ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

קסם הקיטאידו: איך אמנות לחימה מפילה בפח את העוסקים בה?

אמנות לחימה ראויה להיחשב כ"דרך" אם היא מצליחה להפיל בפח את העוסקים בה; אם היא מנערת אותם שוב ושוב ולא מניחה להם להתקבע. אביב טטרסקי על קיטאידו

אביב טטרסקי | 10/2/2009 9:29

אביב ומיכל מתרגלים קיטאידו

"דאו שניתן לכנותו אינו דאו אמיתי", מצהיר הדאו דה צ'ינג. כל הדרכים - שודו (קאליגרפיה), צ'אדו (דרך התה), ג'ודו וקיטאידו הן חלקיות, מוגבלות וראייתן מוטה. בכל זאת האמנויות הללו מתיימרות למלא אחר התנאי של אבי הזן היפני איהיי דוגן: הלומד אותן לומד בעצם את עצמו ולפיכך הוא לומד את הדאו.

מצד אחד קיטאי - מיומנות שאפשר להשתכלל בה עוד ועוד ועם כל עושרה וקסמיה היא עדיין מוגבלת. מצד שני דו - שכחת העצמי ואינטימיות עם כל הדברים (אם לצטט שוב את דוגן). המרווח שבין הקיטאי והדו הוא הגירוש שלנו מגן העדן, הוא השבר, התעתוע והסבל. בה בעת הפער שבין הקיטאי והדו הוא המקום שהוא הכי שלנו. מכיוון שהוא הכי שלנו, שדווקא בו הכמיהה שלנו יכולה לפרוח ולתת פרי.

יש שמגיעים לקיטאידו (כמו לכל אמנות) כי הם חושבים על מה שהם יקבלו והם באמת יקבלו הרבה. אבל הדאו לוקח לא פחות משהקיטאי נותן ויום אחד הם מגלים שלא מדובר רק בללמוד עוד יכולות ולרכוש עוד תובנות. יום אחד הם מגלים שהם נדרשים למהלך הפוך - לוותר על הרגלים, על דעות, על הקלפים המנצחים שלהם. לוותר על עצמם. בשביל חלק מהם זה בדיוק הזמן לעזוב. מי שלא עוזב נופל בפח: בא להתמלא ונמצא משקיע את מרצו בלהתרוקן. כל כך מתוק פיתויה של הדרך.

אנשים אחרים נופלים בפח מהכיוון ההפוך. מלכתחילה לא האמנות עניינה אותם אלא הפתח שנפתח להם דרכה אל עצמם ואל העולם. האנשים הללו מתעניינים ב"דו" ולא כל כך ב"קיטאי". במוקדם או במאוחר הם בכל זאת נתפסים לפיתויו של הקיטאי. פתאום הם רוצים לעשות את התנועה יפה, רוצים להצליח, משווים עצמם לאחרים, דואגים להתקדם. הם נפלו בפח וטוב שכך. שכן עד לאותו שלב בו העצמי שלהם נתפס, אין להם סיבה להשתחרר ממנו.

אני למשל הגעתי ללמוד שיאצו בלי שהיה לי כל עניין בלרפא אנשים. זה נשאר כך גם כשסיימתי את הלימודים בארץ ונסעתי להמשיך ללמוד ביפן. עם כל הלימודים ומה שהשקעתי בשבילם, ההעדפה הזו שלי, ההפרדה שלי בין השיאצו לבין הדו, השאירה את השיאצו שלי לא שלם. השיאצו שלי לא היה שלם ולכן הוא לא נגע בי בשלמות. או אולי להפך, לא אפשרתי לשיאצו לגעת בי בשלמות ולכן הוא לא היה שלם. או שבכלל אין כאן עניין של סובב ומסובב. בכל מקרה, זה השתנה רק כשיום אחד התחלתי לרצות לטפל באנשים.

מדוע אני מתעקש על תיאור דיכוטומי כל כך בין האמנות למה שנמצא מעבר לה? האם אי אפשר להתאמן בקיטאי ובו בזמן להתהלך בדו? כן, אפשר וזה קורה לא מעט. אבל כשמתבוננים היטב מבחינים איך כמעט תמיד יש חוסר איזון כלשהו. לפעמים מישהו נתקע על האמנות, שוכח שהיא הדבר הכי לא חשוב בעולם. לפעמים נתקעים על האי-אמנות, שוכחים כמה האמנות חשובה ושלהתעלם מהאמנות זה להתעלם מחלקים של העצמי.

כל עוד פועלת התודעה המעדיפה שלנו, אנחנו ממשיכים ליפול לבחירה מוטעית כזו או אחרת בין קיטאי לדו.

האמנויות שמרוקנות את עצמן

אולי זה אחד מתפקידיו של המורה להפיל בפח את תלמידיו כך שהבחירות המוטעות שלהם לא יוכלו להתקבע. אבל ברשימה הזו אני לא רוצה לתת למורה את התפקיד המשמעותי הזה. כרגע נדמה לי שמעולם לא הצלחתי לשנות את התייחסותו של איזשהו תלמיד לאימון. אז איך זה קורה? מאיפה יש לקיטאידו ולשאר אמנויות הדו את היכולת לפתות כך אנשים שיתמסרו למה שלכאורה מנוגד למטרתם המקורית?

קיטאידו

אמנויות הדו מצליחות לפתות כי הן מרוקנות את עצמן. הן מרוקנות את עצמן ממטרה (לחימה, ציור יפה, מצבי תודעה מיוחדים) ולכן אינן מונעות מנפש האדם לפגוש את עצמה מעבר לכל המטרות המוגבלות. הן מרוקנות את עצמן מאי-מטרה ולכן אינן מונעות מנפש האדם לבטא את עצמה דרך מטרה מוגבלת (לחימה, ציור יפה, מצבי תודעה מיוחדים).

אני

רוצה להציע שאמנות ראויה להיחשב דו אם היא ריקה מספיק על מנת להפיל כך בפח את העוסקים בה. אם היא מנערת אותם שוב ושוב, לא מניחה להם להתקבע על העדפת אמנות או על העדפת אי-אמנות. אמנות היא דרך אם היא עושה את הניעור הזה בכוחות עצמה, בלי תלות במידת התבונה של העוסק בה, בלי תלות בהכוונה של מורה.

ב-28.2 תתקיים בירושלים סדנת הכרות עם סיישין קיטאידו. פרטים בבלוג של אביב