איש השוקולד: ראיון עם האיש שמאחורי מקס ברנר
סניפים בכל העולם, הצלחה עסקית, חיי נהנתנות בניו יורק - אבל עודד ברנר, מקס ברנר בשבילכם, האיש עם הקרחת, מתוסכל - אפילו הזמנה אחת למסיבה לא יצאה לו מכל זה
ולא רק שלא הפכתי לסלבריטי, אני אפילו לא מכיר אף סלבריטי! כל מה שרציתי זה קצת להרשים בחורות. זאת טרגדיה. למה אף אחד לא אומר 'היי תראה, הנה עודד ברנר!' כשאני נכנס?
הרי הייתי בכל העיתונים, הייתי בכל תוכניות הטלוויזיה, הייתי אצל מרתה סטיוארט למען השם, ב-CNBC עשו עליי פיצ'ר, השתתפתי בארץ בגידי גוב ובדן שילון, הצטלמתי עם שוקולד על הקרחת ועם שוקולד על הפנים ועם אנשים שמלקקים שוקולד ממני, הפרצוף שלי, שלי ( ! ), מעטר קופסאות של שוקולד בכל הארץ, ועדיין אף אחד לא מזהה אותי! ".
את הנאום הטראגי הזה שופך בסוף הראיון איש השוקולד עודד ברנר, הלוא הוא היוצר של המותג הקרוי כמעט על שמו "מקס ברנר". כולם מכירים אותו, את המותג, בארץ. אבל אף אחד לא מכיר את ברנר שמאחוריו. לפני שבע שנים, לאחר שנקלע לקשיים כלכליים, מכר ברנר את החברה לקונצרן הענק שטראוס?עלית (היום שטראוס-גרופ).
"אולי זאת הסיבה?", אני מנסה לנחם את ההכרה הפגועה של המרואיין שלי, ששוקע עמוק בתוך מרה שחורה ומרירה עם המון מוצקי קקאו. "אולי בגלל אותה עסקה השם 'מקס ברנר' מזוהה יותר כמותג ופחות כבן אדם אמיתי עם קרחת ועגיל אחד? ".
ניסיון העידוד נכשל והוא מעודד פרץ דמעות נוסף. "גם כשגרתי כאן ומקס ברנר היה שלי, בחיים לא קיבלתי הזמנה כזאת לאיזו מסיבה! לא משהו גדול, נגיד מסיבה קטנה בגבעתיים. שום דבר! בתור למועדון אני תמיד אחרון. פרחים מבת ים יכניסו לפניי.
אני כלומניק. הייתי אלף פעם בעיתון, אבל כמו ב 'סיפור בזיג-זג' שהוא נמחק מהתמונות, אני נמחק מהתודעה. מה לא בסדר בי? זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי, את ההכרה הזאת, ואין לי אותה אפילו בפרובינציה הקטנה ישראל! ".
הוא די פסיכי, ברנר, והוא יודע את זה. פסיכי מתון יחסית לעומת ברנר הצעיר שפתח את מקס ברנר לפני 13 שנה, אבל עדיין פסיכי. הפסיכיות שלו הופכת את האנונימיות שלו למוזרה עוד יותר. הוא עשוי מחומרים שזוכרים - פנטזיונר אקסצנטרי שחי על הקצוות. ועדיין כשאנחנו מסתובבים בשוקולד-בר בשדרות רוטשילד בתל אביב, יוצאים לגיחה חפוזה במרכז העיר, עוגנים במסעדה טרנדית עמוסה בקהל עדכני, חוץ מאישה בכניסה לאותה מסעדה, לא ניגש אליו אפילו אדם אחד כדי ללחוץ יד, להגיד שלום, לתהות מה הוא עושה בארץ.
אתה עדין פעיל במקס ברנר של היום?
"מה זאת אומרת אם אני פעיל?! ".
מה אתה עושה בחברה?
"כל מה שאת רואה פה. אני מעורב בעיצוב של המקום, בכתיבת התפריט, בקופסאות, בטעמים, בפיתוח כלים חדשים, מוצרים חדשים. כל הקונספט של שוקולד-בר הוא קונספט שלי".
אתה שכיר בחברה או בעל אחוזים?
"אני שכיר של החברה האמריקנית ומקבל דמי יעוץ לחברה כולה, תמלוגים מהסניפים שהם לא בארץ ויש לי אחוזים בחברה".
כמה אחוזים?
"אני לא יודע אם אני יכול להגיד".
חברת מקס ברנר נפתחה לפני 13 שנה על ידי עודד ברנר, אז בסוף שנות העשרים לחייו, והקונדיטור מקס פיכטמן. ברנר, בשנים שקדמו לפתיחה, בכלל חלם להיות סופר. הוא נרשם כברירת
מחדל לקורס קונדיטורים בבית הספר תדמור מטעם לשכת התעסוקה, ובמהלך הקורס שמע אנשים מדברים על כל מיני שפים גדולים באוסטריה ובצרפת.
כדי להיות סופר הוא האמין שעליו להיות מיוסר, ולכן קסם לו הרעיון להיות שוליה של מאסטר בבית מאפה קטן על האלפים, שעובד שעות ארוכות תמורת פת לחם, ובלילה הולך לקיטון כדי לכתוב לאור העששית. אחרי שעבר
ברנר נהג לספר שהשף היה מסתיר ממנו את המתכונים ורק נתן לו לנקות את המטבח ולשקול את השמנת. זה לא מנע ממנו לפנטז על חנות קטנה משלו. בביקור בארץ, בזמן שייעץ לחברת קפולסקי, הוא פגש את פיכטמן והשניים החלו לגלגל את חלום חנות השוקולד הראשונה בישראל.
בראיון עבר סיפר ברנר שלצורך העניין הוא חזר שוב אל אותו מאסטר צרפתי, שם ידו על מחברת המתכונים הסודית, צילם אותה ומאז ועד היום שוקולד מקס ברנר הוא השוקולד של השף ההוא.
בעצם פתחת את מקס ברנר בלי שהכנת שוקולד מעולם?
"למה, כי אמרתי בראיון ההוא את הקשקוש הזה? אז פעם סיפרתי בקטע חמוד שלמדתי אצל שף צרפתי ושכאילו הוא היה זורק את המתכונים לפח, ואני הייתי מוציא. אני רומנטיקן אז סיפרתי את זה בצורה רומנטית. אבל זה לא כל כך נכון, כי לא כל מילה שאני מוציא מהפה היא אמת, כי החיים נורא משעממים, אז אתה מספר קצת סיפורים. יש לי נטייה מגיל אפס להמציא ואז אני מאמין בהמצאה, ולי הסיפור הזה נשמע יפה".
אבל השוקולד של מקס ברנר זה באמת השוקולד שלו?
"כן, אבל זה אותם מתכונים בכל העולם. להכין שוקולד זה דבר נורא פשוט. אז לקחתי את המחברת שלו וצילמתי. זה שטויות. מצדי שכולם יקחו את המתכונים של מקס ברנר. זה לא סוד. אז סיפרתי שלא הכנתי אצלו שוקולד אלא רחצתי כלים. זה חצי נכון, כי זה כל כך פשוט להכין שוקולד, מה כבר יש לעשות. אז נכון שבפעם הראשונה שהכנתי שוקולד מאל"ף ועד ת" ו היתה אחרי שאני ומקס פתחנו את החנות ברעננה, אז מה".
אתה שקרן?
"מינכהאוזן כזה. מסדר את המציאות קצת. אני לא משקר, אני מייפה. הבעיה שלאורך הזמן אתה כבר לא זוכר אם זה מהדברים שהמצאת או לא המצאת. אני זוכר שכשהייתי ילד אבא שלי אמר לי 'תשקר, מותק, רק שלא יתפסו אותך'. ככה הוא הפך אותי לאיש עסקים טוב, אפילו שבדרך תמיד תפסו אותי. זה לא נראה לי נורא. זה הרבה דמיון".
חנות מקס ברנר הראשונה עמדה במגרש חנייה מפויח ברעננה. מקום לא סקסי בכלל. בהתחלה לא הגיעה לשם נפש חיה. אבל לאט לאט נחשפו אליה יודעי דבר, ומקס ברנר הפכה לתופעה בשמי הקולינריה הישראלית-הבונבוניירות בחגים יכולות לחלק את החיים שלהן ל"לפני מקס ברנר" ו"אחרי מקס ברנר".
מקס וברנר עשו לחך הישראלי בית ספר. אבל גם הם למדו שיעור או שניים. חנויות מקס ברנר החלו להיפתח בכל הארץ, העסק לא נוהל כראוי ונקלע לקשיים, מקס מכר את חלקו ובמקומו נכנס איש העסקים בועז שונפלד. ברנר עבר עם שונפלד לניו יורק, הם חגגו את הדקאדנס במועדונים ובמסעדות, והתחילו לחשוב בינלאומי.
בתערוכת המזון השנתית הנחשבת fancy food show The בסן פרנסיסקו הם כיכבו. פנו אליהם מ"דין אנד דלוקה", מבריטיש איירווייס, מהרודס. הם התחייבו לעסקאות שאין שום דרך לעמוד בהן. החלומות של ברנר ריחפו גבוה מעל הקרקע, ואילו על הקרקע חיכו לו ספקים עם חובות, והזמנות שהוא לא יכול למלא. החברה עמדה על סף סגירה כשברשותה שני סניפים ראשונים של שוקולד בר, אחד בהרודס שבלונדון והשני באוסטרליה. אז נכנסו שטראוס-עלית לתמונה ושינו את המצב.
השנה היתה 2002. ברנר היה קבור בערימות של בירוקרטיה ומינהלה, לא מצליח להציף את עצמו למעלה כדי לעסוק ביזמות ובפיתוח-הצדדים החזקים שלו. מקס ברנר נמכרה בחמישה מיליון שקלים. גם לפני שבע שנים לא היה מדובר בסכום שיכניס אותך לחוג הסילון. אבל ברנר רק רצה שקט ושיעזבו אותו.
מה קרה אחרי המכירה?
"אני לא ידעתי מה אני רוצה. לא היה לי כוח לכלום. ידעתי שלא אעשה עוד עסקים בצורה כזאת. לא רציתי לראות יותר רשימות מטלות על הבוקר. זאת היתה חוויה איומה. בשנה הראשונה שני הצדדים לא ידעו מה הם רוצים אחד מהשני. היה לנו חוזה לשנתיים ואני האמנתי שבסופן ניפרד.
היו להם את הזיכיונות על השוקולד ברים בלונדון ובאוסטרליה אבל זה לא עניין אותם. מבחינתם, הם היו לוקחים את המותג ושמים אותו על טבלאות שוקולד וזהו. זה מה ששטראוס עושים. הם לא חשבו שהם יקימו רשת מסעדות עולמית. ולי היתה חמיצות נוראית בלב, כי הם היו כל כך יפים ומיוחדים, השוקולד-ברים, והתגובות של הקהל היו מדהימות. אנשים התאהבו.
ואני חשבתי לעצמי שמה, עכשיו זה ייעלם? ואז היה כנס מנהלים בכירים בשטראוס וקראו לי לדבר ואחריו פגשתי את ארז ויגודמן המנכ"ל, ודיברנו על החזון של השוקולד-בר. והוא אמר שזה מעניין אותם והתחיל תהליך כזה. צריך לקחת בחשבון שזה גוף ענק ועד שאונייה כזאת מחליטה להזיז את עצמה לאנשהו לוקח הרבה זמן".
חזון רשת השוקולד-בר של ברנר הגשים את עצמו. אחרי שנפתחו מספר סניפים בארץ ובאוסטרליה, פנתה החברה לניו יורק. ב- 2006 נפתחו שם שני הסניפים במקומות מרכזיים. האמריקאים השתגעו על הקונספט, על הצינורות החומים, על כוסות החיבוק לשוקולד החם, על פנטזיית הממלכה של ווילי וונקה.
חברת מקס ברנר היא רווחית?
"תלוי מה. השוקולד ברים כן, אבל העסק לא. ההשקעות בו אדירות. חלק מההשקעה זה לתחזק את המותג כי רוצים להוביל אותו קדימה וזה גורם בסוף להפסד".
אתם מתכננים עוד סניפים?
"כן, ביוני ייפתח סניף נוסף בפילדלפיה וצפויים עוד, אבל לא בניו יורק".
במעבר החד מעסק קטן, כושל אך עצמאי לבן הטיפוחים של הפטרון העשיר שטראוס הפך ברנר מצ'ה גווארה של השוקולד, לגאולה אבן שלו. מילד רע, נשכן וחסר אחריות לבורגני שקול דעת. לאחרונה הוא גם הפר את רווקותו הנצחית, התחתן ונולדה לו בת.
אז מה, בסוף גם אתה נשוי עם ילדה וקואופרטיב מעליך. מה קרה לבחור ההוא שמתגנב ומצלם מתכונים בלילה?
"כשאתה מתבגר, או כמוני-מזקין, אז אתה מבין שהחיים זה פשרה. אין מה לעשות, אתה יכול להישאר נאיבי וחולמני, אבל אם אתה רוצה להשיג דברים זה רק ככה. וכשאני מסתכל על מקס ברנר אז אני חושב שאולי היתה יכולה להיות שותפות אחרת אבל רק השותפות הזאת תביא את מקס ברנר למקום שאליו רציתי. ואני עושה היום בדיוק את מה שרציתי לעשות ואני חי איך שבא לי ולא עובד לפי שעות, ואני חושב שאין בזה שום רע".
איך נראה היום שלך?
"ממש מביך אותי לספר, כי זה יום של פנסיונר. אני חי בגראמרסי במנהטן וקם מאוד מוקדם כמו פנסיונר, אבל קם לכלום. אני במהותי בן אדם מאוד עצלן וכדי להילחם בעצלנות שלי יצרתי המון מסגרות בחיים. אני קם בערך בשש, כי אני הולך לישון נורא מוקדם, בערך בעשר. אני מאוד חד בבוקר וככל שהיום מתקדם אני הולך ודועך. יש לי מאמן כושר אוסטרי שלוש פעמים בשבוע, ושלוש פעמים נוספות אני מתאמן בחדר כושר.
הבעיה שאני שונא ספורט. אני לא יכול להבין למה בן אדם ירצה לרוץ שעה על ההליכון. כשאני חוזר אני תמיד אוכל אותו הדבר-קוואקר עם יוגורט ותפוח עץ. אחר כך אני עובר על מיילים. אני לא מקבל הרבה. שלושה-ארבעה אולי. ואז מדבר עם ישראל בערך שעתיים עם אנשים ממקס ברנר. הם שולחים אליי דברים לשאול מה אני חושב עליהם. בין עשר לאחת אני כותב".
"ספר. זה היה החלום שלי. כשהגעתי לגיל 40 אמרתי לעצמי שאם לא אעשה את זה עכשיו לא אעשה את זה בכלל. אני רואה איך האמביציה מתחילה לרדת עם השנים".
על מה הספר?
"על היופי שבתשוקה להגשים משהו, ועל האכזבה שבהגשמה".
ומה אחרי הכתיבה?
"אני אוכל צהריים-תמיד אותו דבר: סושי צמחוני, אדממה ומרק מיסו. אחר כך אני נח שעה, ואז יוצא לפגישות. בערב אני אוכל לארוחת ערב חביתה משלושה חלבונים, קוטג' ומלפפון. ואז אני רואה טלוויזיה ומחכה שיגיע עשר כי לא נעים לי. הייתי יכול ללכת לישון גם בתשע וחצי אבל אני מחכה ומחכה ואז בעשר אני רץ למיטה וטאק נרדם. זהו, זה החיים שלי".
איפה הבת שלך בסיפור הזה?
"אשתי, לירון, היא אישה שבמהות שלה יש סדר ומשמעת. יש לה שיטת חינוך כזאת שמניקים את התינוקת רק בשעות מסוימות, גם אם היא בוכה. ואפשר לראות שהילדה באמת נכנסת לסדר יום קבוע שמאוד נעים לה. אז למשל בבוקר אסור לי לגשת אליה לפני רבע לשמונה.
בגלל שאני קם מוקדם אני מחכה חסר סבלנות עד שאפשר יהיה לגשת אליה. ברבע לשמונה לירון אומרת לי 'בסדר' ואני הולך אליה ומסתכל עליה במיטה ומלטף אותה. היא יפהפייה בעיניי. ואז שמים אותה בסלון אבל אסור לדבר איתה בבוקר. כי היא שוכבת באוניברסיטה עם הצעצועים שלה ואם אני מתחיל לשחק איתה אז כשאני הולך היא בוכה ואם לא מתעסקים איתה היא משחקת עם עצמה".
איפה הכרת את לירון?
"מישהי הכירה בינינו כשעוד הייתי בארץ. ואז עברתי לארצות הברית והיא אמרה לי או-קיי, או שמתחתנים או שנפרדים".
אז התחתנתם?
"כן. חשבתי שגם היא תרצה להיפרד. בכל מערכות היחסים שהיו לי לא הייתי מסוגל להיפרד. הייתי גורר וגורר וממרר את החיים שלהן. הייתי הופך להיות בלתי נסבל כדי שייפרדו ממני. רב, ונואם על היחסים, אני מאוד אוהב לנאום. אני מכיר הרבה גברים כאלה שמביאים את האישה לסיטואציה קיצונית כדי שהיא תיפרד, כי גברים הם חנונים ואין להם אומץ.
"המדהים הוא שכשהאישה כבר אומרת בוא ניפרד, אז אתה אומר לה שאתה לא מבין, ואולי נעשה מאמץ. ואחרי שהיא הולכת אתה דופק את הראש ואומר לעצמך הרי רצית להיפרד, גם עכשיו אין לך אומץ. ואז אתה גורר עוד קצת. זה סקס אנד דה סיטי, גרסת הגברים. אתה מביא את הסיטואציה לגועל. וכשהיא שוב באה לעזוב אותך אתה עושה לה רגשות אשם מטורפים ובסוף כשהיא עוזבת אתה שוכב במיטה ומחייך.
סוף סוף היא הלכה ואתה מאושר. הבעיה שכשאתה בתוך מערכת יחסים תמיד נראה לך שיש המון אופציות בחוץ ושכולן רוצות אותך והכל אפשרי, וברגע שאתה נפרד אתה מגלה שאין כלום ואף אחת לא מסתכלת עליך".
זה נדמה, או שמבחור נהנתן הפכת לסגפן?
"אני תמיד שילוב של סגפן ונהנתן. תמיד הייתי סגפן ונהנתן ביחד. זאת הדרך שלי לאיזון. לירון חושבת שאני פסיכי לחלוטין, אבל לי נראה שאני הכי מאוזן. אני חי ברוטינה ואז מרסק אותה. ככה אני נהנה מכל העולמות. בשבילי זה או להיות נזיר או להיות דקדנטי ".
אז עכשיו אתה לא בתקופה הדקדנטית שלך?
"אני תמיד בתקופה דקדנטית. יש לי כמה ימים ככה ואז יום של התפרקות".
ומה קורה ביום הזה?
"אני לא רוצה לספר. אני נהיה נהנתן".
ובמה זה בא לידי ביטוי?
"תדמייני".
כמה נהנתן אתה יכול להיות אם אתה הולך לישון בעשר?
"באותו יום אני לא הולך לישון בעשר".
אתה לא רוצה לדבר על זה כי זה כולל כימיקלים?
"עזבי. אני פשוט חי את הפנטזיות שלי בכל תחום ועושה מה שבא לי ואז אני חוזר למסגרת".
ואין לך בעיה לחזור מהגיחות האלה למסגרת?
"לא, אני רוצה לחזור מהן. אני רוצה לנוח. אני מבין לאן הפנטזיה לוקחת אותך. אין לי גבולות. נגיד באוכל, אז יום אחד בשבוע אני אוכל מה שבא לי איך שבא לי".
אפילו חלמונים? "מה שבא לי. תראי אני צמחוני, אז אצלי זה כמה לחם שבא לי, למשל". אני בהלם! מלא לחם? גדול! זה בדיוק מה שדמיינתי כשדיברת על היום הנהנתני חסר השליטה שלך. "אוי, נו באמת, אז פעם בשבוע אני מזדיין עם כבשה ואוכל מלא לחם".
זה מה שאתה עושה?
"לא. זה סתם. זה בטח לא מסעיר כמו שחשבת. תגלי לי משהו מסעיר באמת בחיים. אין שום דבר מסעיר. הרי בסוף כל מה שמספרים עליו הוא אכזבה. סקס, אהבה, הכל. בדמיון שלי הכל הרבה יותר גדול. אני חושב שהדבר היחיד בחיים שלי שלא התאכזבתי ממנו הוא הבת שלי. תמיד אמרו לי את הקלישאה הזאת שעד שלא יהיה לך לא תבין, ואני חשבתי-אוי נו באמת, אבל כולם צדקו. אני מטורף עליה ברמות שאי אפשר להאמין. פעם ראשונה שאני אחראי ודואג וחרד".
ממה אתה חי היום?
"מהמשכורת, מהתמלוגים ומהעסק שלי".
איזה עסק?
"יש לי שותף, אורי, שהקים את 'לחמי', וביחד יש לנו מין עסק של יהודים כאלה. עיקר הדברים שאנחנו מוכרים זה לכריסמס, לריטיילרים הכי גדולים בארצות הברית כמו וולמארט וקוסקו-עוגיות זולות נורא ארוזות נורא יפה בסין. יש לנו משרד בסין. ומוכרים מתנה כזאת ב-9.90".
אתה עשיר?
"לא יודע אם עשיר, אבל אני חי חיים מאוד נוחים".
מיליונר? "לא יודע. לא, לא יודע".
אתה רוצה להיות עשיר? "אני רוצה להיות הכי עשיר. הייתי מאחל לעצמי לחוות את החוויה של מיליארד דולר. להיות יצחק תשובה, נגיד, נראה לי חוויה מדהימה. כסף עושה אותך מלך ואני רוצה להיות מלך".
מה תקנה עם הכסף?
"כלום. אני בן אדם מאוד לא חומרני. זה רק החוויה של העוצמה, הכוח, לראות מה זה כשאתה יכול לקנות מה שאתה רוצה. אני אישית לא רוצה כלום. אין שום דבר שמושך אותי בחומר לא מתעניין במכוניות או בבתים וכאלה".
איזה עוד חלומות יש לך?
"לכתוב רב מכר ולהיות כוכב רוק. אבל לא כמו אלה שמסתובבים בארץ, אלא מין פרדי מרקורי או ג'ים מוריסון. כזה שכל הבנות רוצות אותו. להיות מלך".
אתה מנגן על משהו?
"קצת. על חליל צד".
הוא פסיכי, זה צוין כבר בהתחלה. אבל פסיכי מוכשר. השיחה איתו היא אסוציאטיבית מאוד הוא קופץ מנושא לנושא. נזכר בעוד ספר ילדים שכתב, בעוד מתקן לפונדו שפיתח, בעוד מקטרת ליניקת שוקולד נמס שקיווה להביא לעולם. הוא לא מסתיר שהוא עושה את כל זה כדי לשמוע מחיאות כפיים.
והוא רוצה הרבה קהל, אם אפשר. ברנר קולט שאני מרימה גבה כשהוא מתאר את המעורבות שלו בחברה ושואל למה אני מופתעת. חשבתי שהחבר'ה משטראוס ממציאים בכל פעם גימיק חדש, אני מסבירה. "את יודעת מה עצוב? אם את חושבת ככה, אז בטח עוד מיליון אנשים חושבים ככה. כנראה אף אחד לא מבין כמה ומה אני עושה.
עשיתי משהו ואני רוצה לקבל ממנו תהילה. לא קיבלתי קמצוץ של תהילה! ואל תגידי שפתחתי עסק לחשמל. זה עסק סופר-סקסי. הוא היה אמור להרשים טונה של בנות ואף אחת לא התחילה איתי! "אתמול ישבתי במלון שלי ודיברתי עם אנשים וסיפרתי להם שזה אני והם אמרו לי 'מה פתאום מקס ברנר זה מישהו מבלגיה'. או למשל בחדר כושר שלי יש איזה יפנית יפהפייה. התחלתי לדבר איתה ואמרתי לה, את מכירה מקס ברנר? והיא אומרת שכן, שהיא תמיד עוצרת שם.
אז אמרתי לה שזה אני והיא מבטלת אותי ואומרת שזה לא יכול להיות. זה טראגי, כי אני מופיע על כל האריזות". השעה כבר מאוחרת. קשה להפסיק את הנאום של ברנר הנרגש. אנחנו חולקים מונית בחזרה למסעדה שלו ברוטשילד. נהגת המונית שומעת אותו וצוחקת. את מכירה את השוקולד של מקס ברנר? "כן". זה הוא-זה מקס ברנר. "בסדר, אבל מה הוא עושה שם? ". הוא המציא את זה, את מאמינה? "לא. אולי שיחזיק שוקולד ביד".
המונית עוצרת מול מסעדת מקס ברנר. אנחנו יוצאים לאסוף את החפצים שהשארנו בפנים בתחילת הערב. השומר פותח לנו ואנחנו ממהרים פנימה. המארחת רצה אחרינו ושואלת "תרצו שולחן לשניים?".
ruthie@maariv.co.il
"זה קל, באצ' י. אני מסוגל בקלות לרדת על ארבעה כאלה אחרי ארוחה של סושי. זה מתוק, זה עם אגוזים. אבל אם תשאלי אותי בתור מישהו שמבין בשוקולד אני יכול להגיד לך שזה מאוד לא איכותי. זה קשה ותעשייתי".
פרלין של לאונידאס
"מה זה? זה מצוין. טעים מאוד. מעולה ".
בושה של קוט דור
מוצארט
"זה זוועה. המרציפן דוחה. לא אכלתי דבר כל כך מגעיל בחיים שלי ".
מקופלת
"זה מקופלת. האמת שלא טעים לי, ממש לא. באצ'י כן. זה לא. זה מתוק נורא. מתוק לא נעים ".
פררו רושה
"גם הוא נכנס לקטגוריה של הבאצ'י והבושה. מתאימים למוד מסוים. אני מת על פררו ".
מקס ברנר
תגיד, יכול להיות שבכל זאת האיכות של השוקולד קצת ירדה מאז שהוא אצל שטראוס?
"אני חושב שהיום הוא יותר טוב. הרבה יותר מסובך להכין שוקו ?לד טוב כשאתה יזם קטן ובלי כסף. קשה להשיג חומרי גלם טובים ולדאוג לאחסן אותם כראוי. אבל אני יודע איך זה שלמבקרי אוכל יש נטייה לשנוא חברות גדולות.
למשל, כשהתחלתי עם מקס ברנר, גילי חובב כתב עלינו כתבה נורא מפרגנת. אחרי זה כשהתרחבנו להרודס אח שלי סיפר לי בטלפון שהוא כתב עוד כתבה וירד עלינו שהשוקולד מנטה כבר לא מנטה. האמת היא שלא שינינו כלום. כלום. אבל מיידית, כשהאנדרדוג הוא כבר לא אנדרדוג, חוש הטעם שלנו משתנה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
