נירוונה בסיאטל: כשר זה טעים
מיקי בן זאב החליט שאם הוא גר באמריקה הוא מוכן לוותר על הנאות החיים הישראליות כמו חומוס ועיתון של יום שישי. הוא החזיק מעמד עד שראה שלט גדול "כשר"
החלטתי שהחוויה בארץ האפשרויות לא תהיה שלמה אם אהיה מוקף מכל הכיוונים במוכר ובידוע. לכן קיבלתי על עצמי למשל לא להדליק את הרדיו בכל שעה עגולה בציפיה לחדשות, להדחיק את הצורך העז להיכנס עם עיתון סוף שבוע ביום שישי בצהריים למיטה, ולהפסיק לעקוב אחרי מכבי.
מצד שני, אני מיישיר מבט אל תוך לובן העין של אמריקה ולא ממצמץ. אם זה כרוך בדונטס בלי ריבה, ויתור על רעיון ההתקוממות האזרחית שבא לי לארגן אחרי כל קפה בסטארבקס, ובייסבול - ברינג איט און.
סניף של רשת אלברטסונס צילום: יחסי ציבור
הכל היה ככה, עד שגיליתי את הסניף של Albertsons,יענו אלברט ובניו, רשת מזון שהסניף שלה במרסר איילנד מחזיק אוכל כשר לרווחת התושבים היהודיים הנמצאים בסביבה. האי מרסר שוכן באגם וושינגטון, על אם הדרך בין בלוויו ורדמונד לסיאטל. מדובר בכותל מערבי מקומי. מרכז יהודי חם ופועם באיזור סיאטל. ענין של 20 - 30 דקות על הכביש ביום טוב, תלוי לאיזה דיווח תנועה מאמינים, וחיים שלמים המרוחקים כמרחק המזה"ת מהחוף הפאסיפי. אולי אני קצת מגזים.
אוכל כשר? זה רק תירוץ לפאר התוצרת הישראלית המקשטת את המדפים. פתיתים, חומוס צבר, חמוצים של קבוצת יבנה בחומץ (יש!), טעמי, ביסלי, במבה, מיצים של פריגת ומה לא. אפילו גפילטע פיש רחמנא ליצלן. רק הפיתות כל כך קשות שאפשר להצמיד אותן לכתוב המוכר שליד חלון אוטובוס: "לשבור במקרה הצורך". כל משפחה ישראלית עם רשימת קניות של 1,000 ש"ח שתיזרק לכאן תרגיש בבית.
סיאטל צילום: ג'ורג' שונברג, cc-by
כשהגענו לכאן בפעם הראשונה שוטטנו אני ועדי מוכי תדהמה ושמחה בכל פעם שזיהינו עוד פינת "כשר". לא שמחתי ככה למראה תוית "הכשר" מעודי. ישר כוח הרבנות הראשית סיאטל. הכותרת "כשר" נישאת בגאון בכל רחבי החנות, ומושכת אליה גם אמריקאים, שמשום מה ה"כשר" נתפס אצלם כשם נרדף לבריא. אם הם רק היו מסתכלים על המרכיבים של הביסלי או על כמות הקלוריות שלהם, הם היו חושבים אחרת.
עטיפת האמריקניזציה הדקה שהתחלתי לעטות על עצמי מאז שנחתנו נקרעה לגזרים. אספנו מכל טוב הארץ המובטחת והחגיגה הושלמה כשמהמאפיה יצאו לחמים מהבילים. בצענו לעצמנו חצי כיכר לחם עוד לפני הקופות, טבלנו בחומוס, ונדמה ששמענו שירת מלאכים.
חזרנו הביתה, ובעוד אנו ממלאים את המקרר, עברה בי תחושה שאנו עומדים בקצהו של מדרון חלקלק. אם שמחנו ככה רק למראה חומוס מה יהיה אחרי שנה? ככה זה? אי אפשר להעביר את הישיבה בניכר בלי איזה בורקס ואבקת מרק עוף? האם נחזור לצפור בכביש? האם נפסיק לעמוד בתור? האם נתחיל לאחל "שתיחנק" לקופאי החביב ששואל דרך קבע "איך עובר עליך היום, אדוני"? אבל את השאלות הקשות גירשה מחשבה אחרת. פנטזיה על הטריפ הבא - לאפת שווארמה נוטפת עמבה עם חומוס-צ'יפס-סלט, ופחית קולה בשלושים שקל. גם בחמישים אני קונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
