בדרך שלי: ראיון עם שלי גפני
לשלי גפני יש ברקורד רזומה דוגמנות מפואר, קריירה כאשת עסקים ופוטנציאל התחבבות משובח, אבל זה לא עזר לה לקבל את תפקיד מנחת "פרויקט מסלול" הישראלי. ראיון שתחילתו בחוסר בטחון עצמי, וסופו בקבלה
ופחד במה? "כן. תצוגות לא עשיתי בחיים. העובדה שכל העיניים עלייך היא משהו שפיזית לא יכולתי לעמוד בו. פעם אחת מוטי רייף שכנע אותי לעשות תצוגה של גדעון אוברזון ובאמת רציתי להתגבר על זה. עליתי על הבמה ופשוט הרגשתי כמו. . . היום אני חושבת שזה היה התקף חרדה. הפנים שלי התחילו לקפוץ, הרגשתי שהכול רועד מבפנים. מי שמכיר אותי יודע שהייתי בלחץ מטורף. לא נפלתי, אבל פחדתי נורא. ואז אמרתי לא רוצה. החלטתי שלא אעשה את זה יותר".
"במשך השנים התגברתי על המון פחדים. התחלתי לטפוח לעצמי קצת על השכם. אצלי, הביטחון עולה רק כשאני עוברת אתגרים. לא כשאומרים לי את מהממת, את יכולה, את חכמה. זה לא עוזר לי. הרצון לנצח את הפחדים מניע אותי. במשך החיים גיליתי שהמון דברים אני עושה כדי לשבור את הפחדים האלו".
לפני כמה חודשים נכנסה גפני, 37, דוגמנית ואשת עסקים, לזירת היאבקות הבוץ הכי סקסית בטלוויזיה: התמודדות על תפקיד המנחה בגרסה המקומית של "פרויקט מסלול", ריאליטי עיצוב האופנה שמובילה בארצות הברית הדוגמנית היידי קלום, ושמתוכננת לעלות אצלנו בחודש מאי ב"רשת". לצידה התגוששו על התפקיד הנחשק פיגורות כמירי בוהדנה, שירלי בוגנים, שגם זכתה בתפקיד, ומלי לוי גרשון. אבל גם במבט על הקנדידטיות האחרות, גפני, בעלת חברת האיפור "מאדינה מילאנו", אמא לשלושה והפרזנטורית של חברת "גולברי" זו העונה השלישית - הייתה בהחלט יכולה להיות הליהוק האולטימטיבי לתוכנית.
למרות שעל הנייר סיכוייה של גפני נראו מבטיחים
אגב , אם כבר "פרויקט מסלול", מי המעצבים שאת אוהבת?
"אני אדם של ג'ינס, טי שירט ומגפיים. כשאני רוצה לקנות משהו אחר, אני קוראת לסנדרה (רינגלר-סטייליסטית, גב"ח). אז אני לא לובשת, אבל אוהבת. בארץ, ברי מאייר מדהים בעיניי. רואים אמנות בבגד שלו. קלודט זורע עושה דברים יפים. אומרים שאנחנו מעתיקים אופנה, ואני חושבת שאנחנו מעתיקים אופנה מאוד יפה. בחו"ל, אני אוהבת את'דולצ'ה וגבאנה', כי הכול אצלם נורא פיין והם מבינים את הגוף הנשי והגברי. הם לא צעקנים מדי, מאוד שיק. ל' גוצ' י' יש דברים הורסים, אישה אצלם תהיה סקסית, אבל מדויקת. גם דונה קארן. אבל באמת, הכול סופיסטיקייטד מדי בשבילי.'שאנל', למשל , זה פחות אני".
"הייתי ביישנית למות, אבל מאוד נהניתי. אם לא הייתי נהנית לא הייתי ממשיכה, אני לא מזוכיסטית". הזכייה לא עזרה לילדה מרמת אביב לגדל ביטחון עצמי: "התחרות לא גרמה לי להרגיש יותר יפה או יותר טובה, אלא באמת להתמודד עם הפחדים שלי בפעם הראשונה. אם את חסרת ביטחון, לא בן יום תגידי 'כנראה אני כזאת'. זה לקח הרבה יותר זמן".
היא המריאה לפריז ואחר כך נחתה בניו יורק, בגיל 17 וחצי, שנה אחרי שאמה נפטרה מסרטן. כילדה טובה, היא לא התחברה לחונטת הדוגמניות. "נעמי קמפבל היתה ביץ' ביג טיים, וסטפני סימור מוזרה כזאת, יכלה להיות נחמדה ולהתהפך. אבל בשבילי זו תמיד הייתה עבודה. הייתי מסיימת והולכת הביתה". היא עשתה הרבה קטלוגים, ישר התברגנה ומצאה מסגרת אוהבת, כולל בן זוג. ועדיין, היא נגסה בתפוח הגדול מלוא המנשך.
בניו יורק גפני גילתה מהר מאוד שדוגמנות פרופר משעממת אותה והתחילה לאפר. תחילה כאסיסטנטית ( "דפקתי על דלתות" ) ואחר כך כעצמאית. כשחזרה לארץ, עם בעלה הטרי דאז, אופק קאירי ( "הוא נתן לי ביטחון" ), חברה לגלית ורטהיים והן פתחו את חברת האיפור "מאדינה מילאנו". בהמשך , ורטהיים יצאה מהשותפות, וכיום גפני ובעלה הם בעלי העסק, המונה 15 סניפים.
"זה משהו אחר לגמרי. בזמני הייתה המון שמירה על דוגמניות צעירות, אבל כיום זה לגמרי פרוץ ואת לגמרי לבד. לפעמים בנות לא בשלות לזה. מצד שני, כיום בנות 14 הן הרבה יותר נשים ממה שאני הייתי. יש בזה משהו עצוב".
אם היית היום בת 17 היית מצליחה?
"ממש לא. היום אין מקום לחוסר ביטחון כמו שהיה לי אז".
מהדוגמניות , את מי את אוהבת?
"אנה זאיקין מדהימה. לבר רפאלי יש יופי שאתה רוצה להיות כמוהו. זה חי, זה סקסי, זה בתולי, זה חינני. בר מאוד מתוחכמת בעיניי, היא פשוט שומרת על הפאסון של הילדה הטובה הרבה זמן. וגל גדות מאוד יפה. הדמיון בינה לבין רפאלי זה החינניות, המראה המזמין, לא משהו מתיימר מדי".
כיום, גפני אומרת שאפיזודת ניו יורק שלה התקיימה כיוון שלא יכלה לעכל את האובדן של אמה. אבל אחרי שנה של דגמון אינטנסיבי, היא הבינה שמשהו ממש לא בסדר. "קמתי יום אחד והרגשתי לבד בעולם. זאת מועקה כזאת. צלצלתי לאבא שלי ואמרתי לו' אבא, אתה בא עכשיו'. והוא הגיע. היה לנו שבוע שדיברנו בו כמו שלא דיברנו בחיים. עד היום אני חושבת על כל דבר מה היא הייתה אומרת, איך היא הייתה בתור סבתא. היא כל הזמן שם. אני נורא מתגעגעת אליה. זה כבר 20 שנה מאז שהיא נפטרה".
הלכת פעם לטיפול?
"אני מאוד רגישה, אבל עם השנים למדתי להיות מאופקת. אני לא מראה את זה יותר מדי. שומרת בפנים. הלכתי פעם לטיפול, והפסיכולוגית אמרה לי שאני יכולה לבוא ולטפל בכמה לקוחות שלה".
"אני לומדת קבלה אצל יובל דיין, בעלה של נועה ירון. הוא אחד האנשים החכמים שאני מכירה. הייתי נורא אתיאיסטית, ובעלי אדם מאמין. הוא רצה להראות לי מה זה דת, בקטע שהיא מהממת-ופשוט עיוותו אותה. מה זה קבלה בעיניי? זה סוד החיים: להרגיש טוב עם עצמך ולהיות בן אדם טוב יותר. להכיר את האני שבך".
מה האני שלך?
"אני אמא, ואני אשתו של אופק, ואני עובדת ובעזרת השם אני אנחה תוכנית טלט וויזיה. בקבלה את לומדת שאת מכניסה את עצמך לסיטואציה: את עושה דברים-ואת שוכחת מי את. יודעת רק שכולם רוצים ממך משהו, ולא מה את רוצה מעצמך. זה כמו מסאז' לראש. אני בפגישות ולוקחת את הילד לחוג והשני חולה ויש עבודה - את כל היום בשביל כולם. אדם צריך לדעת לקחת את הרגע הזה להקשיב לעצמו. להפסיק את הרעש".
אז נחזור לנקודת הפתיחה: חוסר הביטחון שלך. מאחורייך?
"זה שם כל הזמן. פתאום גיליתי שאני דיסלקטית, למשל. אם צריך לכתוב מכתב, אני אכתוב בלחץ. אני לא אוהבת לבוא למקומות עם אנשים שאני לא מכירה. כשט מצפים ממך, בלי להכיר אותך-זה מלחיץ. אבל כיום יש לי כבר את הביטחון העצמי במי שאני, אולי כי יש לי תא משפחתי והחברה מצליחה. אז אני מאמינה שאם נורא ארצה משהו, הוא יקרה. אפשר לקרוא לזה ילדותיות, אבל אני מאמינה בכוח שמאפשר לזמן דברים. ואני לא מדברת על'בא לי', רק על לעשות בכל הכוח ".
נא להמתין לטעינת התגובות
