יוצאים לארון: גברים שעשו הסבה מקצועית לנגרות
עמוס טלשיר עזב את עולם הפרסום כדי להיות שוליית נגרים, הארכיטקט אלון ברהם החליט שהוא מעדיף את המסור, ואלון דודו זנח קריירה במשרד החוץ לטובת חיתוך ספסלים. מה יש במפגש עם העץ שגרם להם להשליך את העניבה לטובת כתמים על בגדי העבודה ופחות כסף?
זה בטח נאמר בציניות, הרי בכל זאת היית המנכ"ל של חברת פרסום מהגדולות בארץ.
"אני ממש לא חושב שהוא אמר את זה בציניות, אני באמת מאמין שהוא חושב שידיים טובות הן הדבר האמיתי, וכל השאר זה סתם."
אחרי 30 שנה מוצלחות במיוחד בעולם הפרסום, עבר טלשיר, בן 59, נשוי +3 מרמת השרון, התקף לב. הוא מכר את חלקו ב"פובליסיס אריאלי," התנתק לגמרי מתחום הפרסום והתחיל לעבוד כשוליית נגרים אצל נגר אמן אותו הוא "מעריץ."
"להגיד שהתקף הלב היה הטריגר לשינוי, זה באמת סיפור טוב לכתבה בעיתון, אבל זה ממש לא נכון. זה משהו שהתגבש הרבה לפני. הקשר שלי עם העץ הוא קשר ארוך, לאבא שלי הייתה נגרייה בחצר, ומאז ומת - מיד עזרתי לו. חוץ מזה, כל החיים שלי, גם בתקופות הכי לחוצות ב'אריאלי,' לא ויתרתי על העבודה בנגרייה בחצר בשישי-שבת."
היום יוצא טלשיר מדי יום מביתו בשש בבוקר ומתייצב בשבע בדיוק בנגרייה באזור התעשייה בפתח תקווה כדי להחתים כרטיס. "בחודשים האחרונים," הוא ממהר לספר בגאווה, "בניתי גשר בן שישה מטרים, כולל השיוף. כרגע יש לי תכנון לבנות דלת מאוד מעניינת עם כנפיים צרות בגובה של שני מטרים וחצי - מחר אני מתחיל."
נשמע שאתה באופוריה.
"באמת יש לי איזו תחושה שאני באופוריה ויכול להיות שהיא עוד מעט תתפוצץ. אבל בינתיים אני נהנה רוב היום, לא הרגשתי ככה שנים."
הקרובים לא התייחסו אל הנגרות כאל קוריוז?
"במשפחה מרוצים שאני כבר לא כל הזמן בטלפון עם המשרד, ובקשר לחברים זה תלוי: חלק אומרים 'איזה כיף לך, אני מקנא,' וחלק בודקים שאני לא מתנשא עליהם, וזה אנושי ומובן."
מתי הבנת שאתה זונח את הכול לטובת ההסבה?
"הנגרות הפכה לחלום ממשי כשהפכתי להיות פרסומאי שעסוק בהנפקה של חברות. אז התחלתי להרגיש שאני מתגעגע לנגרות - משהו ברעש הנוראי, בהתגברות על בולי עץ ובריח המתוק של השרף. עם הזמן זה התפתח למשאת נפש, לעזוב את הכול, להפסיק להיות פרסומאי ולהשביע רצון של אנשים אחרים וליצור בעץ. ככל שהפכתי להיות אובססיבי, החלום הזה התחזק."
כשאתה אומר "אובססיבי," אתה בעצם מתכוון למצליח.
"כן, זו הכוונה, אבל הצלחה זה דבר חלקי. מאוד נהניתי להיות מנכ"ל של חברת פרסום, אבל אף פעם לא קינאתי בפרסומאים יותר מצליחים. אני, בכל השנים, אף פעם לא הלכתי לישון עם תחושת סיפוק מלאה. התחברתי לדמיון וליצירתיות שבפרסום, אבל אף פעם לא התחברתי ליחסי הלקוחות בשוק הזה, שכוללים אקרובטיקה בין אישית, לקקנות והתרפסות. בעניין הזה תמיד היו מוצלחים ממני."
גם נגרים צריכים לרצות לקוחות.
"אבל כשהלקוח מסכים למחיר, הנגר לא צריך ללקק לו בתחת. זהו, הוא עובד, יוצר, בונה. וזה מה שאני עכשיו: עובד קשה ויוצר בעץ. אני מוקף כל היום נסורת ועובד הרבה בסבלות, אבל זה נותן לי הרגשה חיונית מאוד בגוף שהייתה חסרה לי על ספת העור בה רבצתי.
"בקשר לסביבה האנושית, רוב האנשים בפרסום, במיוחד אלה של השיווק והכלכלה, כבר מזמן הפסיקו לעניין אותי. אלה אנשים שברובם הם מאוד תבניתיים, מאוד חושבים בתוך הקופסה. כשאנשים בפרסום שואלים אותך מה שלומך, הם בדרך כלל רוצים לשכנע
"כל צהריים יש לנו הפסקת אוכל, ואנחנו, הנגרים, לא הולכים לארוחה עסקית ב'מוזס,' אלא פותחים קופסאות מפלסטיק ומחממים בטוסטר אובן. זה אוכל שבדרך כלל יש בו הרבה פחמימות, לא בגלל עצה של נטורופתית, אלא בגלל שכשעובדים עבודה פיזית קשה, צריך פחמימות. אני מביא לחם שחור, שמן זית וזיתים ואנחנו מדברים המון. יש לי בנגרייה הרבה חברים משמעותיים".
טוב, זה היה יכול להישאר עדיין בגדר תחביב, לצד המקצוע.
"זה מה שחשבתי בהתחלה, בעיקר בגלל הבית שממנו באתי. היה ברור לי שאני כנראה לא אהיה נגר, זה הרי לא הגיוני, אבל כל אותו זמן שמתי לב שאני כל הזמן קונה ספרים על נגרות ועיצוב בעץ, ובאמצע הלימודים כבר חצי מהחדר היה מלא בספרים כאלה, בעיקר מארצות הברית ומיפן. אבל גם אז עוד לא הבנתי שזה מה שאני רוצה."
רצית , אבל לא העזת?
"אז עוד לא הודיתי אפילו בפני עצמי שזה מה שאני רוצה. יש הרי סטיגמה על נגרים, זו לא נחשבת עבודה כל כך מכובדת. הייתה לי אפילו חברה שאמרה לי 'נו באמת, ממך אני מצפה ליותר - מה, אתה רוצה ככה כל החיים לעבוד עם הידיים, להיות פועל? אתה יכול יותר.'
"בואי נאמר שלהיות נגר זה לא המקצוע הכי מומלץ לבחור כשהוא בא לפגוש את ההורים של החברה שלו. גם הרבה חברים התנשאו עליי. אין מה לעשות, מהמקום שממנו אני בא - מהנדס, עובד משרד החוץ ואפילו ברוקר - נחשב יותר."
ומה הביא אותך בכל זאת למרוד בציפיות של ההורים?
"לא הייתה לי פשוט ברירה, זה הפך לאובססיה. מצאתי את עצמי עובד שעות על גבי שעות ולא מרגיש שהזמן עובר. זה פשוט השתלט עליי. עכשיו אני, למשל, פוגש אותך בשמונה בערב והגעתי לפה בצער כי הייתי חייב לעזוב שולחן שאני עושה באמצע, וזה אחרי שלא הפסקתי לעבוד משמונה בבוקר. אני רק רוצה לעבוד וליצור, כל יום המון שעות, בלי להפסיק. אני מכור, פשוט כך".
בגיל 21 נסע אלון ברהם (63, אלמן + 3 מרמת אביב), בן של רופא ממוצא בריטי, לאיטליה כדי ללמוד רפואה. כמה שנים אחר כך הוא חזר עם תעודת ארכיטקט, והיה ממייסדי תחום אנימציה ממוחשבת של לומדות בחברות מובילות כמו "אדיונטיקס" ו"מט"ח." בגיל ,50 בהחלטה של רגע, החליט לעזוב הכול ולעשות את מה שרצה כל חייו - להיות נגר.
"כל החיים חלמתי לעבוד בעץ, ובגיל 50 הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא," הוא מסביר. "קמתי ונרשמתי לקורס נגרות של משרד העבודה בחולון. אני למדתי המון, זו הייתה הנאה צרופה."
המשפחה והחברים לא נלחצו כשהודעת להם על השינוי?
"אשתי ז"ל באמת פרגנה וגם הילדים, אבל היו כאלה שלא. התגובה שהכי הרגיזה אותי הייתה 'יש לך אומץ.' אני לא הרגשתי שיש לי אומץ, הרגשתי שזה פשוט משהו שאני אוהב וחייב לעשות. תמיד התעסקתי בעץ, כבר בגיל חמש אני זוכר שבניתי סולם מאר־ גזים שהיו אצלנו בבית. יש לי אפילו תמונה שלי עם הסולם, כולי נפוח מגאווה."
אז למה חיכית 45 שנה?
"אבא שלי רופא, ואותי חינכו שאדם צריך מקצוע טוב, ומה זה מקצוע טוב? להיות מהנדס או רופא או ארכיטקט. אני הלכתי ללמוד ארכיטקטורה, זה התאים למה שחינכו אותי עליו, ההמשך ברור. רק בגיל מאוחר יותר, כשאתה משוחרר כבר ממה שגדלת עליו, וכבר לא אכפת לך מהציפיות של המשפחה והסביבה, אתה יכול להחליט לבד, וזה מה שרציתי."
אבל היו לך שלושה ילדים לפרנס.
"זה אכן היה קשה. גמרתי את הקורס והתחלתי לחפש עבודה, ביררתי קצת על עבודות נגרות כשכיר. כשהבנתי שזה לא מתאים וגם השכר לא מאפשר פרנסה, החלטתי לחפש נגרייה שבה אוכל לשכור מקום קטן.
"התחלתי ללכת ברגל מנגרייה לנגרייה, ואחרי הרבה כאבי רגליים הגעתי לנגרייה שבה אני נמצא היום. בחודש הראשון הייתה לי עבודה, כי עבדתי עבור כל החברים, אבל אחרי חודש נגמרו החברים ומצאתי את עצמי מובטל."
"את לא יודעת כמה. בהתחלה היה לי איזה רעיון לעשות דברים מכניים מעץ, וניסיתי להפיץ אותם במשרדי הייטק, אבל זה פשוט לא עבד. בהמשך ניסיתי רהיטי גן, וגם זה נכשל כישלון חרוץ, וככה מצאתי את עצמי בנגרייה בלי עבודה. ואז, תוך כדי זה שאני מחפש פתרון, חשבתי, למה פשוט שלא אהיה הנגר השכונתי? עיצבתי לבד פלאייר, שכפלתי אותו בהמון עותקים והתחלתי לעבור מבית לבית בשכונה שלי ולחלק פלאיירים."
נשמע כמו סיטואציה מביכה, לבקש עבודה מהשכנים.
"אני לא הרגשתי ככה, פשוט הלכתי עם זה, ובאמת זו הייתה פריצת הדרך שלי. כבר אחרי שבוע התחילו להגיע טלפונים, והתחלתי לעבוד. אחרי איזה חצי שנה הבנתי שיהיה בסדר, יש פרנסה בתור נגר.
"האמת היא שהאסימון נפל לי באמת רק כשהייתי באיזה בית לבצע עבודה, ובעלת הבית דיברה בטלפון ואמרה 'אני לא יכולה לדבר עכשיו, כי הנגר אצלי.' אז הבנתי שאני באמת נגר. הייתי מאוד גאה, גאווה שנמשכת עד היום הזה, עשר שנים אחרי."
במה אתה הכי גאה?
"אני חושב שבעיקר קיימת אצלי שמחת בעלי הצווארון הכחול, ואני, כידוע, לא באתי ממשפחה כזאת. ההשתייכות לעמלים, ליצרנים, זו חדווה שקשה לבטא במילים, זו מין גאווה במשהו אמיתי שהוא מעבר לדימוי, הוא הדבר עצמו. חפץ אהוב ומוחשי שיכול לעבור מדור לדור - ואני בניתי אותו במו ידיי".
מה הפנטזיה הבאה שלך?
"החלום שלי הוא לשים בסלון, במקום טלוויזיה ושולחן אירוח, שולחן נגרות, ולעמוד לנגר בחדר המגורים, לא במכונות משוכללות, אלא בכלים בסיסיים כמו פעם. אם היה לי זמן פנוי, זה מה שהייתי עושה".
נא להמתין לטעינת התגובות
