אלוהים שלי עם רנה חבר, אמו של החייל החטוף
האלוהים שלי הוא הוויה שמכילה גם טוב וגם רע. אלוהים אחראי לכך ש-11 שנה איומות בני הבכור בשבי. אבל אלוהים גם אחראי לכוח ולעוצמה שנטע בי, והוא מסייע לי לא להתייאש ולא ליפול. רנה חבר, אמו של גיא חבר, חייל בסדיר שנעלם ב-97
רנה חבר צילום: אריק סולטן
במי את מאמינה?
"באלוהים. אלוהים שלי אינו חנון ורחום או אכזר וקנאי, אלא הוויה שמכילה גם טוב וגם רע. אלוהים אחראי לכך ש-11 שנה איומות בני הבכור בשבי. אלוהים עולל לגיא ולנו סבל בל יתואר. הוא האחראי לצעקה נוראה של חייל שנחטף וממקום שביו יודע שהמדינה אפילו לא מנסה להוציא אותו משם. אלוהים אחראי לסיטואציה שבה ילד בן 20 יצא מהבית, בקושי חתימת זקן, תמימות נעורים, והיום הוא בן .32 אלוהים אחראי להחמצה האיומה שלו. על שלא נהנה מהשנים הכי יפות. לא יצא עם בחורות לבלות, לא ישב בפאב, לא שמע מוזיקה, טייל, התחתן וילד תינוק. אבל אלוהים גם אחראי לכוח ולעוצמה שנטע בי, והוא מסייע לי לא להתייאש ולא ליפול. התפקיד שלי מול האלוהים הוא להתחבר לחלק הטוב שבו ולהתעצב על החלק הרע שבו. באלוהים שלי יש איזון בין הטוב והרע, וזו ההצלה שלי. כי אני מאמינה שאלוהים שהיה נוכח בסבל של גיא 11 שנה, יהיה חייב, בשם האיזון, להוציא אותו לחופשי ולהחזיר אותו הביתה."
מה את מרגישה כלפיו?
"אני לא שונאת אותו כי הוא מסמל גם טוב, ואני לא אוהבת אותו, כי הוא מסמל גם רע. אין בי רגש כלפיו. אני מקבלת את קיומו כמשהו נתון. הכעס וההתרסה שבי לא מופנים כלפי אלוהים אלא כלפי האדם. המדינה, הצבא - כל מי שהפקיר את גיא ולא נלחם כדי לברר מה עלה בגורלו. אני גם לא מאשימה את האלוהים בכך שכיוון את אלו שחטאו לגיא, כי האלוהים מעניק תמיד אופציות. הוא מציע זכות בחירה. ומי שהיה צריך להציל את גיא, לא בחר בדרך הנכונה."
יכול להיות שאת פוחדת לכעוס עליו, כי את מצפה שהוא יעזור לך?
"לא. לחלוטין לא. אני לא מפחדת מאלוהים, אני מפחדת מעצמי. מזה שאני תרנגולת. שאני לא נלחמת מספיק. מי שנלחם מספיק מצליח להחזיר את הילד שלו הביתה. יכול להיות שהאלוהים מעניש אותי. שהוא אומר, 'את חלשה, אין בך גבורה, אין לך יכולת לעמוד בכל התעצומות האלה, ולכן אני לא מחזיר לך את גיא הביתה."'
באיזה אופן את עובדת אותו?
"אני לא עובדת אותו בשום צורה. אני מדליקה נרות מאז שאני זוכרת את עצמי, בלי ברכה, ולא שומרת שבת. אני שומרת על מסורת החגים, אבל בגלל שזה נותן אור ואנרגיה חיובית, לא כי בתורה כתוב שצריך לבנות סוכה או להדליק חנוכייה. אני לא צמה ביום כיפור אבל בליל הסדר אנחנו יושבים מול השולחן עם יין ומצות וקוראים את ההגדה. בפסח אני חושבת על חופש, חושבת המון על גיא. ועל יעקב שלמרות שהאחים הביאו אליו את כותונת יוסף המגואלת בדם, יעקב לא היה מוכן להאמין. ואני, מהשנייה הראשונה שאמרו לי שהוא התאבד או נטרף בשדה או שטויות אחרות, לא האמנתי. בפסח, דווקא בפסח, הסיפור התנ"כי על יוסף ואחיו צף לי מחדש ביתר שאת."
איך אלוהים נוכח בחייך?
"כשאני מודה על מה שיש. כשאני מוצאת טעם ואור בחיים. למרות הסבל, אלוהים לא הפך אותי למרירה. אני עומדת על הרגליים, שותה, אוכלת, הילדים שלי בריאים וגם הבעל ואמי והחברים. אני מודה על מה שיש ואני מבקשת שימשיך ככה."
מתי את חשה במיוחד את נוכחות האל?
"כשגיא מופיע בחלום. עם חיוך ענק. תמיד הוא אומר לי בחלום את המשפט הקבוע: 'ידעת שאני אחזור, למה עשית כל כך הרבה מהומות, אמא.'? בסערת הרגשות הזו שאף פעם לא התרגלתי אליה אני חשה מקצת מהנוכחות האלוהית."
מהן חובותייך כלפי האלוהים?
"החובות שלי הן לא כלפיו, אלא כלפי האנושות. הציוויים שלו מחייבים אותו כלפי אחרים, ולא כלפיו. והם - לעשות את הטוב."
מהם חובותיו כלפייך?
"להחזיר לי את גיא כמו שהיה פעם. 11 שנה בשבי מעוללים דברים איומים לאנשים יותר חזקים מהילד שהיה לי. אבל אצלי, בדרישה הזו, אין צניעות."
מהם יתרונות המאמין?
"אני מקנאה במאמין המוחלט. אם הייתי כמוהו, אולי זה היה מפוגג את הצער. את הכאב הבלתי נתפס. אבל אני שכלתנית מדי. לא מסוגלת למצוא נחמה במשפט 'אלוהים נתן, אלוהים לקח."'
ספקות?
"כשאבא שלי נפטר, לפני שנתיים, בן דודו סיפר לי שבבולכוב, עיר הולדתו, לקחו את אחיו ואת כל בני משפחתו וזרקו לתוך בור, ודקה לפני שירו בהם, האח ביקש: 'תגידו למניס - שזה אבא שלי - שאין אלוהים.' הסיפור הזה הרעיד את נשמתי. קשה לי להסתדר
עם סיטואציות כאלה. אני שואלת, איפה האלוהים? רוב יוצאי השואה שאלו את השאלה הנוקבת הזו. אבל דווקא במקרה של גיא, אין בי ספק בקיומו של האל. אני מקבלת עליי את הדין. אולי בגלל האמונה שהכל בסוף ייגמר בטוב, בשם האיזון האלוהי."
מתפללת?
"כל הזמן, כל בוקר. אני לא פותחת ספר ומתנועעת, אין לזה משמעות בעיניי. אני עושה משהו בתפילה שלי. יוצקת לתוכן כוח ותחינה. אני יודעת שאם חבריו של גיא עומדים בבית הכנסת ומתפללים עליו מתוך סידור, תפילתם שוות ערך בדיוק כמו התפילה שלי. גם השריקה של הילד שלא ידע קרוא וכתוב פתחה שערי שמים."
מוות?
"אני מאמינה שאחרי מותנו, הנשמה שמכילה זיכרון מוצאת לה מקום איפשהו בעולם. הזיכרון הזה הוא הביטוי למה שעשינו בחיינו והוא מעניק ליקרים לנו כוח ואנרגיה. כשאני נזכרת בסבתא שלי, אני מתחזקת. ולכן אני בטוחה שגיא בחיים. כי הזיכרון שלו לא מחזק אותי. להפך. אני מרגישה אותו חי. חי. שואל שאלות, מלא עלבון."
גלגול נשמות?
"לא מאמינה."
גן עדן וגיהנום?
"לא מאמינה."
חתונה דתית?
"חתונה תימנית צנועה בבית כנסת."
עשרת הדיברות?
"חכמות מאוד."
דיבר מיותר?
'"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.' לא צריך לפתות אנשים לכבד את הוריהם תמורת שכר. זה צריך לבוא מבפנים. וגם 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי' מגלומני מדי."
דיבר חסר?
"נאמנות. אינטגריטי. טוטאליות כלפי חייל שנשלח לקווי אויב. גם כשכתבו את עשרת הדיברות היו מלחמות, ואני בטוחה שעשו הכל כדי לברר מה עלה בגורלו של הלוחם."
ייהרג ובל יעבור?
"יושר."
נא להמתין לטעינת התגובות
