל, כמה סיפורי שישיות כבר יכולים להיות?
מאמצי נשאו פרי. ג'ני ובראיין מאש מאריזונה אכן התברכו לפני שנה וחצי, ליתר דיוק ב-11 ביוני 2007, בתוספת נכבדה לאוכלוסיית הבית (אם חושבים על זה בלידה אחת הם הכפילו אותה פי ארבעה) ששמותיהם לפי סדר הופעתם סוואנה, קול, גראנט, מולי, ביילי ובלייק.
נשמע הזוי? לא להם. בשיחת טלפון, המלווה בקולות רקע רכים ההולכים ומתגברים, ג'ני (34) עוזרת לרופא בחדר מיון בהכשרתה, מנסה לתאר בפני את החוויה ההורית שלה. התחלתי סקרנית ויצאתי מעריצה.
בניגוד למצופה, ג'ני לא הרתה מטיפולי הפריה. "לא היו לי בעיות להיכנס להריון", היא אומרת, "הייתה בעיה להחזיק את ההריונות. לכן כשהרופא שלח אותי להפריה סירבתי. אז נתנו לי הורמון פוריות והריתי. כשהגענו לבדיקת האולטרה-סאונד הראשונה שקשקתי, משום שבפעמים הקודמות העוברים היו ללא דופק. הכנתי את עצמי לגרוע מכל. אבל בבדיקה ראינו שלא רק שיש דפיקות לב, יש שש כאלה. זה היה שוק, הלם".
לא חשבתם על דילול עוברים?
"הרופא ישר אמר שחייבים לדלל. סירבתי. אמרתי שאני לא יכולה לדלל, אין סיכוי, אם אלוהים ירצה לקחת אותם הוא ייקח. את צריכה להבין שבשבוע התשיעי רואים הכל, את הראש, הזרועות וכפות הרגליים הקטנות, ודילול עושים רק בשבוע ה-12, לא יכולתי לחשוב על זה. זה היה סיכון שלקחנו.
"בשבוע ה-11 פגשתי את הרופא שליווה אותי לכל
גם משפחתה של ג'ני לא הייתה מאושרת מהרעיון. כולם עובדים בתחום הרפואה ולכן מודעים לסיכונים. "היום, כשהם רואים את השישה", היא אומרת, "הם מזועזעים מהמחשבה שהם ניסו לשכנע אותי לדלל".
את רוב חודשי ההריון בילתה ג'ני בשכיבה, במיטת בית חולים, עד ללידה שהתרחשה בשבוע ה-30.
כשאני שואלת אותה על הלידה היא מודה שהיא מתקשה לזכור. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבמהלך הלידה היא כמעט קיפחה את חייה. המאמץ לשאת שישה תינוקות גרם ללבה להתמלא בנוזלים בזמן הלידה. "פחדתי פחד מוות לפני. החדר היה מלא באנשים, כ50- איש נכחו בלידה שלי. רופאים בשבילי ובשביל הילדים, אסיסטנטים, אחיות. הלידה עצמה הייתה די מהירה, בערך כל דקה הוציאו תינוק. השפתיים שלי רעדו והרגשתי חולה. כל פעם שהוציאו ילד אמרו לי 'הנה בת' או 'הנה בן' - ואני הקאתי. כ-20 דקות אחרי הלידה הלב שלי קרס, לא יכולתי לנשום או לדבר. לקחו אותי מהר לטיפול נמרץ. בכנות, הרופאים חשבו שאני לא אשרוד. הייתי מבועתת, חשבתי שאני אמות".
למה זה קרה?
"מה שהסבירו לי זה שבדרך כלל אחרי לידה מדממים הרבה ואני לא דיממתי מספיק, לכן כל הנוזלים עלו לכיוון הלב והריאות, מה שגרם ללב לתפקד רק 10% מהיכולת שלו. אני אומנם בכושר טוב מכיוון שאני ספורטאית, אבל הלב שלי היה ממש חלש. ואז הרופא אמר: 'יש 30% סיכוי שהיא תמות היום, 30% שהיא תמות תוך שישה חודשים ו30% סיכוי שהיא תהיה בסדר גמור'. בסופו של דבר היה לי מזל - לא מתתי באותו היום, לא אחרי שישה חודשים, ואני בריאה, תודה לאל".
חוויה לא פשוטה ללידה ראשונה.
"ראשונה ואחרונה".
כל מי שחזר עם תינוק מבית חולים יודע שיש יום-יומיים של חסד. התינוק במעין ג'טלג עד שהדברים מתחילים להיכנס למסלול מתיש של אוכל, בכי, חיתולים וחוזר חלילה. עכשיו תכפילו את זה פי שישה. מספיק תינוק אחד חולה בבית כדי להדיר שינה מעינינו, אז במקרה שלהם, היא מעידה, הם חולים בתורנות במשך שלושה שבועות רצוף.
מי עוזר לך?
"אין לי עזרה קבועה. הייתה לנו עזרה של 24 שעות ביממה במשך החודשיים וחצי הראשונים. הם היו מאוד קטנים והיה צריך להאכיל אותם כל שלוש שעות, זה היה ממש קשה ולא הייתה ברירה. אבל אחר כך כבר לא יכולתי יותר לחכות לרגע שבו אני אעשה את זה לבד, שלא תהיה איתי עוד מישהי בבית. להיות אמא נורמלית. ההורים שלי או של בראיין מגיעים לעתים תכופות. העזרה היחידה שיש לנו באופן קבוע היא מהזוג הכי מקסים בעולם. הם בני 70, הורים לשישה ילדים משלהם. כל הנכדים שלהם גרים בקליפורניה והם כאילו אימצו את הילדים שלי. הם מגיעים שלוש פעמים בשבוע בימי שני, רביעי ושישי, בין השעות 9 ל-11 בבוקר. הם עוזרים לי בכביסות, ניקיונות, משחקים עם הילדים. הם פשוט מקסימים, וממש מצילים את חיי במשך שלושה ימים".
יש רגעים שבהם את יוצאת מדעתך?
"כמובן. אני מוצאת את עצמי לפעמים מטפסת על הקירות".
איך התגובות כשאת יוצאת לרחוב?
"כשאני עם כל השישה? (צוחקת) את יודעת, גם כשאני מסתובבת עם שלושה, אנשים עוצרים אותי. אנשים חושבים ששלישייה זה מדהים. עם כל השישה ביחד זה יוצר המולה. אני לא עושה את זה לעתים קרובות, כי אני לא אוהבת את תשומת הלב. בערך כל בנאדם ברחוב עוצר ונועץ מבטים. ביום הולדת שנה שלהם הזמינו אותנו לתוכנית "The Today Show" בניו יורק. טסנו לשם במטוס כחמש וחצי שעות. האנשים לא הפסיקו להסתכל עלינו, ואלו שלא ידעו שכולם התינוקות שלי, חשבו שאני מסוכנות אימוץ ושאנחנו מוסרים אותם לאימוץ. ואני אמרתי 'לא, הם כולם שלי'. זה היה מצחיק".
הם רבים הרבה ביניהם?
"הו, כן. מה שיש לאחד השני רוצה".
את מתקדמת בצעדי ענק לגיל שנתיים הסורר.
"כן, אני לא נהנית מהרעיון הזה בכלל".
אחת הפריבילגיות הנפלאות שיש לזוג מאש היא שהם בורכו בילדים שישנים עד השעה שבע וחצי בבוקר. כמישהי שהילדים שלה היו מתעוררים לפני קריאת התרנגול, אני יודעת להעריך שינה טובה אצל ילדים. אבל אם אתם מדמיינים אותה מתרפקת על הכרית עד שעת השין - אז יש לכם טעות. אחת האהבות הגדולות שלה היא ריצה ולזה היא מנצלת את שעות החסד האלה.
אפשר רק להעריץ אותה כשהיא מספרת איך היא שכבה בטיפול נמרץ והחליטה שעוד לפני שימלאו לשישייה שנה, היא תשתתף בריצת מרתון. "רציתי לחזור להיות עצמי, זו שלוקחת על עצמה אתגרים, לא רציתי להיות רק אמא, אלא ג'ני שאוהבת לרוץ, שהשתתפה במרתונים. זה כיף גדול, הרגע בו מגיעים לסיום, לקילומטר ה-21, ונותנים כל מה שיש, זה מרומם, מכניס אדרנלין. ריצה זה הדבר היחיד שאני מצליחה לעשות בשביל עצמי. אני רצה עם החברה הכי טובה שלי, ככה שזה גם זמן השקעה בחיי החברה. אנחנו יחד, מדברות, עושות תרגילים. זה כיף".
שעת הריצה מתחילה בחמש בבוקר, בשש היא חוזרת הביתה, מבלה עם עצמה עוד שעה של זמן איכות, עד שהקטנים מתעוררים. אז היא מתחילה בסדר יום קבוע ומאורגן עליו היא מקפידה לשמור:
"אני מאכילה אותם, מחליפה חיתולים ובגדים ומשחקת איתם בבית עד שעה 10. אחר כך אנחנו יוצאים לטייל בחוץ כשעה. ב-11 אני חוזרת, נותנת להם ארוחה קלה ומשכיבה אותם לישון. הם קמים אחרי שעה-שעה וחצי, אנחנו מתארגנים שוב ויוצאים. בדרך כלל הולכים לבקר חברים כדי שיוכלו לחוש סביבה קצת אחרת. חוזרים לקראת אחר הצהריים. בשעה ארבע אני עושה להם אמבטיות, בחמש הם אוכלים ארוחת ערב. בשש אני נותנת להם את הבקבוק שלהם, הם מקבלים בקבוק אחד ביום. בשעה הזאת בראיין (שעובד כאיש מכירות בחברת תרופות גדולה) כבר חוזר מהעבודה והוא משחק איתם. בשבע וחצי הם הולכים לישון.
"זה ריטואל שעוזר לי לשמור על סדר היום שלי. אני מטבעי בנאדם לא מאורגן, מאוד ספונטני בהחלטות שלו. כשאני רוצה ללכת לאיזה מקום אני הולכת. זה עוזר לי לשמור על סדר יום מאורגן שמסייע מאוד להתנהלות עם שישה ילדים. אנחנו לא יוצאים להרבה חופשות, מכיוון שקשה לי להוציא אותם מהבית, הם רק בני שנה וחצי. אני לא יכולה ללכת איתם למקומות כמו בנק למשל, כי זה פשוט בלתי אפשרי. אני גם לא יכולה לתת להם להסתובב, כי אני רק אחת והם הרבה. אז אני מנסה לגוון כמה שאפשר. אני מנסה לארגן טיול אחת לחודש בו אנחנו נוסעים להורים שלי או לאחותי בקליפורניה, מרחק של ארבע וחצי שעות מפה, אנחנו משחקים בים ומטיילים קצת. הרבה פעמים המשפחה שלי ושל בראיין מגיעים ואנחנו משתדלים לעשות דברים קצת שונים.
"אז נכון שלעשות את אותם הדברים כל יום מספיקים בשביל להוציא אותי מדעתי. אבל זה גורם למערכת לעבוד באופן מסודר והילדים יותר מאושרים ככה. הם יודעים את סדר היום שלהם, הם לא צריכים לנחש אותו. אני בהחלט חושבת שזה עוזר להם להיות יותר רגועים. וזו הדרך שבה אני רוצה לגדל אותם כמה שיותר מאושרים. כי כשהם מתחילים להתלונן הם מאוד רעשניים".
"אוי, סליחה, רגע, חמישה מילדי התעוררו, אני צריכה לתת להם לאכול, רק רגע".
שאתקשר מאוחר יותר?
"לא, לא, הם בסדר, שמתי אותם כבר סביב השולחן".
אני לא מפסיקה להתפעל. איך את עושה את זה, אני תוהה בטלפון. יש לך טיפים להורים אחרים?
"אין לי מושג איך זה להיות הורה לילד אחד", היא עונה, "אבל אני מנסה לדמיין את זה בעזרת אחותי שילדה את תינוקה הראשון לפני שישה חודשים. נראה לי שעצם העובדה שאת אמא ולא משנה לכמה ילדים, מכניס אותך לניהול ריטואלים קבועים על בסיס יומיומי. כי זה טוב יותר לילד והצרכים שלו נמצאים בעדיפות".
מה מחזיק אותך?
"אפשר לומר שיש שלושה דברים שמחזיקים אותי: קודם כל היחסים שלי עם אלוהים. דבר שני - ליהנות מהרגע. שמעתי הרצאה של אשה נוצרייה מאמינה, שדיברה על איך אנחנו תמיד מחכים לדבר הבא. אנחנו רווקים ומתים כבר להתחתן, מתחתנים וכבר מחכים להביא ילדים, ואנחנו לא מצליחים ליהנות ממה שקורה עכשיו. ככה זה גם עם תינוקות. הם קטנים ואנחנו לא יכולים לחכות עד שידברו או ילכו ואנחנו לא מצליחים באמת ליהנות מהם. ואת זה אני משתדלת לחוות. זה לא קל, אבל אני מבינה שהדברים האלה יעברו, הכל זמני ושום דבר לא יחזור על עצמו. זה עוזר לי גם ברגעי משבר בהם אני מרגישה שאני לא יכולה ואני חושבת 'אלוהים, אני לא אעבור את זה'. זה הכל זמני, זה לא יימשך עוד הרבה, וכשהם יגדלו אני אתגעגע לזה, לימים שהם היו תינוקות.
"הדבר השלישי - לקחת זמן לעצמך. אני חושבת שכאמא שיש לה תינוקות שצריכים אותה ובעל שצריך אותה, אני חייבת שיהיה לי משהו לעצמי. בשבילי זו הריצה, אבל כל אמא צריכה לדעתי שיהיה לה משהו שתשמור לעצמה, בין אם זה תחביב מסוים או לשבת בבית קפה עם חברה. אלו הדברים שאני עושה: הרבה תפילות, הרבה מחשבות, נהנית מהרגע, רצה ושותה דיאט קולה כל יום. זה הקפה שלי וזה מאוד עוזר לי, לא הכי בריא שבעולם, אבל...".
את פוגשת חברות לקפה?
"כמעט ולא. אחת לשישה חודשים. אני מאוד אוהבת את החברות שלי, אז הן באות אלי הביתה כי ככה זה הרבה יותר נוח".
אני משערת שאת לא עובדת כרגע.
"דווקא כן, אני עובדת במשרה מלאה, בחדר מיון. אני עושה משמרות ערב ובראיין שומר על הילדים".
אתם מוצאים גם קצת זמן לעצמכם?
"זה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו. ההורים שלי גרים במרחק חצי שעה ממני וגם ההורים של בראיין גרים קרוב, כך שמדי פעם הם באים לשמור על הילדים ואנחנו לוקחים פסק זמן".
למה את הכי מתגעגעת?
"זה מצחיק, אחד הדברים שחברים שלי תמיד צחקו עלי זה על הספונטניות שלי. כמעט כל יום חיפשתי לאן לנסוע, אני אוהבת לטייל ובעלי היה משתגע, כי הייתי סוחבת אותו למלא מקומות. וכשנכנסתי להריון עם שישה תינוקות, כולם אמרו שאני 'שמה אבנים בכיס שלי' ושאני לא אוכל לנסוע יותר. אבל אני עדיין נוסעת, אני רק לוקחת אותם איתי.
"מאוד אהבתי לנסוע לארצות אחרות ולשמוע שפות אחרות, הייתי בגוואטמלה ובטהיטי. גם ישראל נמצאת בראש הרשימה של המקומות שאני רוצה להגיע אליהם. אני לא יכולה לחכות כבר ליום שבו ילדי יהיו גדולים מספיק בשביל שאוכל לטייל איתם בעולם. כי אני לא יכולה לעשות את זה כרגע, זה בלתי אפשרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
