האם יש בעולם אושר נצחי?
אנשים מרבים לספר על צרות, עוולות ושאר מרעין בישין - אבל האושר הוא עניין יותר אינטימי ממין, משהו שלא נעים לדבר עליו בחברה, וגם בעצם אין מה לומר עליו. המשורר אמיר אור מחפש את המתכון לסיפוק אמיתי בעלילות גילגמש, חוכמת הסטואיקנים, תורותיהם של ישוע ובודהה ובשירו של רודיארד קיפלינג. יש מסקנות
מיד לאחר חיים וחופש, החוקה האמריקאית מונה בין זכויות האדם את החיפוש אחרי האושר - אבל לא את האושר עצמו. אולי משום שכותבי החוקה האמריקאית לא חשבו שהם יכולים להבטיח אותו לאף אחד, ואפילו לא היו בטוחים לאן מובילה זכות החיפוש הזאת. אושר נראה כעניין חמקמק לא רק מבחינת שכיחותו, אלא גם בעצם טבעו. מהו אושר? והאם יש לנו בכלל מושג מוסכם של "אושר"?
האושר, כך נדמה, אינו עניין חברתי. אושר הוא עניין יותר אינטימי ממין, משהו שלא נעים לדבר עליו בחברה, וגם אין מה לומר עליו. אנשים מספרים על צרות, כועסים על עוול שנעשה להם או לאחרים, מתלוננים על זה ומקטרים על זה - ולבסוף מתנחמים בצרת הרבים ובאים על סיפוקם לרגע. בקיצור, מה לנו ולאושר, ועוד (כרגיל) בצוק העיתים - בשעות דכדוך וסבל, בימים של קסאמים בעזה ופצצות אטום באיראן, של סכסוכי שכנים, מס הכנסה, בעיות חנייה ושאר מרעין בישין.
אבל האמת שאין זה עניין חדש. לאורך דורות האושר נשאר כה פרטי וכה מובדל משיחת הרבים, שהחוויה המכונה "אושר" נותרה במידה רבה בלתי מובחנת ובלתי מובנת. מיתוסים עתיקים, מאפריקה ועד אוסטרליה, מתארים עידן קדום של חיי אושר בעולם שאין בו פגם, אי אז בתור הזהב או בגן העדן: מקום שאין בו חולי, כאב ורעב, אין סבל נפשי, אין עוול ואין תודעת חטא. מיתוסים אחרים מועידים את הקיום המושלם הזה גם כתגמול לעושי טוב לעתיד לבוא, בעולם הבא; הגיבורים מגיעים לאיי הברוכים שבהם שורר עדיין תור הזהב, ישרי הדרך זוכים לשכון לאחר מותם בגן עדן שמימי.
גן העדן הוא געגוע אל אושר שאבד או תקווה לאושר שיהיה, אבל מעל לכל גן העדן פשוט משקף את מושג האושר בתמונת קיום אידיאלית של ההתנסות האנושית. כרעיון, גן העדן מגלם מצב של שלמות, טוהר, שפע, חופש, שלום, עונג, יופי וחיי אלמוות. אבל מהן בדיוק הנסיבות שמאפשרות אושר כזה? לאחר דורות של מחשבה תיאולוגית ומיסטית אנחנו רגילים לקשור את גן העדן עם הנאות רוחניות: הקדושים בגן העדן הנוצרי דבקים בדבקות אקסטטית ברוח הקודש אי-שם ברקיע השלישי; בודהיסטים ישרי דרך שרויים בתודעה טהורה ב'ארץ הטהורה' של הבודהה אַמיטאבָּה; ואילו צדיקים זורואסטריים זוכים בחיי אושר נצחי ב'בית השיר'. אבל הרבה לפני אלה, נמנו על מעלות העדן דווקא תענוגות העולם הזה.
הנאות החושים אמנם חולפות, אבל האם לא בהן יסודה של תחושת האושר? צדיקי גן העדן היהודי סועדים את ליבם בבשר הלווייתן ושור הבר, הלוחמות האלוהיות של המיתוס הנוֹרדי נושאות את הויקינגים שנפלו בקרב אל משתה בירה אינסופי בהיכלות השמיים, ואילו שוכני הגַ'אנָה המוסלמית מתענגים על חֶברתן הארוטית של הח'וּריות. אושר עדן מסוג זה נראה כסיפוקן המלא יותר של תשוקות המוכרות לנו מחיינו: אוכל, שתייה, גבר, אשה.
למרות דימוים האידיאלי והמופלג, אפשר לראות בתענוגות האור הגנוז וטוהר התודעה גם מענה לפחד מפני אובדן ההכרה שבמוות; בדומה, תענוגות החושים של גן העדן נראים גם כמענה לפחד מפני אובדנם עם סיומם של חיי הגוף. 'אכול ושתה כי מחר נמות' הוא עניין עתיק. באפוס הבבלי מורה הכוהנת סידֻרי לגילגמש שמאחר שהמוות ממתין לו נותר לו רק להתענג על חייו: "לכן, גִילְגָמֶש, אכֹל ושתֵה, / מַלא בטנך ושְמח יומם ולילה, / יום יום עשה לך משתה, / שׂוֹש תשיש
בניגוד לתפיסה הזו, דומה שהמשותף לכל חזונות העולם הבא המובטח לגיבורים או לצדיקים, הוא דווקא ההכרה שהאושר איננו בהישג יד. האושר טרם בא, או אולי כבר חלף, ובינתיים – העולם הזה הוא עולם פגום שיש בו כאב וסבל, ואין בו אושר אלא לכל היותר לרגעים ספורים. בעצם הרעיון של גן העדן טמונה התפיסה שהחיים עצמם הם מקור הסבל, ושהעונג הארצי אין בו ממש או שאין בו קביעות. החיים חולפים, ובמהלכם באים ושוב הולכים השמחה, העונג, האהבה והשלוה. בסוף הטרגדיה 'אדיפוס המלך' טוען סופוקלס שאי אפשר לקרוא לבן תמותה מאושר בטרם מת. אבל במותו, האם אפשר? האם יש בחיים אושר שאינו חולף?
מספרים שבבוא יומו הוריש המלך המאושר את טבעת האושר לבנו. הוא הסיר אותה מעל אצבעו, שם אותה בכפו של יורש העצר ולחש לו: "בני, אל תחפש בטבעת זו כוח אלא תבונה, שכך הוא האושר. אם בשיא השמחה ואם בשיא הצער, בקש בה עזר". בצידה הפנימי של הטבעת היו חרוטות שלוש מלים: "גם זה יחלוף".
להבדיל מהשמחה האושר נתפס כמצב יציב: שמחה היא תגובה למפנה לטובה בנסיבות החיים, ובעיקר כשלא היה צפוי או בטוח. אושר לעומת זאת, הוא עמדה חיובית ביחס לתבנית חיים שלמה. אמנם האושר עשוי להיות מוגבל לתקופה או לתחום מסוים של החיים – אדם יכול להיות מאושר בנעוריו או בזקנתו, בעבודתו או בנישואיו – אבל גם אז האושר אינו מציין אירוע אלא יחס כולל.
אפשר לסכם את העניין בתור הבדל במצב הפעולה:
שמחה, כמו מפח נפש, היא תוצאה של היפעלות – תוצאה של תגובתנו לנסיבות החיים המשתנות.
אושר הוא תוצאה של פעולה – תוצאה של העמדה או הפעולה שאנו נוקטים ביחס לנסיבות אלה.
ובכל זאת, האם באמת יש אושר שאינו קשור בנסיבות החיים? כלפי זה טען כבר במאה השביעית לפנה"ס המשורר מימְנֶרְמוס:
"מַהֵם חיים, מהוּ עונֶג בלי אפרודיטה הזהובה?
הלואי אהיה מת כשאלֶה לא יֵחָשבו עוד בעינַי".
במלים אחרות, בין אם האושר הזה נשמע לנו 'נמוך' ובין אם 'גבוה', השאלה בעינה עומדת: האם האושר אינו אלא מילוי תשוקותינו ברמה מספקת? האם יש אושר שאינו תלוי באותה שמחה רגעית המתלווה לסיפוק הגופני והנפשי? ואם כן, איך משיגים אושר בלתי תלוי שכזה?
אפיקורוס, פילוסוף האושר, הורה כי "לא יוכל הבשר להשיג את גבול העונג; זמן ללא סוף נדרש לספקו; אך הרוח, שהשיג בדעת את הבנת הטוב העליון ואת גבולותיו בבשר, ושהקל מעליו את פחדי הזמן העתיד לבוא, מספק את חיינו בשלמות, ואין לנו עוד צורך בזמן אינסופי".
אפיקורוס מוכן להסכים עם כל נהנתן שהעונג הוא תכלית החיים, אבל שלא כמותו, הוא מבקש אחר עונג בלתי מתכלה. האושר של אפיקורוס איננו עניין של התלהבות הנפש, אלא פועל יוצא של שלמות אישית:
"לא יוכל איש לחיות חיי עונג בלי לחיות בשיקול הדעת, בכבוד ובצדק; גם לא יוכל לחיות חיי שיקול דעת, כבוד וצדק בלי לחיות בעונג".
המתכון לאושר, אם כן, הוא המתכון האוניברסלי של 'עשה את הדבר הנכון'; לפי זה, אושר אינו אלא הסיפוק הנובע מחיים על פי אתוס ראוי. האושר קשור באורח החיים הנאות כמו השלהבת בנר.
המסר, שאושרו של היחיד כרוך באושר הכלל ובמעשה המתבקש מכך, עובר מ"אשרי האיש" בתהילים ועד האנלקטים של קונפוציוס. אבל האומנם? האם אין שמחה של הישג גם במעשים נלוזים? מה על על רווח הבא במירמה, התנהגות אקסצנטרית כדרך לפרסום, או שררה הנקנית באלימות?
אפשר לראות את המעשה המוסרי כתועלתי ביסודו: כלל הזהב הוא: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך – וגם הוא לא יעשה לך. זהו היסוד לכל מערכת חוקים. תכליתה להגן על היחיד והחברה, ולכן עבירה על החוק מסכנת את הפושע בעונש. מלבד מניעת העוול, המידה שבה כלל הזהב מיושם מרצון בנוהג החברתי משפיעה במישרין על איכות החיים של כולנו. כמכלול, התנהגותם של היחידים בחברה קובעת את מידת האושר שאותה חברה מאפשרת. במלים אחרות, מי שפוגע בזולתו דומה לתא סרטני שמחסל את האורגניזם שבו הוא גדל, ולכן בסופו של דבר פוגע גם בעצמו.
אולם טיעונו של אפיקורוס אינו מתייחס לחברה כולה, אלא אל היחיד. עשה טוב ותיהנה ממנו, עשה רע – ותסבול ממנו. ניתן כמובן לערער גם על כך. האמנם פגיעה בזולת גוררת רגשות שליליים? מה על השמחה לאיד, עונג הרכילות, הפורקן שבנקמה, או תחושת השליטה שבאונס? אפשר להסכים שאולי יש באלה מידה של עונג רגעי, ועדיין לטעון שבכל זאת הם בסופו של דבר מרחיקים את האדם מן האושר: אם אושר הוא אכן גישה נפשית כוללת שמתייחסת לתבנית חיים שלמה, הרי שגם אם נשמח בהישג שהושג תוך פגיעה בזולת, ייסורי הנפש הנלווים לפגיעה – האשמה, החרטה, הסודות האפלים והפחד מעונש או נקמה - עלולים לערער לאורך-זמן ולעומק את יכולתנו להיות מאושרים. לעומת זאת, ליחיד הנוהג 'בשיקול דעת, בכבוד ובצדק' מובטחים חיים שיש בהם רגשות של רצון טוב, נאמנות, הגינות, התחשבות, אמון, ידידות ואהבה. על דרך החיוב כלל הזהב הוא אפוא: אהוב את רעך כמוך – ואהבת את עצמך באמת.
במקביל, למן האוּפּנישָדות בהודו ועד הדרשה על ההר של ישו פה בארץ, הדרך המומלצת אל האושר הייתה שינוי הציפיות ביחס לעולם. גוטאמה בודהה כולל בתורת המוסר שלו גם את עקרון האוּפֶּקְשה - התבוננות נטולת מעורבות במכלול אירועי החיים. בדומה, ישו אומר "ייעשה רצונך" (=ולא רצוני). וברוח זו אומר החכם הסטואי אפיקטטוס: "אל תשאף שיִקרו לך הדברים כרצונך, אלא מוטב שתרצה שיתרחשו כפי שהם מתרחשים, ותחיה באושר". במלים אחרות, מה שמביא לידי שלוות הנפש, הם טוענים, הוא החופש משלטון התשוקות והפחדים: החופש מן הצורך המתמיד למילוי התשוקות, ומן הפחד מפני נזק או דיכוי הוא מהות האושר.
אילו שאלנו את המורים הנ"ל איך זה שבעולם שלנו דווקא הצדיקים והישרים סובלים, הם בוודאי היו עונים שמעצם מצבם הגרוע של אותם אלה שאנחנו מדברים עליהם ברור שאינם צדיקים. אדם שלם ברוחו אינו יכול לדעת סבל. ייתכן אם כן, שניתן להגדיר אושר כעמדה הנפשית המביאה ליותר רגעים של רגשות חיוביים - שמחה, שלוה, סיפוק, אהבה וכו' – ומונעת ככל האפשר רגשות שליליים.
מכאן ברורה התועלת שבאימוץ סוגי סיפוק נפשי הנתונים פחות לשלטונן של נסיבות הזמן; ואכן, מול השאלה אם יש אושר שאינו חולף, וכנגד תפיסת האושר כתוצאה מקרית של אירועים ומעשים, היו שניסחו את השאלה מחדש: האם יש אושר בַזמן, בעולם? האם תודעת החלוף כשלעצמה איננה מקור הסבל?
במאה ה-15, בהודו, אומר המשורר המיסטיקן כביר:
"אל תצא אל גן הפרחים!
אל תטרח, רעִי, לא לשָם;
בתוך גופך הוא גן הפרחים.
שים מושבך על אֶלף עלי כותרתו של הלוטוס,
ומשם התבונן ביופי אינסוף".
(שיר 58)
שתי מאות אחר כך, במאה ה-17 ביפן, ניסח זאת מורה הזֶן הַקוּאין בניסוח דרמטי עוד יותר: "המקום הזה עצמו הוא גן עדן, הלוטוס; הגוף הזה עצמו - הבודהה".
ובכן מה? – פשוט: אכול ושתה כשאתה אוכל ושותה, חיה כשאתה חי, מות כשאתה מת. האושר הוא בלהיות כאן ועכשיו. התובנה שמאחורי מתכון האושר הזה היא ש'נסיבות הזמן' שטורדות את מנוחתנו הן חיצוניות רק לכאורה, אבל למעשה הן קודם כל פנימיות: בכל הווה נתון, קיומו של רובן הוא קיום שבמחשבה יותר מאשר בממשות החווייתית, בפגיעות גופניות ונפשיות שהיו, או בדאגות על אלה שאולי יהיו.
"הברכה הרַבָּה ביותר נוצרת ומענגת באותו הרגע עצמו", מסכם אפיקורוס. כלומר: אושר אינו מתרחש דרך הזיכרון או דימויי העתיד, אלא עכשיו, בממשות הנוכחת לפניך ברגע זה. אחוז ברגע - ואם לא עכשיו, אימתי? כמו כל 'רגע זה', רגע זה שבו אתה יושב וקורא את המלים האלה, הוא הרגע שבו אתה חי.
אפשר לסגור כאן את המתכון ב"להוציא מן התנור ולהגיש", אבל האם באמת בזה האושר כבר "מוכן"? האם שלוות נפש כזו היא מספיקה לעצמה? אין יותר צורך בכלום? האם אדם יכול להיות מאושר ללא סיפוק של תשוקות נפש כלשהן, ולפחות של אלה שחשובות בעיניו? והאם אפשר שיהיה "מאושר" מבלי שיחוש תכופות באותם רגשות הרגעיים של שמחה, סיפוק, התלהבות או הנאה?
במזרח מצב התודעה של הנירוואנה או הסמאדהי הובן לא פעם כמצב שבו העולם נעלם ונראה כאשליה שאינה נוגעת לנו עוד. במערב, ישו לימד את תלמידיו איך לצאת מהעולם ולבוא אל מלכות השמיים, ואילו אפיקורוס וחכמי הסטואה הורו שהמצב המופתי הוא מצב "אפאתיה", במובנה המקורי של המלה: המצב שבו אין לך כפתורי הפעלה רגשיים, ושום דבר אינו גורם לך לצאת משלוותך. זהו כביכול מצב של אי-פעולה, ואפילו של אדישות לפעולות, שהושג בדרך מילוט כלשהי משדה המערכה הבלתי פוסק של החיים. אבל האמת היא שאנשי המופת של אותן תורות חיים – קרישנה ובודהה, ישו או מרקוס אורליוס – הציבו בחייהם שלהם מופת אחר לגמרי. הם היו אנשי מעשה שלימדו ופעלו למען הכלל, לעיתים גם במחיר אישי כבד.
נראה אם כן, שגם לפי הבנתם של אותם מורים, מתכון האושר איננו בדיוק מתכון מילוט: שאושר איננו בריחה מהאחריות ומהשיעורים שהחיים מביאים איתם, ואיננו אנסתזיה. את המטרה הזאת אפשר היה להשיג בדרך קיצור באמצעות אופיום, הירואין, ובמידת מה אפילו פרוזאק. אבל החוכמה שחיפשו סוקרטס, בודהה, משה, או זרתוסטרה לא הייתה איך להימלט מהחיים אלא איך לחיות באופן המלא והטוב ביותר. בסופו של דבר, האתגרים שבפניהם אנחנו עומדים הם בחיים ולא מחוץ להם. בתוכנו ובסביבתנו גם יחד.
נראה אפוא שהמתכון הוא בדיוק הפוך מבריחה: אתה בדרך אל האושר דווקא כשאתה נוטל יותר ויותר אחריות לשלומך שלך, לשלום משפחתך וחבריך, לשלום בני האדם בכלל ואף לשלום העולם כולו. העוצמה להישאר מעוגן בהווייתך מול האירועים בעולם אינה נפרדת מכוחות הנפש שלך, שמעצבים את המציאות בעולם.
רודיארד קיפלינג בשירו המפורסם "אם" הביא משהו מן ההבנה הזו שמחברת בין הפנים והחוץ, וגם בין ראשיתו וסופו של השיר:
אם בידך לשמור על קור ואומץ רוּח
בקְהל אובדי עצות מוּכי המבוּכה,
אם בליבך העוז להישאר בטוּח
גם בהָטיל כל איש ספק בכוחך;
אם עוז בך חכות בלי להיות יגֵע,
או לא לגמול כזב לבעלי דיבּה,
או בהיותך שנוּא – משׂנוֹא להימנֵע
אך גם מהתחסדות ורהב גאוה;
...
אם בידך לתפוס, במרוצתך קדימה,
במלוא שישים שניות כל רגע חופזני
שלך הוא העולם וכל אשר בו פנימה,
ומה שרב יותר – אדם הנֶך בני!
"אִם" (בתרגום חנניה רייכמן) היה פופולרי מאוד בארץ בשנות החמישים והשישים. המסר שלו כמעט שאינו קיים עוד בתודעה הישראלית, ובעצם שלא לטובתנו, כי הצורך והעמידה בפני האתגר של "להיות אדם" היא לא עניין לאופנה. היצירה שאתה יוצר את חייך לא דומה לסגנון לבוש מתחלף, אלא יותר לסגנון שחייה במים סוערים. היא לא עניין של מראית עין, אלא של אמת שאי אפשר להימלט ממנה: מי שחי את החיים שלך הוא אתה: או שאתה שוחה, או שאתה טובע. ואין צורך לקפוץ – אנחנו כבר במים. להיות כאן ועכשיו הוא להיות מודע לתנועות הנפש ולתוצאותיהן בזמן אמיתי, בתוך החיים, בדרך. החיים הם כמובן "שחייה" מורכבת. תנועותיה מורכבות מהתכוונויות, דמיון, רגשות ופעולות, אבל בדומה לאותה שחייה בים סוער, הם נעים קדימה אל הגשמה או אל החטאה, ואל מידות משתנות של אושר או של סבל.
במלים אחרות, אושר, כמו חופש, הוא לא רק שחרור מסבל חיצוני או פנימי, אלא גם תנועה אל משהו חדש, חופש לפעול, אושר לקראת משהו. אושר הוא השגת מטרות בעולם: מטרות אינטלקטואליות, מוסריות או אמנותיות. אושר הוא יצירה מודעת ופעילה של החיים. לפעול פעולה של ממש בעולם הוא בוודאי לא להיות מופעל רגשית אלא לפעול רגשית, שכלית ומעשית: להיות נוכח כאן ועכשיו במלוא נוכחותך, לגלות בכל מצב מהו המעשה הנכון, ולהשיג זאת. כאן ככל הנראה נסגר המעגל: הפעולה היוצרת אושר היא הפעולה המוסרית, האסתטית, והרציונאלית ביותר בכל מצב נתון.
מהי הפעולה הזו? זוהי פשוט הפעולה היעילה ביותר באופן הרחב ביותר: הפעולה שמועילה לך, אך בו בזמן גם לרוב האנשים סביבך ולאנושות בכלל. זוהי הפעולה שמגדילה אותך ולא מקטינה אותך, שמופעלת על כמה שיותר מציאות. לתבוע לעצמך יותר מציאות, לחיות ביותר מציאות, הוא לקחת אחריות על יותר מציאות. במלים אחרות, הפעולה שמפעילה את מקסימום האחריות על מקסימום עולם היא הפעולה המקרבת אותך ואת העולם שבו אתה חי אל יותר אושר.
לכן, החוקה האמריקאית הייתה נשמעת די מטופשת אילו הבטיחה אושר לכל אזרח. ממשלה יכולה להציב יותר מכשולים או להציע יותר כלים כדי להשיג חיים טובים ומלאים במדינה שהיא מופקדת עליה, אבל למרבית המזל האושר שלך אינו תלוי בה. הוא תלוי קודם כל בך. זכותך לבחור את הבחירות שיובילו אותך ליותר אושר בחייך אינה שונה מההכרה בזכותך לחיות: רצוי מאוד לא להפריע לך בזה, ואפילו לעודד אותך, אבל מכאן והלאה - הכדור אצלך.
לאתר של אמיר אור
לבלוג של אמיר אור
נא להמתין לטעינת התגובות
