איך שגלגול מצטלם לו
כולם, כולל ריצ'רד גיר, ניסו לחדור לקודש הקודשים של הבודהיזם הטיבטי: החיפוש אחר הילד שנשמת המאסטר הגדול התגלגלה בו. רק נתי ברץ, הייטקיסט ישראלי וקולנוען מתחיל, הצליח. עכשיו, אחרי מסע מפרך של חמש שנים, יש לו סרט ביד וחור בכיס. והוא עדיין לא מאמין בגלגול נשמות
נתי ברץ עומד בחדר של הדלאי למה ומצלמת וידאו בידו. בחוץ ממתינים מאות אלפי מאמינים שעשו במיוחד את הדרך הארוכה לדרום הודו. מנהיג העם הטיבטי יושב לצד ילד בן ארבע שממתין - בלי שיהיה לו מושג קלוש על העומד להתרחש - לרגע שבו יוכתר כגלגולו של המאסטר הגדול גשה למה קונצ'וג.
הדלאי למה מגיש לילד צעיף לבן, אבל הקטנצ'יק, שלא כל כך מבין מה הדוד החביב והממושקף רוצה ממנו, מתגושש עמו בידיו הקטנות. זהו רגע מכריע. מאז מותו של הנזיר קונצ'וג, בסוף 2001, המנהיגות הטיבטית השקיעה מאמצים גדולים לגלות לאן התגלגלה נשמתו. מסע ארוך שכלל שימוש בהטלת קוביות ואסטרולוגיה, פענוח חלומות ומשלחות חיפושים לעמקים נידחים בגבול נפאל-טיבט, שנעזרו במסוקים ופרדות. המשימה הופקדה בידיו טנזין זופה, נזיר בשנות השלושים לחייו, תלמידו הקרוב ביותר של הלמה המנוח ואחד מפרחי ההנהגה של העם הטיבטי.
מה לברץ ולחיפוש הטיבטי אחר הנשמה המתגלגלת האבודה? הקולנוען, שזהו סרטו הראשון, חולל את הלא יאומן: הוא קיבל אישור מההנהגה הטיבטית לתעד במשך חמש שנים את מסעו של טנזין זופה. בינתיים, מול מצלמתו של ברץ, הדלאי למה סיים את טקס ההכתרה. שיערו של הפעוט הנבחר נגזז, והוא נשלח לחיים חדשים. זופה והילד יצאו מהחדר, וברץ מיהר אחריהם. הוא לא יחמיץ רגע קולנועי חד פעמי. לדלאי למה היו תוכניות אחרות, והוא סימן לקולנוען להישאר בחדר. "הגשתי לו כמקובל מתנות שכללו צעיף ומעטפה עם כסף", מספר ברץ, "הוא שאל אותי כמה שאלות נימוסים. נתן לי הרגשה בלתי אמצעית. אצל הטיבטים, ככל שהאדם בכיר יותר, כך הוא יותר צנוע".
כשיצא מהחדר הקיפו אותו עשרה בודהיסטים מערביים שדרשו את הקלטות. "זה לא שלך, זה שלנו", קראו לעברו, מסרבים להשלים שהבחור הישראלי, שבקושי צבר פז"מ במנזרים, זוכה לכבוד הנדיר הזה. שנה לאחר המפגש עם הדלאי למה סיים ברץ את צילומי סרטו "הגלגול". היצירה הדוקומנטרית המרשימה תוצג בפסטיבל ברלין במסגרת "פנורמה". החודש תוקרן בסינמטקים.
כבר בצעירותו התגלה ברץ, 39, כטיפוס אובססיבי, מסמן מטרות ולא מרפה. כבן לאב רופא ולאם מורה לחינוך מיוחד נדד עם משפחתו בין ערים שונות. "כשקראתי בגן את הסיפור על דג הזהב, החלטתי לתפוס אותו. מהגן שלי במושבה כנרת יצאנו שבוע אחרי שבוע לטיולים בכנרת ולפני כל טיול טרחתי באובססיביות על הכנת מלכודות לדגים. כנראה שהאובססיה שלי מולדת. בכל פעם סימנתי לעצמי יעד. כשהשגתי אותו השתעממתי וחיפשתי יעד אחר".
תמיד היתה לו בעיה עם מסגרות. "הייתי ילד רחוב", הוא מספר, "ומחובר לעבריינים השכונתיים. כל מה שהעסיק אותי היה איך לפוצץ שיעורים בבית הספר, בהומור. לא ויתרתי אף פעם על בדיחה טובה. בתגובה ההנהלה רצתה להעיף אותי מבית הספר. היו לי בעיות ראייה, אבל סירבתי למשקפיים. לכן כל תקופת התיכון לא ראיתי את הלוח ונאלצתי ללמוד לבד. אולי בגלל זה הפכתי לאוטודידקט. למדתי בתיכון במגמת מחשבים, אבל בכל השיעורים עסקתי בכתיבת הומורסקות. הייתי מכור לסיפור סיפורים וצ' יזבטים. הפכתי את זה לדת. לקחתי קבוצות של ילדים לפרדסים ולבתים נטושים וסיפרתי להם סיפורים שהפחידו בעיקר אותי".
הוא שירת ביחידת המחשבים של צה"ל, ואחר כך יצא לטיול בטיבט, שם מתח את סף הגירוי. "החיבור איתם היה מקסים", הוא מספר. "הטיבטים אנשים עדינים וחייכנים. יכולתי לתקשר איתם בלי מילה אחת באנגלית. גרתי איתם שבועות
לאחר הטיול נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. עם סיום הבחינות בחר לעבוד בתעשיות ההיי-טק. "אני שונא בינוניות וידעתי שלא אצליח בטלוויזיה, בעבודה בפרקי זמן קצרים ובפרויקטים שאני לא מאמין בהם עד הסוף. אמרתי לעצמי שכסף אני יכול לעשות מהיי-טק וכדי שאעסוק באמנות בצורה רצינית אבנה בית, אסיים לשלם משכנתה, ואז מהמקום הזה לעשות סרטים כל חיי. לא היה לי אומץ לחיות כאמן דלפון".
הבחירה, לפחות פיננסית, היתה סיפור הצלחה. "הלך מעולה. הקמתי חברת ייעוץ עם שותף ויעצנו לחברות גדולות כמו 'נס טכנולוגיות'. היינו באטרף, הרווחנו המון כסף. מסתובבים בין חברות, מקבלים משימה - לא ישנים, לא אוכלים. רק עבודה".
ב-2001, חצי שנה בלבד לאחר שסיים לבנות עם אשתו, אדריכלית נוף במקצועה, את בית חלומותיהם, החליט הזוג לנטוש הכל. "חייתי בבית גדול, יפה, אבל שאלתי את עצמי 'אלוהים, מה עשיתי?'", הוא מספר. "הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעבוד. משקיע אינסוף אנרגיות לייצר מוצרים שאנשים לא צריכים, כמו שטות חדשה לסלולרי. במהלך העבודה ביימתי שני סרטים מסחריים כדי לא להחליד. החברים שלי מהלימודים לא האמינו שאעזוב את ההיי-טק. פחדתי שהם צודקים".
ברץ ואשתו השכירו את הווילה, וקנו כרטיסי טיסה למזרח הרחוק. "החלטנו שאני לא חוזר לארץ עד שאין לי סרט". גם ירח הדבש המאוחר הפך סרט אקשן למתקדמים. "באופן עקרוני אני לא משלם לסינים עבור היתר לטיבט", הוא אומר, "ולכן ניסינו לעבור את הגבול בלי האישור. נתפסנו ועוכבנו לחקירה במשך יומיים. היחס השתנה רק שנודע להם שליאת היתה פקידה של אהוד ברק. ברגע אחד הפכה לכוכבת. כל שוטר שחלף הוזמן ללחוץ לה את היד. לבסוף השתחררנו בעזרת שוחד קטן". את הדרך חזרה בין להסה בירת טיבט לקטמנדו דיוושו על אופנים סיניים רעועים. "800 קילומטרים עם ירידות, עליות, מעברי הרים בגובה 5,000 מטר . ואין לי כושר ואני מעשן כבד. ישנו באוהלים, התרחצנו בבתי זונות. רגעי התעלות הנפש שברכיבה על גג העולם עם האדם שאתה הכי אוהב חזקים ומפצים פי כמה על כל קושי חיצוני".
הם התגלגלו למרכז הטיבטי הגדול בקופאן ליד קטמנדו, שם עברו קורס אינטנסיבי בבודהיזם טיבטי. "בסוף הקורס הגיע הנזיר טנזין זופה וסיפר על החיים שלו עם המאסטר גשה למה קונצ'וג, שנחשב גדול המודטים הטיבטים במאה ה-20. קונצ' וג התבודד במשך 26 שנה במערות ואז נשלח לקהילות בודהיסטיות מערביות ברחבי העולם. לפני כן, בעמק צום, הוא הכיר את טנזין. הוא שידך בין אביו של טנזין, שהיה שומר ראשו של הדלאי למה, ובין אמו ואף יילד אותו. כילד, טנזין תמיד ברח אליו למערה שהיתה ממוקמת במרחק חמש שעות טיפוס מהכפר. כשהיה בן חמש המאסטר נקרא לעזוב את העמק".
איך טנזין הגיב לפרידה?
"ההורים ותושבי הכפר לא סיפרו לו, והוא, בתגובה, מרד בהוריו וישן בשדות. הוא חשב שקונצ'וג הוא סבו הביולוגי. בגיל שבע, בעת מסע לקטמנדו עם אביו, דרש לראות אותו. האבא נכנע, ומאז הוא לא עזב את המורה. במשך 21 שנה, עד יום מותו, הוא היה משרתו והתלמיד הבכיר שלו. הוא יועד לגדולות, הוקפץ שמונה פעמים כיתות בלימודי הדוקטור לבודהיזם טיבטי שלו, גאשה (שנמשכים כ-25 שנים - א.ה) והדלאי למה עקב אחריו. אלפי תלמידים בעולם רואים בו ממשיך דרכו של המאסטר".
ברץ התאהב. "טנזין הוא מיצוי הסיבה שבגללה אני אוהב טיבטים. צניעות, אהבת החיים, חוכמה ובעיקר אהבה. הוא סיפר לנו שבקרוב יתחיל המסע למציאת הגלגול של מורו. הכרתי את האמונה הבודהיסטית שלפיה כל יצור חי עובר אינסוף גלגולים, ואת המסורת הטיבטית של איתור הגלגולים של המאסטרים הגדולים. לפי האמונה שלהם, לאדם מואר יש שליטה על הגלגול הבא שלו. היה לי קשה להירדם. בשש בבוקר, לפני תחילת הלימודים, התחמקתי עם ליאת לסיגריה מחוץ למנזר. אמרתי לה'אני מת לעשות סרט על הסיפור הזה'. היו לה דמעות בעיניים. היא אמרה 'תסתכל על השערות שלי בידיים. זה הסרט שאתה חולם לעשות 12 שנים'".
בשלב הראשון נדרש ברץ להשיג אישור מההנהגה הטיבטית. הרף שלו היה גבוה: הוא דרש להתלוות לכל הפגישות עם הילדים הפוטנציאליים המועמדים לרשת את המאסטר, ולהיות עד לפגישה עם הדלאי למה.
האמנת בגלגולים?
"לא האמנתי בגלגולים, וסיפרתי את זה לאדם הראשון שפניתי אליו כדי לקבל אישור לסרט, טנזין זופה. משום מה זה לא הפריע לו, אבל הוא ניסה לשכנע אותי לא לעשות את הסרט. אמר: 'מה יקרה אם תצלם 20 שנה ולא נמצא גלגול?'. לא תמיד מוצאים גלגול. יש כאלו שעד היום מחפשים". זופה, שבעצמו רצה לעשות סרט על מורהו הגדול, הסכים לבסוף לשתף פעולה והפנה את ברץ לראש מנזר קופאן, למה זופה, שמחזיק כ-120 מרכזים טיבטים בעולם ומקורב לידוענים בודהיסטים כמו ריצ' רד גיר וקיאנו ריבס. "מבחינתם זה קודש הקודשים. אסור לחשוף את תהליך החיפוש בפני אף אחד, עד להכתרה. בפגישה עם למה זופה הוא הקשה עליי והציע לי לעשות בכלל סרט על בן לאדן. אמרתי לו שגם סרט על טוב יכול להצליח בעולם. לאחר כמה שבועות נסעתי אליו לאזור ורנאסי בהודו לקבל תשובה. העוזר שלו סיפר שהוא עושה בדיקות לגבי הסרט: מטיל קוביות, בודק את המפה האסטרולוגית שלי. אחרי כמה שעות של המתנה הוא יצא מהחדר עמוס מתנות עבורי וטפח לי על השכם".
האישור המיוחל היה יריית הפתיחה למרוץ להשגת תקציבים לסרט. חודש אחר כך אמור היה להתחיל החיפוש בהובלתו של טנזין זופה, ולברץ אפילו לא היתה עדיין מצלמה. "פתחתי חסכונות, חברים קנו לי ציוד צילום והקלטה בארצות הברית. הטסתי את הציוד לנפאל ושיחדתי את המכס". לקחת סיכון כלכלי גדול. "אמרתי לעצמי, מקסימום אספוג חוב של 20 אלף דולר ואחזור להייטק. לא חלמתי אפילו שעד סיום הצילומים ההשקעה מהכיס שלי תגיע ל-120 אלף דולר". ברץ החליט להישאר במזרח. "רציתי להגיע למצב שאתייחס לטקסים ולאקזוטיקה הטיבטית בדרך טבעית. להתרכז בדרמה ולא ליצור אסטתיקה מתנשאת". למרות הכוונות הטובות, טנזין זופה לא בטח בו וסירב להתחבר למיקרופון אלחוטי. הוא גם ברח בכל הזדמנות מהמצלמה. "הייתי מיואש. הרגשתי כצלם חתונות. מצלם אירועים גדולים של הטיבטים רק כי הוא ביקש.
לאחר מספר שבועות פניתי באתי אליו ואמרתי לו:'אין לי סרט'. הוא קרא לי לשיחה, והתחיל לחשוף בפני הכל. ילדותו, הקשר עם המאסטר ומה מצב החיפוש". ככל שעבר הזמן הקשר ביניהם התחזק. "נקשרתי אליו בצורה קיצונית. אני והמצלמה הפכנו לשותפי סוד. ככל שעבר הזמן הוא למד על חיי האישיים ואפילו על קשיי הכלכליים בדילוגים בין ההיי-טק לסרט. הוא מילא כל בקשה שלי, וזה היה הדדי. אפילו צילמתי עבורו שני סרטים לגיוס כספים".
לאחר ארבעה חודשים חזר ברץ לארץ והתחיל במסע לגיוס משקיעים, ללא הצלחה: "לא יכולתי להציג בפני מפיקים את הצילומים המעניינים בגלל שהתחייבתי לסודיות בפני הטיבטים. רק אשתי ידעה במה מדובר. עם חוסר המידע הזה, אף אחד לא רצה להשקיע כסף בסרט. סירבתי גם להצעתו של המזכיר של למה זופה שאמר שהם ישיגו לי כסף. לא רציתי שזה יהיה סרט מטעם. רק שנתיים לאחר מכן נכנסו כשותפים להפקה אילאיל אלכסנדר ואריק ברנשטיין, שבגיוס מסחרר השיגו בו זמנית את ערוץ 8, בי.בי.סי , ארטה, רשות השידור הציבורית האמריקאית ועוד גופי שידור בכירים בעולם. אבל את ההשקעה הראשונית עדיין לא קיבלתי בחזרה".
בהפסקות שבין הצילומים נאלץ לחזור לעבודה אינטנסיבית בהיי-טק. "עבדתי בטירוף. יודע שאני צריך 10,000 דולר . הספקתי גם לפרוץ דיסק ועברתי ניתוח גב. חצי שנה לאחר מכן קיבלתי מייל מטנזין. הוא כתב:'יש לי בשורות מדהימות: בעוד שבועיים אני נוסע לעמק צום ומתחיל את החיפושים'".
מעבר להתרגשות, הוא הבין את משמעות הבשורה. "עמק צום נמצא על גבול טיבט-נפאל, מקום שמעולם לא צולם, כי הממשלה הנפאלית הכריזה עליו כאזור סגור. הוא לא מופה, ואין בו חשמל. לאבא שלי היה רעיון: לבנות מכשיר לטעינה סולארית עבור הבטריות, אותו נציב על סוס. הגישה לעמק היא במסוקים. הייתי צריך לדאוג לאוכל, לממן טיסה עבורי ועבור הצלם הדגול ירון אורבך, שמצלם בעיקר סרטים עלילתיים אמריקאים. פחד מוות".
לפני היציאה לעמק ערכו הטיבטים שיעורי בית. "בשריפת הגופה של קונצ'וג", מספר ברץ, "התגלו סימנים ראשונים: באפר נמצאו סימנים לחזרתו של הלמה, כמו גבישים גדולים בצורת פנינים. נבדקו חלומות של מקורבים, נערכה בדיקה אסטרולוג טייוואני, שניבאה את האזור שבו יחזור הגלגול, צבע עורו של הילד והאות הראשונה של שם אביו".
עם המידע המעורפל הזה יצאו טנזין זופה, ברץ ואורבך לדרך, נושאים כ-180 קילו ציוד צילום. במהלך שנתיים וחצי ערכו כשלושה מסעות אל העמק. זופה ראיין מאות ילדים ב-30 כפרים. כמה פעמים הם נקלעו לסכנת חיים, כאשר ברץ ואורבך סבלו ממחלת גבהים, והנזיר טיפל בם בעזרת מסז'ים ומנטרות.
זופה האמין שעם הרמזים הכלליים האלו הוא יזהה את הילד?
"טנזין האמין שכאשר הוא יפגוש את הילד הנכון הוא ירגיש משהו, אולי אפילו הילד ירוץ לקראתו. הוא הסתובב עם השרשרת של המורה המנוח ורצה לראות אם הילד יגיב כלפיה".
כל אם טיבטית טובה חולמת שהבן שלה יהיה למה.
"הייתי ער לפוליטיקה של הגלגולים. הורים שמציעים את הילדים שלהם למנזר. הרבה סיפורים על נפלאות. אחת הנשים, למשל, סיפרה שבעת הלידה חלמה על עדר פרות ליד המערה של הלמה. כאשר טנזין היה שואל את הילדים אם הם רוצים להיות נזירים, חלקם היו משיבים בשלילה ונמלטים".
בחרת לא להראות בסרט את הצד האפל של תעשיית הגלגולים.
"עם החומרים שצילמתי בהחלט יכולתי לעשות סרט שמתרכז בלכלוכים, עימותים ופוליטיקות. אבל לא רציתי להתרכז ברע. רציתי להראות צד אחר שהוא אמיתי לא פחות".
זו לא גישה מתנשאת? לדעת מה יותר טוב להם?
"בגלל שאני ספקן, עם רקע מדעי-מטיריאליסטי, מתחבט עם השאלה האם אנחנו לא יותר מאשר רשת נוירונים - היה לי כיף לעבוד עם אדם כמו טנזין, עם אמונה כזו. זה אף עורר בי השראה והערצה, גם הבנתי שלשלול את קיומה של הנפש זו בורות מבחינתי".
אבל אתה במאי דוקומנטרי, לא מביים סרט מטעם.
"החומרים שלי הם חומרי המציאות, הבמאי מחליט באיזה סוגיות להתעסק. הסרט שלי מאוד אידאולוגי. לא משנה מה הצופה מרגיש לגבי חיפוש גלגולים, רוב האנשים מסיימים את הסרט כשהם אוהבים את טנזין והטיבטים באופן כללי. הסרט מפאר תכונות כמו סבלנות, אמונה, אהבה, וגם אני מקווה לעורר את הצופה לעשות בשאלת קיומה של הנפש".
במהלך החיפושים זופה קיבל מכתב מאנשי צום, שבישרו כי נולד ילד מיוחד שעמד בקריטריונים האסטרולוגיים המחמירים. המועמד: בן שנה, טנזין נודופ שמו. זופה ניסה את כל השטיקים הידועים. נתן לזאטוט את השרשרת של הנזיר. הילד סירב להורידה מצווארו. "טנזין, בעיניים דומעות, אמר 'אין כאן טעות, אין כאן טעות'", מספר ברץ. "והאמת שאני התאכזבתי מהבדיקה וגם אמרתי לטנזין. ייתכן שעוד ילדים היו מגיבים כך לשרשרת קריסטל נוצצת. צפיתי שהוא ילך יותר רחוק. בכל מקרה, בבוקר מצאנו את הילד ישן בחיקו. טנזין היה בהיי".
זה לא נראה לך מעט מגוחך?
"ברגע הזה הבנתי איך להתמודד עם הסיפור למרות הספקות שלי. הבנתי שטנזין באמת מאמין שהוא מחפש את המורה שלו. לכן את עניין החיפוש אני צריך להציג מנקודת מבטו".
בשלב הזה - ארבע שנים לאחר מותו של המאסטר קנצ'וג - הסתיים החיפוש וזופה מסר את המידע להנהגה, שהתחילה בתהליכי הזיהוי האחרונים. בסופם אמור המועמד להגיע לנפאל לבחינה נוספת, ואף לעימות מול הדלאי למה בכבודו ובעצמו. ברץ חזר לארץ והתמודד עם שאלות חומריות יותר.
"אחרי שהוצאתי 70 אלף דולר נרשמה נקודת משבר. ידעתי שאנחנו מתקדמים בסיפור, וצריך לצלם את החלק השני של הסרט. הייתי אבוד. בינתיים נולדה בתנו הראשונה. ידענו שהצ'אנס היחיד הוא לע בור להודו ולהמשיך לעבוד על הסרט. קרה נס קטן: החברה שהתפטרתי ממנה נמכרה לחברה הודית שממוקמת בבנגלור, עמק הסיליקון ההודי, מרחק חמש שעות נסיעה מהמנזר שבו שהה טנזין באותה תקופה. הם רצו עובדים מישראל. מצאנו דירה ורשמנו את הילדה לגן הודי. התחלתי לעבוד, אבל כל הזמן נאלצתי לצאת לצילומים. אחרי ארבעה חודשים פיטרו אותי".
בינתיים העלילה התקדמה. הילד הוטס לקופאן, ונבחן בפני למה זופה. הוא זיהה חפצים של הנזיר המנוח, והלמות התמוגגו. בסרט ניכר הפער המרתק בין המעמד לבין התנהגות המועמד: ברגעי ההכרעה הילד נודופ נותר נבוך, מביט בתדהמה מסביב, מקנח את אפו ולופת באימה את גלימתו של טנזין זופה, אותו כינה "דוד גדול".
מכתב מפורט עם הבדיקות הועבר לדלאי למה, שנקרא להכריע. "הדלאי למה ביצע בדיקות חיזוי עתיד ומדיטציות לגבי הילד והן יצאו ברורות מאוד. הוא אישר את הגלגול". עם המידע החדש חזרו זופה וברץ לכפר בצום. המטרה: לבקש רשות מהוריו של הגלגול לקחת את ילדם למנזר. הפגישה היתה טעונה. זופה לחץ לשחרר את הילד.
"מה את מרגישה,"? שאל את האם. "אני לא מרגישה כלום," השיבה. זופה אף ערך עמם סיור למערת ההתבודדות של הלמה, שהיתה ממוקמת במרחק כמה שעות מהכפר. בקטע בלתי נשכח בסרט פונה זופה לילד כאילו הוא הלמה המנוח. "כאן ישנתי על הברכיים שלך," הוא אומר לזאטוט, "כאן שתלת ורדים."
היה סיכוי שההורים יסרבו לתת את הילד?
"יש הרבה תקדימים שמשפחות לא מוכנות למסור את הילד. יש שסוחטות טובות הנאה מהמקדשים. להיות הורים של ילד כזה זה מעמד. עד אז ההורים של הגלגול היו איכרים פשוטים".
קריעת הילד מההורים מוסרית בעינייך?
"למרות הכל, זה טוב. לקבל את החינוך הכי טוב בטיבט ולהיות מוקף באין סוף אהבה-זה לא סוף טרגי בכלל. ומה עוד שכל ייעודך הוא לגרום אושר לכל היצורים החיים. בתור אבא לשתי בנות אני חושב שצניעות והכרה שאתה לא בהכרח אבא הכי טוב של ילדותיך גורמים לי להבין את מקומך כאב בצורה נכונה ובריאה יותר לילדיי ולי".
דת מעל לכל?
"כשהקרנתי את הסרט בטורונטו, הצופים מאוד כעסו עליי. עד היום יש עורך דין קנדי שרודף אחרי הסרט וטוען באתרי אינטרנט שמדובר בחטיפת ילד באצטלה דתית, ושהבמאי מצדיק את הפעולה".
ואכן , אחת הסצנות קורעות הלב, מתרחשת לאחר שנודופ, שבזמן הזה כבר חגג ארבע, מוכרז בפני אלפי מאמינים כגלגול של הלמה קונצ'וג. לבוש בחליפת נזירים אדומה, יושב על כיסא מול אלפי האנשים, מבטו קפוא. המאמינים חולפים לידו והוא מניח על ראשם את ידיו לאות ברכה. מתנה אחת שהוא מקבל, מטוס צעצוע, מחזירה את התמונה הסוריאליסטית לקרקע המציאות: הילד מתלהב מהצעצוע ושוכח לרגע את הקהל. מאוחר יותר נפרדים ממנו הוריו והוא פורץ בבכי תמרורים.
גם המסע הארוך-ואפילו הנס במציאת המפיקים מאוחר יותר-לא גרם לברץ להאמין בגלגול נשמות. "בחרתי לא לנקוט עמדה בשאלה הגדולה מכל: האם יש נשמה. רציתי להציג את שתי הגישות, ושכל אחד יגבש את עמדתו בנושא. אני מאמין שכל אחד היה רוצה לראות הוכחות חותכות לגלגול נשמות, נחמה גדולה יש באמונה בהישארות הנפש".
עברת תהליך פנימי בעשיית הסרט?
"במשך כל העבודה על הסרט חשבתי ופעלתי כבודהיסט, אפילו כבודהיסט מאמין. כשסיימתי הפכתי הרבה פחות בודהיסט. במובן הזה, אכזבתי את טנזין. נחשפתי להיבטים הדתיים והפוליטים של הבודהיזם הטיבטי, ודת זה תמיד פוליטיקה, מאבקים וממון. בתחילת הדרך חשבתי שמדובר בעיקר בפסיכולוגיה ופילוסופיה. בתמימותי יצאתי לראות נסים. אבל למדתי שהכל בעיני המתבונן."
נא להמתין לטעינת התגובות
