מה מת במוות? ניסרגדטה מהראג' מפזר ערפל
מה קורה לנו כשאנחנו מתים? על פי החכם ההודי ניסרגדטה מהראג', שום דבר משמעותי. אז מדוע אנחנו לא זוכרים את גלגולי החיים הקודמים שלנו? שיחה נוספת מתוך הקלאסיקה "אני הוא זה"
שואל: לפני אלף שנים חי אדם ומת. הזהות שלו שבה והופיעה בגוף חדש. מדוע אין הוא זוכר את חייו הקודמים? ואם הוא זוכר, האם ניתן להעלות את הזיכרון אל המודע?
מהאראג': איך אתה יודע שאותו אדם הוא שהופיע בגוף חדש? גוף חדש הוא אולי אדם חדש לגמרי.
ש: דמה לעצמך כלי עם גְהִי (חמאה מזוקקת). כשהכלי נשבר הגהי נשאר ואפשר להעביר אותו לכלי אחר. לכלי הישן היה ריח מסוים, לכלי החדש ריחו שלו. הגהי יישא את הריח מכלי אל כלי. באותו אופן הזהות האישית מועברת מגוף אל גוף.
מ: כשיש גוף, הדברים האופייניים לו משפיעים על האדם. ללא גוף יש זהות טהורה במובן "אני הווה". אך כשנולדתָ שוב בגוף חדש, היכן הוא העולם שנחווה פעם?
ש: כל אחד חווה את עולמו שלו.
מ: מנקודת ראותו של הגוף הנוכחי, האם הגוף הישן הוא רעיון בלבד או זיכרון?
ש: כמובן שרעיון. איך המוח יכול לזכור את מה שהוא לא חווה?
מ: ענית על שאלתך בעצמך. למה לשחק ברעיונות? שמח במה שאתה בטוח בו, והדבר היחיד שאתה יכול להיות בטוח בו הוא "אני הווה". הישאר איתו ודחה כל דבר אחר. זוהי יוגה.
ש: אני יכול לדחות רק מילולית. במקרה הטוב אני זוכר לשנן את הנוסחה "זה לא אני, זה לא שלי. אני מצוי מעֵבר לכל זה".
מ: זה טוב למדי. קודם מילולית, אחר כך שכלית ורגשית ולבסוף הלכה למעשה. שים לב לממשות שבתוכך והיא תבקיע ותפרוץ אל האור. זה כמו לחבוץ חמאה משמנת. עשה זאת נכון ובשקידה והתוצאה בוא תבוא.
ש: כיצד יכול המוחלט להיות תוצאה של תהליך?
מ: הצדק איתך, המוחלט לא יכול להיות תוצאה של היחסי. אך היחסי יכול לחסום את המוחלט, כפי שאי-חביצת השמנת תימנע את היפּרדוּת החמאה. הממשי הוא שיוצר את הדחף; הפנימי מניע את החיצוני והחיצוני נענה בעניין ובמאמץ. אך בסופו של דבר אין לא פנימי ולא חיצוני. אור התודעה הוא הבורא והברוא, החוֹוה והחוויה, הגוף וזה שמתגלם בו. טפל בָּכוח שמשליך את כל אלה ובעיותיך ייפתרו.
ש: מהו הכוח המשליך?
מ: הדמיון המוּנע בכוח התשוקה.
ש: כל זה ידוע לי אך אינו מצוי בשליטתי.
מ: זאת עוד אשליה שלך, היא נולדת מרעב לתוצאות.
ש: מה רע בפעולה תכליתית?
מ: היא אינה ניתנת ליישום. בעניינים האלה אין שאלה של תכלית, גם לא של פעולה. כל מה שאתה צריך זה להקשיב, לזכור, לשקול. זה כמו אכילה: כל מה שאתה יכול לעשות זה לנשוך, ללעוס ולבלוע; כל השאר הוא בלתי מודע ואוטומטי. הקשב, זכור והבן: הדעת היא הן השחקן והן הבמה. הכל שייך לדעת ואתה אינך הדעת. הדעת היא זו שנולדת שוב ושוב, לא אתה. הדעת בוראת את העולם על רבגוניותו הנפלאה. צריך קצת מכל דבר כדי להרכיב עולם, כמו במחזה טוב שיש בו כל מיני טיפוסים ומצבים.
ש: במחזה אף אחד לא סובל.
מ: אלא אם כן מזדהים איתו. אל תזדהה עם העולם ולא תסבול.
ש: אחרים יסבלו.
מ: אם כן עשה את העולם שלך מושלם. אם אתה מאמין באלוהים, עבוד יחד איתו. אם אינך מאמין באלוהים, היֶה אתה אלוהים. ראה את העולם כמחזה או עבוֹד בו בכל כוחך. או שניהם.
ש: מה קורה לזהותו של אדם הנוטה למות? מה קורה לה כשהוא מת? האם תסכים שהיא ממשיכה בגוף אחר?
מ: היא גם ממשיכה וגם לא. תלוי בנקודת המבט שלך. אחרי הכל מהי הזהות? רק רצף בזיכרון. האם אפשר לדבר על זהות ללא זיכרון?
ש: כן, אני יכול. הילד עשוי שלא להכיר את הוריו ובכל זאת המאפיינים התורשתיים יהיו בו.
מ: אך מי מזהה אותם? זה שיש לו זיכרון שיכול לתעד ולהשוות. האם אינך רואה שהזיכרון הוא סילוף של חייך השכליים? הזהות היא בסך הכל תבנית של מאורעות במרחב ובזמן. שנה את התבנית ושינית את האדם.
ש: התבנית חשובה ומשמעותית. יש לה ערך משלה. לומר שדוגמת האריגה היא רק חוטים צבעוניים זה להחמיץ את החשוב מכל – יופייה. או, בתיאור הספר כנייר עם כתמי דיו אתה מחמיץ את משמעותו. הזהות חשובה כי היא הבסיס לאינדיבידואליות, מה שעושה אותנו ייחודיים וחסרי תחליף. "אני הווה" הוא תפיסת הייחודיות.
מ: כן ולא. זהות, אינדיבידואליות, ייחודיות – אלה ההיבטים רבי הערך ביותר של הדעת, אך רק של הדעת. "אני כל היש", היא חוויה תקֵפה בה במידה. הפרטי והאוניברסלי אינם
ש: מה מת במוות?
מ: הרעיון "אני הגוף הזה"; אך העֵד לא מת.
ש: הגַ'אינים מאמינים בריבוי עדים, נבדלים תמיד.
מ: זאת המסורת שלהם, המבוססת על חווייתם של כמה אנשים דגולים. העד האחד משתקף באינספור הגופים כ'אני'. כל זמן שהגופים, דקים ככל שיהיו, ממשיכים, ה'אני' מופיע כרבים. מעֵבר לגוף יש רק האחד.
ש: אלוהים?
מ: הבורא הוא אדם שגופו העולם. האחד שאין לו שֵם הוא מעֵבר לכל האלים.
ש: שְׁרי רָמנה מהארשי מת. מה זה משנה לגביו?
מ: זה לא משנה כלום. מה שהוא היה – הממשות המוחלטת – ממשיך והווה.
ש: אך לאדם הרגיל המוות כן משנה.
מ: מה שהוא חשב על עצמו לפני המוות ממשיך להיות גם אחרי המוות. התדמית העצמית ממשיכה להתקיים.
ש: לפני כמה ימים התקיימה פה שיחה בעניין עורות של חיות והשימוש שהג'יאנים עושים בהם למדיטציה. לא השתכנעתי. קל להצדיק הכל על ידי התייחסות למנהגים ולמסורת. מנהגים עשויים להיות אכזריים והמסורת מושחתת; הם מסבירים אך אינם מצדיקים.
מ: בשום פנים לא התכוונתי לומר שבעקבות מימוש העצמיות באה פריעת החוק. אדם משוחרר שומר על החוק בצורה קיצונית. אך חוקיו הם חוקיה של העצמיות הממשית, לא של החֶברה, ואותם הוא מקיים או שובר בהתאם לנסיבות ולצרכים. אך הוא לעולם לא יהיה גחמני או פרוע.
ש: מה שאיני יכול לקבל זה את ההצדקה על סמך מנהג והרגל.
מ: הקושי מצוי בהבדל שבין נקודות המבט שלנו. אתה מדבר מנקודת המבט של גוף-דעת, ואני מנקודת מבטו של העֵד. ההבדל הוא בסיסי.
ש: עדיין אכזריות היא אכזריות.
מ: אף אחד לא כופה עליך להיות אכזרי.
ש: להשתמש באכזריות של אחרים היא אכזריות על ידי בא-כוח.
מ: אם תתבונן בעיון בתהליך החיים תמצא אכזריות בכל מקום, כי החיים ניזונים מחיים. זאת עובדה, אך היא לא גורמת לך להרגיש אשמה על כך שאתה חי. התחלת בחיי אכזריות כשהסבת לאמך כאב עצום בלידתך. עד יומך האחרון אתה מתחרה באחרים על מזון, לבוש ומחסה. אתה נאחז בגוף, נלחם בשביל צרכיו, רוצה שהוא יהיה בטוח בעולם של אי-ביטחון ומוות. מנקודת המבט החייתית, הריגה היא לא צורת המוות הגרועה ביותר; היא בוודאי עדיפה על מחלה וניוון סנילי. האכזריות היא במניע, לא בעובדה. ההריגה פוגעת בהורג, לא בהרוּג.
ש: מקובל עלי. אם כך לא צריך להשתמש בשירותיהם של ציידים וקצבים.
מ: מי מבקש ממך להשתמש?
ש: אתה משתמש.
מ: זה איך שאתה רואה אותי! באיזו קלות אתה מאשים, מרשיע, גוזר דין ומוציא להורג! למה אתה מתחיל בי ולא בעצמך?
ש: אדם כמוך צריך לשמש דוגמה.
מ: האם אתה מוכן לעשות כדוגמתי? אני מת כלפי העולם, אני לא רוצה כלום, אפילו לא לִחיות. היה כמוני, עשה כמוני. אתה שופט אותי על פי לבושי ומזוני בעוד שאני רק מביט במניעים שלך. אם אתה מאמין שאתה הגוף והדעת, ופועל על פיהם, אתה אשם באכזריות הגדולה מכולן, אכזריות כלפי הווייתך האמיתית. בהשוואה אליה כל אכזריות אחרת כלל אינה נחשבת.
ש: אתה מסתתר מאחורי הטענה שאינך הגוף, אך אתה הוא השולט בגוף והאחראי לכל מעשיו. לתת לגוף ריבונות מלאה יהיה טמטום, שיגעון!
מ: הירגע. גם אני מתנגד להרג בעלי חיים בשביל בשרם או עורם, אבל אני מסרב להעניק לזה עדיפות ראשונה במעלה. הצמחונות היא עיקרון רב־ ערך אך לא הדחוף ביותר; כל העקרונות מוצאים את ביטויים הנאמן באדם ששב אל מקורו.
ש: כשהייתי בשְׁרי רמנָהאַשְׁרָמַם הרגשתי את נוכחותו של בְּהָגָוַאן בכל, ממלאת הכל, תופסת הכל.
מ: היתה לך האמונה הנחוצה. מי שיש לו אמונת אמת בו, יראה אותו בכל מקום ובכל זמן. הכל קורה בהתאם לאמונתך, והאמונה לובשת את צורת התשוקה שיש לך.
ש: האם גם האמונה שלך בעצמך היא צורה של תשוקה?
מ: כשאני אומר "אני הווה" אני לא מתכוון ליישות נפרדת ולהּ גוף שהוא הגרעין שלה. אני מתכוון לסך כל ההוויה, אוקיינוס התודעה, מלוא היקום של כל היש והיוֹדֵע. לי אין אף תשוקה כי אני מושלם לנצח.
ש: האם אתה יכול לגעת בחיים הפנימיים של אנשים אחרים?
מ: אני האנשים.
ש: אני לא מתכוון לְזהוּת המהוּת או התמצית, גם לא לְדמיון הצורה. כוונתי לכניסה בפועל לתוך דעתם וליבם של אנשים אחרים והשתתפות בחוויותיהם האישיות. האם אתה יכול לסבול ולשמוח ביחד איתי או שאתה רק מסיק מה אני מרגיש מתוך התבוננות והשוואה?
מ: כל היישויות מצויות בי. אך להכניס למוח אחד את תוכנו של מוח אחר – דבר זה דורש אימון מיוחד. אין דבר שאי-אפשר להשיג על ידי אימון.
ש: אני לא ההשלכה שלך ואתה לא ההשלכה שלי; אני קיים בזכות עצמי ולא רק בתור בריאה שלך.
הפילוסופיה הגולמית הזאת של דמיון והשלכה לא מדברת אלי. אתה שולל את ממשותי. מי הבבואה של מי: אתה שלי, או אני שלך? או שאני בבואה בתוך הבבואה של עצמי? לא, משהו כאן לא נכון.
מ: המילים מסגירות את נביבוּתן. הממשי אינו ניתן לתיאור, הוא חייב להיחוות. איני יכול למצוא מילים טובות יותר לתאר את מה שאני יודע. מה שאני אומר עשוי להישמע מגוחך, אך המילים מנסות להעביר את האמת הגבוהה ביותר. לא משנה כמה נתפלפל, הכל אחד. והכל נעשה על מנת להסב הנאה לָמקור האחד ולתכלית האחת של כל תשוקה, זה שכולנו מכירים אותו כ'אני'.
ש: בשורש התשוקה מצוי כאב. הדחף הבסיסי הוא להימלט מהכאב.
מ: מהו שורש הכאב? בורות לגבי עצמך. מהו שורש התשוקה? הדחף למצוא את עצמך. הבריאה כולה עמלה למען עצמיותה והיא לא תשקוט ולא תנוח עד שתשוב אליה.
ש: מתי היא תשוב?
מ: היא יכולה לשוב בכל רגע שתרצה בכך.
ש: והעולם?
מ: אתה יכול לקחת אותו יחד איתך.
ש: האם איני יכול לעזור לעולם לפני שאגיע לשלמות?
מ: למה לא, עזור לעולם. אמנם לא תעזור לו הרבה, אך המאמץ יסייע לגדילתך. אין כל רע בניסיון לעזור לעולם.
ש: בוודאי היו אנשים, אנשים רגילים, שעזרו במידה רבה.
מ: כשמגיע זמנו של העולם לקבל עזרה, לכמה אנשים ניתנים הרצון, החוכמה והכוח לחולל תמורות גדולות.
הספר "אני הוא זה" יצא לאור בהוצאת מדף, בתרגומה של שחר דיויה לב.
נא להמתין לטעינת התגובות
