עשרת הדברות: עשר או חמש?
מה יוצרת העמדת הדברות אלו על אלו, חמש כנגד חמש? מהי עומקה של הקבלה זו שבין אדם לחברו לבין אדם למקום? ביטי רואי על פרשת יתרו
עשרת הדברות נחשבות לגרעין שמקפל בתוכו את מה שמכונה ה"יהדות". מעמדם המרכזי של הדיברות מונצח בהחלטה שלא לעמוד כשהם נקראים בציבור, כדי שלא לתת גושפנקא לדעה בדבר עדיפותם על שאר ענייני התורה.
ואכן לאורך השנים רבים ביקשו לראות בהם את תמציתה של ההתגלות האלוהית לאדם. דבר האל במובן של צו, לא דיבור האל המבטיח, לא הדיווח ההיסטורי, אלא מה צריך לעשות ואיך צריך לנהוג. ובלשונו של קירקגור ובביקורת על הפילוסופיה של זמנו, כשאלה: "מה עלי לעשות"? ונראה שלאורך הדורות אכן לא מש רושם זה בדבר מעמדם המרכזי והמיוחד.
עשרת הדברות נתפסו כקוד האתי האוניברסאלי של היהדות, ובעיקר צידם השמאלי העוסק במצוות בסיסיות שבין אדם לחברו. צידם הימני הפך טפל למסרים ההומניים החקוקים משמאל, והם נתפסו פעמים רבות כהקדמה או כפרלוד למה שחשוב באמת. ההפרדה בין הלוח הימני ללוח השמאלי, הפכה למעין הפרדה מוחלטת שבה אין מלכות נוגעת בחברתה. "מצוות בין אדם למקום" מזה ו"מצוות בין אדם לחברו" מזה.
בזוהר הקדוש (ח"ב צ ע"א-ע"ב) מופיע מאמר מעניין על הקשר שבין הצד הימני לצד השמאלי של הלוחות. בעקבות המדרש, הופכת בזוהר ההפרדה דווקא לסימטריה מסוימת, בה ניתן לקפל את צד שמאל על צד ימין בחיבור מופלא:
[ בתרגום לעברית]:"..ואלו חמשת הראשונים כלולים בחמשת האחרונים ומשום כך: "מימינו אש דת למו" שהכל נעשה ימין, ועל כן בחמישה קולות ניתנה תורה. אמר רבי יהודה: כולם היו חמישה תוך חמישה, כנגדם חמישה חומשי תורה"
אני מוצאת כאן מחלוקת בין "תנא קמא" לרבי יהודה. על פי הראשון מדובר על סימטריה היושבת על צד ימין דווקא, ואילו רבי יהודה מבקש לראותם כלולים יותר אלו באלו, ללא עדיפות לצד הימני. העמדתם של הדיברות על חמש, קשורה הן לחמשת הקולות הנזכרים בפסוקים המתארים את מתן התורה (שמות יט: טז-יט) והן למניין חמשת חומשי התורה. על ידי כך משיג הזוהר שתי מטרות. ראשית, הוא מצביע על קשר פנימי הדוק בין הדברות לבין ההתגלות – היא הקול האלוהי, ושנית, הוא יוצר קשר בין עשרת הדברות לבין חמשת חומשי התורה, כדבר אחד שאינו ניתן להפרדה. (הקבלה זו מצויה כבר במדרש, המוצא תרי"ג אותיות מהמילים "אנוכי" ועד סיום עשרת הדברות במילים "אשר לרעך". כך בבמדבר רבה נשא פי"ג, וכן רש"י למשפטים כד:יד)
כפי הנראה, העמדה זו – חמש כנגד חמש – באה ליצור הקבלה אחרת, אותה מפתח הזוהר ובה נעסוק להלן.
מה יוצרת העמדת הדברות אלו על אלו? חמש על חמש? מהי עומקה של הקבלה זו שבין אדם לחברו לבין אדם למקום?
הרב קוק טען כי "אסור לה ליראת השמים לדחוק את המוסר הטבעי..." [אורות הקודש ח"ב]. בכתביו הוא יוצא נגד מי שרואים את עבודת האלוהים כמבטלת את המוסר האנושי. ובלשון תנועת הנוער בה גדלתי, אסור לציציות הנשרכות משני צידי הגוף להצליף באדם שיושב לידך, ואסור לתפילה הארוכה לבוא על חשבון עשיית החסד עם החולה שבחדר הסמוך.
(ראו פרשה שעברה, רש"י על: "מה תצעק אלי דבר אל בנ"י ויסעו יד:טו) בפרפראזה לדברים אלו, נראה כי הזוהר מבקש לומר משהו דומה, אך הפעם מן הכוון ההפוך, ש"אסור לו למוסר הטבעי לדחוק את יראת השמיים" וכי יש לזכור את הספרה האלוהית בספרת העולם המוסרי, כי היא עומדת עליה וממנה היא יונקת את כוחה.
רעיון זה אינו עוסק רק בהצבת מקור סמכות. קישור צווי המוסר לעולם העליון, אינם באים רק לתקף את צווי המוסר ולהבטיח את שמירתם. הצבת חמשת הדברות אלו כנגד אלו, אינה נאמרת בשל ההכרה בחולשתו של האדם למלא בנאמנות אחר הצו הקטגורי של התבונה, הרגש, המצפון או החמלה. אלא היא נובעת מתוך תפיסה מקפת יותר של חיבורים עמוקים, בלתי טראנסצדנטיים בין העולם העליון לבין העולם התחתון, חיבורים אשר אינם נוחים לכולם, אך חשובים ביותר לספר הזוהר. יש שיאמרו כי חיבור עולם המוסר אל העולם האלוהי בא למעט מערכו של המוסר ולהקטין את העולם הזה מפני העולם ההוא, אך ניתן לראות בו במהופך דווקא בקשה להגדיל את העולם שכאן ולמלאו:
"בחמישה מאמרות אלה כלול הכל. בחמישה מאמרות אלה נגלפו חמישה אחרים. ודאי חמישה תוך חמישה. זה כיצד? "אנוכי ה' אלוהיך" כנגד "לא תרצח" ששנינו: שניים אלה בכלל אחד נכללו, שמי
לא רק הוספת "נפח" לעולם האנושי יש כאן על ידי הטענתו בעולמות עליונים, אלא גם תנועה הפוכה – הכפפת העולם האלוהי לעולם האנושי. העולם האלוהי מתגלה לא כסגור לעצמו, מנותק וא-מוסרי, אלא כמתעניין, קשור ומעורב במה שקורה כאן למטה. עד לרמת ה"שפיר והשליה" שבמציאות, ועד להכרעותיהם המוסריות של הפרטים שמהלכים על פני כדור הארץ.
בפרשנותו היפה של הזוהר, מתרחב תוכנה של מצוות "אנוכי" מעבר למצות אמונה במציאות ה' או בייחודיותו, כפי שפרשו פרשני ימי הביניים, ומעבר לתוכנה כמצווה המכוונת להכרה עקרונית מנטאלית בקיומו מחויב המציאות של האל, אל מול המציאות הקונטינגנטית בארץ.
מצוות "אנוכי" לפי דברי הזוהר היא מצוות שמירת האדם מרצח. נוכחות האל היא נוכחות האדם. הכרת "אנוכי ה' אלוהיך" כיצד תבוא לידי ביטוי? על ידי הזהירות הרבה מנטילת חיי האדם. המונח "אדם" נאמר גם על היצור האנושי, אך גם על הדמות האלוהית שראה יחזקאל. הכפילות המעניינת שמופיעה בפסוק "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ד:ו) מוסברת על ידי הפגיעה באדם השלישי – הוא האדם העליון, הסמל המרכזי לאלוהות (ראו אצל מורי יהודה ליבס, מילון ספר הזוהר).
ראיית האדם בצלם אלוהים יוצרת קישור גם בכיוון ההפוך, לפיו האלוהי מצוי באדם. ועדות לנוכחותו של הקב"ה בעולם. ל"אנוכי ה' אלוהיך" יש אם כן, קשר עמוק המתבטא מעשית באיסור ליטול חיי אדם.
הזוהר ממשיך ומחבר חיבורים יפים בין ימין לבין שמאל. כך למשל, הדיבר "לא יהיה לך" הוא כנגד "לא תנאף", שהרי הניאוף עניינו בשקר ובחוסר נאמנות בין שני בני הזוג. "ומי שמשקר בזה משקר במלך, שכתוב (הושע ה) "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו...".
נאמנות היא נאמנות. ושקר של איש לאשתו או של אישה לבעלה הוא שקר. נזכיר שוב, כי הקבלה פשוטה אינה מספקת לדגם הזוהרי שהרי המקבילים גם נפגשים. כפי שהסברנו לעיל אין "אדם" אלא "אדם עליון", ועל כן, אין יצירה של אדם חדש מתוך ניאוף ושקר, שאינה נושאת עימה "שקר במלך", כלומר פגיעה באלוהות.
דוגמא אחרת אנו מוצאים בהצבת "לא תשא" כנגד "לא תגנוב", שהרי על פי הדרשה, הגנב מזומן לבסוף להישבע בשקר. ו"זכור את יום השבת לקדשו" כנגד "לא תענה ברעך עד שקר". מהו הקשר שבין שמירת השבת לבין עדות שקר שנותן אדם ומפליל את זולתו? גם כאן מוצא הזוהר קשר בין השניים:
"שאמר ר' יוסי: שבת- עדות נקראת וצריך אדם להעיד על זה, שכתוב :"כי ששת ימים עשה ה' וגו'", ושבת היא עדות על הכל, ומי שמעיד שקר משקר בשבת שהיא עדות אמת ומי שמשקר בשבת- משקר בתורה כולה, ולפיכך זה תלוי בזה".
ענינה של מצוות שבת לפיכך, הוא עניין העדות (הנאמרת אכן בעמידה בקידוש) בה מעיד האדם כי אלוהים ברא את העולם. עדות זו, בלשון הזוהר היא "עדות על הכל" - אולי העדות הבסיסית ביותר או העדות על הכל כפשוטו, העדות על המציאות כולה. עדות זו אם כן עומדת אל מול עדות השקר שמעיד האדם נגד חברו. הכחשת אמת מול אלוהים, כמוה כהכחשת אמת מול זולתך, ועניין פעוט יכול להיות גם עניין גדול. מבחינה זו עלילת השווא שמעליל אדם על זולתו אינה שונה מהכחשת הבריאה כולה.
כך גם לגבי האיסור העשירי, שהוא גם החמישי במניינו, כיבוד ההורים ו"לא תחמוד".
"לא תחמוד בית רעך, שדהו" וכתוב כאן "על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" זה שנתן לך יהא שלך, ולא תחמוד אחר. ודאי זה בזה תלוי". מי שמקיים מצוות כיבוד הורים, זוכה לשמוח בחלקו ובאדמה שהוא מקבל. נאמנות להוריך פירושה בעצם נאמנות לאל, כנאמר בחז"ל "אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל". אדם שאינו מרוצה ממה שיש לו, הולך וחומד מה ששייך לאדם אחר. לעומת זאת מי שמצליח לראות ברכה במה ששייך לו, מכבד על ידי כך, את אביו ואת אמו ואת האל.
בסיום דרשה מרתקת זו אומר הזוהר: "...שנה רבי אלעזר: באלו עשרה מאמרות נגלפו כל מצוות התורה, גזרות ועונשים, טהרה וטומאה, ענפים ושורשים, אילנות ונטיעות, שמים וארץ, ים ותהומות". עשרת הדברות אכן הובנו במחשבת הזוהר לא רק כתמצית תרי"ג המצוות, אלא כתמצית המציאות כולה. אילנות ונטיעות, ענפים ושורשים. כל העולמות שזורים זה בזה, מלכות נוגעת בחברתה ומלך נוגע בפקודיו. קריאת עשרת הדברות היא אם כן קריאה של דברים רבים, חיבור עולמות, אנושיים ואלוהיים. חמש על חמש, או עשר שהן חמש.
נא להמתין לטעינת התגובות
