ארץ קשוחה: טיול למולדובה
נזיר החי לבדו בתוך מערה, כפרים שבהם עדיין שותים מים מתוך באר, יהודי התר אחר קבר אביו, וגם נופים עוצרי נשימה ומרתפים של יין משובח. מולדובה, רק שלוש שעות טיסה מישראל, מציעה טיול מסוג אחר. לגמרי
השעה הייתה כמעט חצות. לאחר שלוש שעות של טיסה ישירה מישראל נחתתי בשדה התעופה של קישינייב. מונית אספה אותי אל תוך הלילה החשוך. הנהג דהר כמו מטורף, בעוד רק פנסים בודדים מסמנים את הדרך. מדי פעם נראה בניין עטוף מנורות צבעוניות, שבנצנוצן מזמינות לבוא ולהמר בקזינו המקומי. ברוכים הבאים למולדובה.
ביקור במולדובה לא דומה לשום דבר אחר שהכרתם. החוויות שעובר המבקר כאן נעות בין חיי הלילה
המפוקפקים של קישינייב, דרך נופים עוצרי נשימה של כרמים ושדות המתגלים מחוצה לה; מביקור בביתו לשעבר של המשורר הדגול פושקין ועד לכפרים בהם עדיין שותים מים מבאר ומתנייעים בעזרת סוס ועגלה. מדובר, לכל הדעות, בחוויה מיוחדת במינה.
כארבעה וחצי מיליון תושבים גרים במולדובה. עיר הבירה קישינייב היא הגדולה במדינה ובה 700
אלף תושבים. בפרקים רבים של ההיסטוריה שלה הייתה מולדובה חלק בלתי נפרד מרומניה. ב-1940 סופח האזור לברית-המועצות, ועד התמוטטות הגוש הסובייטי ב-1991 הייתה מולדובה לאחת ממדינות הגוש.
השינויים האלו השפיעו באופן מכריע על השפה המקומית. נכון להיום דוברים התושבים רומנית ורוסית במקביל, והתוצאה המשעשעת היא שסרטים אמריקאיים המשודרים בטלוויזיה, למשל, מדובבים לרוסית בתוספת כתוביות ברומנית.
הרחוב הראשי של קישינייב, שטפאן סל מארה (stefan cel Mare), קרוי על שם הגיבור המקומי הבלתי
מעורער - שטפאן הגדול. מדובר בקדוש נוצרי בן המאה
לרחוב יש כל המאפיינים הנדרשים משדרה ראשית של עיר בירה: תנועת מכוניות ופקקים בלתי פוסקת, תחנה מרכזית של אוטובוסים, חנויות ורוכלים בכל פינה.
במרכז הרחוב ניצב "שער הניצחון". השער נבנה באמצע המאה ה-19, ובמקור שמו היה "השער הקדוש", אולם לאחר מלחמת העולם השנייה והחורבן שפקד את האזור, הוסב שמו לזה הנוכחי. בכל אחת מפינות השער אבן עגולה, שעליה מצוין תאריך חשוב בהיסטוריה המולדובית. מאחורי השער פארק ושתי קתדרלות אורתודוקסיות, שבאחת מהן פעמון גדול ומרשים שמציין כל שעה עגולה.
שוק מעניין נוסף נמצא ברחוב טיגינה (Tighina). זהו שוק עממי גדול ובו עשרות דוכנים, מרביתם למכירת פירות וירקות טריים שהובאו זה עתה מהאזורים הכפריים של המדינה. הכרוב והגזר המוחמצים מאוד פופולריים כאן. תוך כדי סיור וצילום הופיעו לפני לפתע "שומרי השוק", ובטון מאיים דרשו שאחדל ואתלווה אליהם. קצת מוזר - מדינה חופשית לכאורה משנת 1991, ולצלם חסה ועגבניות אסור? בסופו של דבר, בתום משא ומתן חצי תקיף, התקפלו המאיימים ונעלמו. גם זה סוג של חוויה מקומית.
לא רחוק מהשוק מצוי רחוב בשם - שימו לב - חב"ד לובביץ'. ברחוב בית כנסת בן כ-150 שנה, שנושא את אותו השם. קהילה יהודית קטנה דואגת לטפחו ולשמרו. אחד המתפללים דאג לעדכן אותי שבחגים הם מגיעים לכדי 20 מתפללים, ולאחר כבוד הוזמנתי להניח תפילין. מספרם של יהודי מולדובה לוט בערפל. ההערכות נעות בין 3,000 ל-15,000 איש. חלקם הגדול איבד את הקשר ליהדות והתבולל באוכלוסייה הנוצרית.
ואפרופו יהודים - במרחק רחובות אחדים מבית הכנסת מוצב פסל לזכרם של היהודים שנרצחו בפרעות
קישינייב, שאירעו בשנים 1903 ו-1905.
מקום של כבוד שמור בעיר הבירה למי שנחשב לאחד מגדולי המשוררים והסופרים הרוסיים, סרגיי פושקין, בן המאה ה-19. פושקין חי שלוש שנים במולדובה, מתוכן חודשיים בקישינייב. בבית בו שהה הוקם מוזיאון לזכרו, ובו המיטה בה ישן, שולחן הכתיבה עליו עבד, ספרים, תמונות, פסלים של דמותו ועוד מאות פריטים הקשורים ליצירתו. הבית עצמו שוחזר מחדש, לאחר שנחרב במלחמת העולם השנייה. ההסברים במוזיאון אינם כתובים באנגלית, אם כי מנהלת המוזיאון עושה כל אשר בידה על מנת לסייע למבקרים.
בחלקה המזרחי של העיר מצוי אגם סקולנקה (Sculeanca) היפהפה. יש מי ששוכרים סירת משוטים ויוצאים למסע חתירה רומנטי מגדה אחת לשנייה, יש זוגות המקיפים לאטם את האגם, ויש כאלה שמגיעים לנסות מזלם בדיג. משפחות רבות מגיעות למקום לטובת פיקניק המשולב ברחצה.
בלילה הראשון בקישינייב נראתה לי העיר שוממה למדי, אך מתברר שהייתה זו רק מראית עין, ומתחת לפני השטח רוחש עולם של בתי קזינו, מועדוני לילה ומופעי סטריפטיז שהעיר עמוסה בהם. הביקור במקומות האלו אינו תמיד בטוח: פגשתי קבוצת ישראלים בגיל העמידה שהגיעו באחד הערבים למועדון לילה, ולצערם ציפתה להם הפתעה בסגנון של תרגיל עוקץ קלאסי - הבעלים אילצו אותם לשלם על מספר שולחנות שכלל לא הזמינו, וכשסירבו הקיפו אותם מיד מספר בריונים, והם נאלצו לחפור היטב בארנקיהם. לא נעים. אם אתם רעבים בשעת לילה, העסק קצת מסובך. בשביל למצוא מסעדה פתוחה בשעות החושך דרוש מאמץ, והשיטה הטובה ביותר היא פשוט לשאול בבית המלון, או לעצור נהג מונית ולברר עמו על מסעדות מקומיות.
מולדובה היא מדינה שאהבת היין מושרשת בה היטב. האקלים המקומי מאפשר גידולי כרמים לאורכם של מאות קילומטרים, רבים במדינה מכינים יין בבתיהם בייצור עצמי, ולטענת התושבים ויודעי דבר, היין המולדובי יכול לנצח באיכותו יינות רבים ברחבי העולם. ואכן, אחת האטרקציות הגדולות של מולדובה היא טיולי יינות. מספר יקבים נודעים במדינה, בעיקר היקבים מילישטמיש וקריקובה, עורכים סיורים במרתפי היין שלהם. את המרתפים חצבו בסלע הגירי לפני מאות שנים, ותנאי הלחות והטמפרטורה בהם, לטענת המקומיים, הם סוד הקסם לטעמו המשובח של היין, כמו גם השימוש בענבי המקום והעמדת היין בחביות עשויות עץ אלון.
משמעות השם "אורחייל וצ'י" הוא "אורחייל הישנה". במרחק 15 ק"מ ממנה נמצאת העיר אורחייל החדשה. למעשה, "העיר הישנה" חדלה מלהתקיים, והיום שרידיה מהווים אתר תיירותי בלבד. בכניסה לאתר מוזיאון ארכיאולוגי קטן, ומעליו מצויים חדרים להשכרה. אבל הסיפור האמיתי הם הנופים המתגלים כשיוצאים להלך על רצועת ההרים הגיריים. זהו מסלול יפהפה על צלע הר, כשמצדו האחד ניתן לתצפת על נהר ראות (Raut) והשדות החקלאיים הרבים הצמודים לו, ובצדו השני כפר ציורי בשם בוטוצ'ני (Butuceni).
במרכזה של רצועת ההרים ניצב צלב גדול, שמתחתיו חפור בתוך הסלע מנזר מהמאה ה-13. מספר מדרגות מוליכות אל המנזר, ובעודי יורד בהן הרגשתי כניצב בסרטי אגדות. ואכן, בהפתעה מוחלטת, נעמד מולי נזיר זקן שנראה כאילו יצא זה עתה מהסט של הסרט "הנסיכה הקסומה": שיער ארוך ומדובלל, זקן עבות ולבוש ישן ומאובק. הנזיר, שדיבר מעט אנגלית, הציג בפני את משכנו. בתוך המנזר חדרים בודדים, היכל תפילה וחרכים לא גדולים, מהם ניתן להשקיף על האזור והנהר. במאה ה-18 נטשו הנזירים את המקום, ורק ב-1997 שבו אחדים מהם. אותו נזיר חי בגפו וישן בתוך אחד מהכוכים שבמערה, על מיטה החצובה בסלע הגירי. בימי הקיץ מצטרפים אליו לעתים אנשי דת נוספים.
ביקור בכפר הסמוך בוטוצ'ני הוא חוויה מעולם אחר. מרבית תושבי הכפרים במולדובה עמלים קשות בשביל להרוויח את לחמם ומשתדלים לגדל את רוב מזונם בעצמם: תפוחי אדמה, עצי פרי ומיני ירקות לצד פרחים כמובן. טיול בין הבתים ועצי הפרי משרה תחושת שלווה מופלאה.
סוס ועגלון הם עניין שבשגרה באזור. ביקשתי מאחד העגלונים להצטרף לרכיבה. האיש הופתע, אך שמח על הטרמפיסט. הוא פרץ בדהרה בין בתי הכפר, ענני אבק התרוממו מאחור, וקבוצת כלבים החלה לרוץ בעקבותינו. הצבעוניות מסביב מרהיבה: בתים צבועים בירוק וכחול, שערי הכניסה אליהם מעוצבים ומתוכננים בקפידה, והכל מוקף צמחייה. כשירדתי מהעגלה, הבחנתי בבאר מים. מתברר שבמולדובה מצויות בארות רבות, וכל מי שרוצה מוזמן לשלשל את הדלי המחובר בחבל אל תחתית הבאר, בעומק של כ-18 מטרים, ולמשות מים צוננים ומרעננים.
קל מאוד להתברבר במולדובה, להגיע למקומות שכוחי אל, וממש להיתקע בהם. בעיקר בגלל בעיית
השפה, סיפורי ה"אויש, הלכתי לאיבוד ומה אני עושה כאן" חזרו על עצמם מספר פעמים לאורך הטיול שלי, כולל כאשר הגעתי ליעד מתוכנן. למשל, בכפר קריבה (Criva) אשר בגבולה של אוקראינה. בקריבה, הנקודה הצפונית ביותר במולדובה, אמורות היו להימצא מערות אבן הגיר השניות בגודלן בעולם. אך שוד ושבר - איש מהמקומיים לא ידע היכן הכניסה למערות. לא היה שילוט, וייתכן אפילו שהן נהרסו בחציבות לטובת תעשיית המלט.
לבסוף ירדתי בשעת ערב בעיר רזינה (Rezina), עיר רפאים של ממש. הרחובות חשוכים וללא פנסים, וגם התושבים נראים כבויים. בערים פריפריאליות מעין אלה העצבות ומלחמת ההישרדות הכלכלית היומיומית גורמת לאנשים לברוח ולהגר לארצות אחרות. ישנם הורים שהשאירו את ילדיהם בעיר, ודואגים מדי תקופה לשלוח אליהם כסף. בעיר הזאת אין אוטובוסים ליליים או מוניות, ויש רק מסעדה פתוחה אחת שמעולם, כך נדמה, לא אירחה תיירים. למרבה המזל התגלה במקום בית מלון קטן שסייע לי לצלוח את הלילה.
מרזינה המשכתי במיניבוס צפונה, לעיר בריצ'ני (Briceni). נסיעה במיניבוס כזה מיועדת לשוחרי החוויות הביזאריות. באזורים הכפריים דוחסים למעלה מ30- תושבים במיניבוס, שכל תכולתו כ18- מושבים. כולם מזיעים. במקרה הטוב יהיה חלון בדלת הסמוכה לנהג, ובמקרה הטוב עוד יותר הוא יחליט לפתוח אותו. בקיצור, לא נעים בכלל.
בבריצ'ני שדרה ארוכה ומטופחת, בה ילדים רבים משחקים, משתוללים ומעבירים את שעות הפנאי. פלאי הטכנולוגיה והאינטרנט עדיין לא הגיעו לכאן. בשעות הלילה העיר עוטה חשכה כמעט מוחלטת. להפתעתי, התגלו מספר מסעדות ופאבים פתוחים, אחת מהן על גדותיו של האגם המקומי שבו גדלים דגי מים מתוקים. המסעדה משתמשת ביבול הדגה מהאגם: כשמזמינים דג, חיש קל רואים את בעל המקום לוכד אותו, ומשם סופו כבר ידוע. מנת הספיישל היא דג מטוגן המצופה שום טרי ומוגש עם ממליגה, עיסת קמח התירס הצהבהבה. מנה הגונה ואיכותית בהחלט.
בעיר בריצ'ני גרים כ-12,000 תושבים. עד לפני כ-60 שנה התגוררו בה למעלה מ-10,000 יהודים, שניהלו חיי קהילה תוססים. גם בערים הקטנות הסמוכות, ליפקני (Lipcani) ואדינט (Edine) התגוררו יהודים רבים. בסוף יולי 1941 נאלצו התושבים היהודים לברוח מאימת הצורר הנאצי, ורובם נרצחו.
במהלך הביקור בבריצ'ני פגשתי את דוד פורמן, יהודי בן 72 ויליד העיר. פורמן שב לעיר הולדתו למסע
שורשים. אחת ממטרותיו הייתה לאתר את קבר אביו, שנטמן במקום לפני 38 שנים. כשהסתובב ברחובות פגש במפתיע באחד מחברי ילדותו וקרוב משפחתו, אשר נותר עד היום לגור במקום, דוד קלוסקי שמו. זה היה רגע מרגש מאין כמותו. השניים התחבקו ממושכות וסירבו להאמין שהם עדיין בין החיים ומתראים במקום בו גדלו יחד.
עוד כ-30 יהודים מהעיר אותרו בסיועו של קלוסקי, והתקבצו יחד. נראה שגם להם המפגש שימש כמשב רוח מרענן מהעבר. האוכלוסייה היהודית המקומית איבדה כמעט לחלוטין את הקשר ליהדות, לא מקיימים כאן חגים ואפילו לא את מצוות ברית המילה. למרות זאת, לחלקם נותרה זיקה לדת. את בית הקברות היהודי הם דואגים לשמר ולטפח. כך פורמן איתר בקלות את קבר אביו, דבר שגרם לו התרגשות רבה ובכי.
המפגשים עם אנשים היו, למעשה, לצד הנופים עוצרי הנשימה, גולת הכותרת של המסע שלי במולדובה.
האוכלוסייה הכפרית החמימה התפלאה ברובה לראות תייר מארץ הקודש משוטט בקרבה. לו דיברתי רוסית או רומנית, הדבר היה מקל מאוד ומונע תקלות במסלול, אבל כשהכל נלקח בפרופורציות הנכונות, זוכרים בסופו של דבר את הדברים הטובים באמת.
מזג אוויר: עונת החורף אינה מומלצת לטיול במולדובה - הטמפרטורה עלולה לצנוח אל מתחת למינוס
של 25 מעלות. החודשים המומלצים לביקור הם יוני עד ספטמבר.
מידע: חוץ מליקוט מידע באינטרנט ורכישת ספר טיולים (שקשה מאוד להשיג), מומלץ להיכנס לאחת
מסוכנויות הטיולים הממוקמות בקישינייב, ולבנות מסלול טיול בטוח ועדכני. ניתן גם לצאת דרך
הסוכנויות לסיורים של יום או יותר מיום מחוץ לעיר.
בתי מלון: במולדובה בכללה, וגם בקישינייב, ישנם בתי מלון רבים, אך לפעמים נראה כי מספר הכוכבים שהוענקו למלון חסר קשר למציאות. עם זאת, האופציות באזורים שמחוץ לקישינייב מוגבלות. במהלך חיפושי מצאתי בית מלון נעים ואיכותי בקישינייב Hotel flowers . כתובת: NICOLAE ANESTIADE 7, טל': 373-22210822.
טלפון ואינטרנט: במרבית האזורים במדינה קיימת קליטה בטלפון סלולרי, אך אינטרנט יכול להיות זמין רק בערים הגדולות - וגם זה לא תמיד.
תחבורה: בקישינייב יש תחנה מרכזית, שממנה יוצאים מיניבוסים כל מספר דקות לכל רחבי המדינה. יש לזכור שבשעות הערב ההתניידות בין האזורים הפריפריאליים של מולדובה כמעט בלתי אפשרית בתחבורה ציבורית. בקישינייב ובערים הגדולות קיימות סוכנויות להשכרת רכב.
מחירים: המטבע המקומי הוא LIE (2.74 ליי שווים שקל אחד). המחירים במולדובה זולים מישראל באופן משמעותי. ארוחה במסעדה יוקרתית תעלה לעתים כמו ארוחה במסעדת פועלים בישראל.
עמרי גלפריןהוא טייל, מרצה, כתב ובמאי טלוויזיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
