נירוונה בסיאטל: שינויים בהרגלי הצריכה
המשבר הכלכלי אולי היכה קשות בארצות הברית, אבל לא נראה שזה מפריע למישהו מהמקומיים לקנות כאילו אין מחר. מיקי בן זאב מצטרף לחגיגת השופינג הגדולה
אבל "אחרי החגים" היא יופי של תקופה לסיילים. אמנם גם לפני החגים היו סיילים. אבל הסוחרים לא יתנו שיבלבלו אותם עם פרטים שוליים כמו עובדות. לפני החגים, אחרי החגים, במהלך החגים, מה זה משנה. בכלכלה של היום הציבור מדוכא ולכן הציבור ישלם. משיח לא בא מפני שבאמריקה הוא כבר כאן, יש לו צבע ירוק וכולם סוגדים לו. מדובר בדולר כמובן.
סייל מטורף בלוס אנג'לס צילום: רויטרס
זוג חברים ישראלים שהסבירו לנו שבארה"ב אזרח טוב הוא אזרח קונה, ולא במקרה הדולר והגרין קארד חולקים את אותו הצבע. הוצאת כסף כאן נחשבת לחובה אזרחית בסיסית. אם זה נכון, הזוג הזה רק צריך לנופף ברשימת הקניות שלהם, והרשויות המתאימות יאשרו להם אזרחות במקום.
הם מכירים את כל הסיילים מאחור ומלפנים, מתי יש הורדה במחיר של מוצר פלוני, ואיפה לקנות מוצר אלמוני. ביתם מלא בכל טוב. מיתון? לא שמענו על זה, הם מחייכים בדרך לעוד מסע שופינג. צודקים, חשבון כרטיס האשראי שלהם לבדו יכול להניע מחדש כלכלה של מדינה בינונית.
האמת היא שכיף לקנות באמריקה. השפע כאן מטמטם. כל חנות היא בית מקדש קטן המעלה זבח לאל הדולר. המוכרים, הקופאים, כולם מחייכים אליך בחרדת קודש. "אדוני, איך עובר עליך היום?", "מה שלומך, אדוני?", "האם מצאת כל מה שחיפשת, אדוני?" הם לחשי התפילה שכל יעודם הוא שתיגש עם שלל מוצרים לקופה, ותערוך עם הקופאי את טקס המוציא כסף מן הכיס. לא סתם מופיע המשפט "In god we trust" של שטרות הדולר. בימים שהכלכלה העולמית מחפשת את דרכה, המשפט הזה מציע הכוונה ובאותה עת מגדיר מחדש מהי אירוניה.
טובעים במבצעים צילום: רויטרס
ביקשתי מהמוכר לקנות את הטלוויזיה במחיר הסייל, וההתעקשות שלי אכן חתכה את 600 הדולר המדוברים. המוכר אפילו לא זכר מה היה המחיר המקורי. יכולתי גם להגיד לו שבסייל ההוא חילקו את הטלוויזיה בחינם, והוא היה מאמין. אז מה, הם "פראיירים"? אני דווקא חושב שכשבעלי חנויות יכולים לוותר על 600 דולר ממחיר המוצר ועדיין להרוויח, הפראיירים הם לא בהכרח בעלי החנויות.
לא ברור איך כל הגישה הזו מסתדרת עם הקונספט של החזרת כסף. בשם איזשהו הגיון מוזר, כל החנויות מחזירות לקונים כסף על מוצר שרכשו, אם הם רוצים להחזיר אותו, ולא חשוב כמה איזוטרית תהיה הסיבה.
הדיאלוג הבא אמיתי בהחלט:
- אדוני
רוצה להחזיר את סיר הבישול?
- כן
- יש סיבה מיוחדת?
- כן, הוא לא מתאים לצבע של הוילון במטבח.
האמת היא שאין לנו וילון במטבח וגם סתם "לא" היה עושה את העבודה, אבל תנו ליהנות.
מסתובבת פה אגדה אורבנית על אנשים ממוצא מזרח-ים-תיכוני שאגרו קבלות של מוצרים שרכשו, ולפני החזרה למולדתם עברו בחנויות כאילו מדובר בטופס טיולים באפסניה לפני שחרור. ללא בושה הם "הזדכו" על ציוד שנרכש חודשים ואף שנים קודם לכן, ושירת אותם נאמנה. מיותר לציין שהם סומנו על ידי "האח הגדול", וכנראה שגרין קארד הם לא יראו בקרוב.
אז כשאמות הסיפין של הכלכלה העולמית רועדות, והגישה של צרוך כפי יכולתך עומדת למבחן בשעתה הקשה ביותר, כל אחד שואל את עצמו איזה צרכן הוא. האם הוא אזרח שמהדק את החגורה (שבכלל הוחזרה לחנות), או זה שמגלח מדפים שלמים בחנויות הצעצועים כי הורידו מחירים על עוד בובה של דורה? לי ברור לחלוטין איפה אני נמצא. בקופות של טויס אר אס, מגהץ את כרטיס האשראי בדרך לעוד ילדה מאושרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
