עניין של חוסר עניין: על שיעמום בקרב ילדים
משעמם לילד? טוב שכך. השיעמום ייאלץ אותו ליצור, להמציא, ולקחת אחריות על הזמן שלו. כך תלמדו אותו לעניין את עצמו
כמה התבכיינתי להורי כילדה ש"משעמם לי" וכמה הייתי מוכנה היום פשוט לשבת ולהשתעמם לאיזו שעה קלה. אין כנראה ילדות בלי הצמד חמד מילים הזה, שתמיד מושלך לעבר ההורים בלי להתבלבל, כאילו הם יובל המבולבל. השאלה היא אם הקריאה הזו היא באמת תוצאה של שעמום. אולי יש בה בקשה לא רשמית לתשומת לב? האם היא תלויה באופי הילד? ובכלל, האם מתפקידנו ההורים להתגייס ולחלץ את הילד מתחושת השעמום?
לסיגל סמוכה, בעלת M.A בפסיכולוגיה ייעוצית חינוכית, יש הרבה תשובות מעניינות, בנוגע לשעמום. ובניגוד למרבית ההורים שנלחצים, לוקחים אחריות על תחושת השיממון ובעיקר עושים כל שביכולתם לחלץ את הפעוט מהריק (או את עצמם מהיללות שלו), סמוכה מברכת את תחושת השעמום ורואה בה מקפצה חשובה בדרך לילד יצירתי, עצמאי ומאושר.
הלחן הידוע של ה"משעמם לי" מתחיל בסביבות גיל ארבע-חמש, כאשר הילד מתחיל להפיק הנאה סביב חוויה מסוימת ויש לו יכולת להמשיג את המצוקה הרגשית. אבל בעוד חלק מהילדים ממהרים לאבד עניין, אחרים מצליחים להתרכז לאורך זמן באותה פעילות. "זה מאוד תלוי בטמפרמנט של הילד", מסבירה סמוכה.
"יש ילדים שמגיל צעיר צריך להעסיק אותם ויש כאלה בעלי נטייה לאינדיבידואליזם, לרוגע פנימי, פחות דורשי גירויים חיצוניים. רוב הילדים יחושו
מתברר שיש "מתכון" להרגעת הילד על מנת שיתמקד במשחק או בכל פעולה אותה הוא עושה, לא יקפוץ מעניין לעניין ובעיקר לא יאבד עניין. "על מנת להפיק הנאה מעשייה מסוימת יש לבודד אותה. לא מתחילים משהו אחד לפני שסיימנו משהו אחר", ממליצה סמוכה, "וכאן להורים יש משקל עצום כמודל".
למשל?
"אם את משחקת עם הילד ובמקביל מסדרת מטבח, עונה לטלפונים וכיו"ב, יש סיכוי שהילד ילמד את ההתנהגות הזו, ולא את ההתמודדות מול סדרי פעולה קבועים, בעלי שלושה שלבים של התחלה, אמצע וסוף. במידה ואת לא פנויה להתרכז בילד ובמשחק, עדיף לא לפתוח את פעולת המשחק. לעומת זאת, כשאת נותנת לו, למשל, פאזל, ומתרכזת איתו רק בפאזל, הילד יהיה יותר מדויק וממוקד בפעולה עצמה".
אבל לא פחות חשוב שההורה ייהנה מעצם חוויית העשייה עם הילד. "ההנאה שלנו כהורים עוזרת לילדים לפתח יכולת ריכוז ולא לאבד עניין", אומרת סמוכה. "ההתלהבות והקלילות שלנו מתוך העשייה המשותפת תשפיע גם על יכולת הילד למקסם את החוויה. חשוב שבאמת נהיה שם, נראה לו איך מתמודדים, שלא מרימים ידיים ועושים כל פעולה בכיף. בהמשך, גם אם אמא הלכה, הוא ימשיך ליהנות מהחוויה עצמה".
ובאמת, לא פעם לאמא מתחשק ללכת, לא משנה לאן, העיקר להתרחק מהיבבות הבלתי פוסקות של ילד שלא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא מתבכיין שמשעמם לו, אנחנו בתמורה מציעים שיעשה אולי את זה או את זה או את זה, אבל הווליום של היללות גובר, ויש רושם שאין טעם להמשיך ולהעלות רעיונות. "לא כל הילדים נולדים עם חוש של יצירתיות", מבהירה סמוכה. "אחת המטרות שלנו כהורים היא לנסות ולפתח את החוש הזה".
ויש דרך יצירתית לעורר את היצירתיות אצל הילדים?
"מומלץ לחשוף את הילד, משלבים מוקדמים, למגוון רחב של חוויות ולפתוח את היריעה להתנסויות רבות. יצירה בצבעים, תיפוף על כלי מטבח - לאו דווקא צעצועים קנויים. חבילת ספגטי יכולה לשמש כדוקים, צבעי ידיים ורגליים, פאזלים, מוזיקה, משחקי דמיון.
"אפשר להשתמש במגוון החפצים שיש בבית, העיקר לגרות אותו לכמה שיותר סוגי התנסויות. חשוב לתת לילד לעשות דברים בכוחות עצמו על מנת שיוכל לפתח את היצירתיות ברמה חופשית, ולנטוע בו ביטחון בזמן ההתנסויות".
כלומר?
"לחזק את החוויה הרגשית בזמן ההתנסויות - סומכים עלי, נותנים לי, אני בוגר, הצלחתי, אנסה שוב וכו'. תחושות כאלה עשויות לסייע לילד בעתיד לעמוד בסיטואציה של ניסוי וטעייה ולהתמודד עם חוויות של הצלחה וכישלון".
והנה נקודה מרתקת בנוגע לשעמום. על אף שחשוב לחשוף את הילד למגוון רחב של חוויות, לאפשר לו לגלות מה מרתק אותו ולהעניק לו מודל של ריכוז והנאה מהמשחק, לא פחות חשוב - להשאיר מקום לשעמום.
"לפעמים צריך להעלות את סף השעמום כדי לפנות מקום ליצירתיות", טוענת סמוכה. "השלב ההתחלתי של אותה יצירתיות של הילד היא ה'משעמם לי'. זו נקודת ההתחלה ממנה יש תהליך התפתחות לחשיבה עצמאית".
"תחשוב לבד, זה לטובתך" - היא תשובה לגיטימית?
"מותר בהחלט להרגיש בנוח כשאנחנו לא מספקים לוח זמנים של אדם מבוגר לילד צעיר, כמובן הכל במידה, ורצוי לא להגיע לנקודות קצה של אי עשייה תמידית או עשייה תמידית. יש ילדים שניתן יותר לאתגר אותם ויש שפחות - כל הורה מכיר את הילד שלו. אפשר להציע רעיונות לילד שלא מוצא מה לעשות, אבל כן, בהחלט לפרוש בהתחלה. 'בוא תמצא לך לבד רעיון' היא תשובה אפשרית, רק דברים טובים יוצאים מסיטואציה כזו".
אז למה בעצם כל כך קשה לנו לשלוף את התשובה הזו? מדוע מרבית ההורים משתדלים לחלץ את הילד מהשעמום, לבדר אותו, להעסיק אותו ולהסביר לו בהתנצלות (על מנת שלא יתקשר לרשויות) שאמא ואבא הם לא תוכנית בידור? לפי דעתה המלומדת של סמוכה, חלק גדול מהקושי הזה נובע מעצם היותנו הורי קריירה, שמגדלים את ילדינו בעידן השפע.
"אני תמיד חוזרת לילדים של פעם", היא אומרת. "הערכים היו אחרים, הורים לא הרגישו חייבים לילד כמו ההורים של היום, הילד לא היה במרכז. במציאות של היום אנחנו לא מאפשרים לילד להעסיק את עצמו, כל היום הוא בחוגים, מגיע הביתה כמו אורח.
מה לא בסדר עם חוגים?
"הבעיה עם החוגים למיניהם שהם עיסוק חיצוני. נכון שהם מפחיתים את תדירות ה'משעמם לי', אבל הם גם מפחיתים את יכולת הילד להעסיק את עצמו בכוחות עצמו, עם עצמו. לפעמים אנחנו מעמיסים על הילדים כל כך הרבה חוגים, שאם הם לא היו, סביר להניח שהם היו מתפנים לדברים אחרים".
מהו המינון המומלץ לחוגים?
"אני חושבת שפעמיים בשבוע לחוגים זה די והותר. לא פעם, כשאנחנו מעלים אצל הילד את סף השעמום, אנחנו מאפשרים לו לפגוש ולאתגר את עצמו ברמה הפנימית. הבעיה העיקרית היא שבחברה המערבית ההורים נוטים לשמש חברת הפקות, וזו טעות. אנחנו צריכים לאפשר לילד את חוסר המעש, לא הכל צריך להיות תחום ומובנה, וההורים צריכים להרגיש עם זה מאוד נוח".
אם בשלב זה משעמם לכם לשמוע על השעמום, זה הזמן לגוון לכם את סוגיו. למשל, כשיש חבר והילד אומר שמשעמם לו. מה הוא בעצם אומר? "זו נורה אדומה", מתריעה סמוכה. "כדאי לשים לב לאינטראקציה. אולי תחומי העניין שלהם בכלל לא דומים? ויש את השעמום החריג יותר, של ילדים שהם מחוננים. קל לזהות אותו כי גם בכיתה הילד משתעמם.
"אבל השעמום החמור יותר, שהוא בעצם מקביל לסוג של דיכאון אצל מבוגרים, הוא שעמום שגובל באדישות. שום דבר לא מרגש את הילד, חוסר התלהבות, תקיעות. אם ילד מתלונן בכל מקום שמשעמם לו, לפעמים זו נקודת אזהרה לקושי רגשי כלשהו. הוא תקוע בחוסר עניין ולכן אין לו יכולת לאתגר את עצמו, לעלות שלב ולהגיע למקום שמסקרן אותו. זה מצב שכמובן דורש טיפול".
האם יש מצבים בהם הילד מתלונן שמשעמם לו אבל בעצם סתם רוצה תשומת לב?
"בוודאי. צריך להקשיב לאותו 'משעמם לי' ולנסות להבין מהיכן הוא מגיע. האם באמת אין לילד מה לעשות? לפעמים זו דרישה רגשית לתשומת לב, לקשב, לחיבוק".
ואיך נזהה אותה?
"אני סומכת על יכולת ההורה לזהות באיזה מצב רגשי הילד נמצא. אם הילד חסר מעש, ייתכן שמדובר בשעמום אובייקטיבי, אבל צריך לבדוק, אולי זה חוויה סובייקטיבית שלו. ואז יש מקום לשבת מולו, להקשיב, לראות מה הוא רוצה".
באיזה גיל אפשר לצפות שהילד ייפרד מהניגון הזה?
"אם ילד בגיל ילדות לא קיבל מספיק אבני דרך וכלים להעסיק את עצמו ולחלץ את עצמו ממצבי שעמום, זה יכול להגיע עד הבגרות. במידה והילד נחשף לגירויים רבים ולרמת עשייה מסוימת, סביר להניח שלקראת גיל תשע-עשר כמעט לא נשמע את ההתבכיינות הזו. ילד שיחווה שעמום הוא ילד שילמד ליצור יש מאין. ואת היכולת היצירתית הזו אף אחד לא יוכל לקחת ממנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
