מגואה לגהה: תופעת התרמילאים השרוטים
לא פחות מ-2,000 תרמילאים ישראלים נפגעים מדי שנה משימוש בסמים בחו"ל. הסטטיסטיקה האיומה הזו קיבצה יחד עשרות מומחים שבספר חדש וייחודי מנסים להסביר את התופעה. "אנחנו מדינה בהפרעה", מודה בייאוש עורכת הספר
מעט לפני שפרצה המלחמה בדרום, טרדה את מנוחתם של ישראלים רבים סוגיה אחרת - ביטול מסיבות הפול-מון. קשישי גואה מתקשים לשחזר החלטה גורפת כמו זו שקיבלו הרשויות שם בעקבות פיגועי מומבאיי. הרשויות, כזכור, הודיעו על ביטול מסיבות חג המולד וראש השנה החדשה, וחופי גואה מעולם לא נראו צלולים יותר. ישראלים רבים קיפלו את עצמם ושבו אל הארץ המובטחת, היישר אל זרועות הצבת של צווי השמונה.
המספרים מעוררי התפעלות, או כמו שמתארת את זה הקרימינולוגית חגית בוני-נח, עורכת הספר "תרמילאים וסמים" (הוצאת מוסד ביאליק): " יש לי מסקנה אחת. אנחנו מדינה בהפרעה". בוני-נח יודעת על מה היא מדברת. הספר, יוזמת הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, מציג התייחסויות לקשר שבין התרמילאים הישראלים והסמים. ויש קשר.
20-25 אלף תרמילאים ישראלים יוצאים מדי שנה למזרח, לדרום אמריקה ולאחרונה גם לאתיופיה ולאוסטרליה. מרביתם נוחתים בהודו. עד לאחרונה נהגו התרמילאים בהודו, כמו גם במקומות אחרים, לצאת לטרקים. אבל בשנים האחרונות נרשמת התמקמות לפרקי זמן ארוכים של שבועות ואפילו חודשים בגואה או במנאלי (בהתאם לעונת השנה). 90 אחוז מהם מתוודעים לסמים כמעט מדי יום.
למטיילים הישראלים, פרט לנימוסים ולהליכות בעלי שם, מאפיינים ייחודיים כמו מסגרת זמן ארוכה ולא מוגדרת של טיול, תקציב דל, שימוש באמצעי תחבורה נכחדים ולינה בבתי הארחה זולים. בקיצור-כל מה שהוא לא הצימר הישראלי היקר. אל ה"התכלבות" הזו מתלווה ניחוח אנטי ממסדי, וחלק בלתי נפרד ממנו הוא סמים. רוב התרמילאים אינם מגיעים מרקע של שימוש בסמים. יותר מזה, עבור חלקם השימוש בסם במסגרת הטיול הוא טיסת בכורה להזיות.
הסוטול אולי מפתה, אבל הסטטיסטיקה דווקא לא: כ-2,000 ישראלים נפגעים מסמים בשנה בחו"ל, ו-600 מתוכם נזקקים לטיפולים עם שובם לארץ. כמה עשרות מפונים מדי שנה במבצעי חילוץ לארץ לאחר שנפגעו קשה, וכאן הם זקוקים לטיפולים רבים, כולל אשפוזים בכפר איזון או בבתי חולים לחולי נפש.
אחד האנשים שמתמחה בטיפול בנפגעים כאלה הוא חיליק מגנוס ("חיליץ" בפי המטיילים) שהקים את יחידת האיתור, החילוץ וההצלה לישראלים נפגעי סמים בחו"ל, וגם תרם מאמר בנושא לספר. מגנוס מספר כי הידיעה על פגיעה מגיעה למשפחה בהודעה טלפונית או במהלך הקשר עם הבן או הבת, מתוך תחושה של ההורים כי משהו השתבש. במקרים רבים הבחינו ההורים בפסיכוזה על סמך הדואר האלקטרוני או מתוך שיחת טלפון קצרה. "למעשה, המשפחה מתחילה את ההתמודדות עם המצב החדש עם קבלת הידיעה, עוד בטרם פגשה את הנפגע", מסביר מגנוס. "מרגע זה יש ללוות את בני המשפחה, להדריכם ולתת לכל אחד מהם כלים להתמודדות עם הבעיה".
בוני-נח, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה במרכז האוניברסיטאי אריאל, מנסה לעמוד על הסיבות שמביאות בנים להורים מסודרים, היי-טקיסטים מעונבים וסטודנטים אחראים בדרך כלל, לדמיין שהם לוחצים יד לדולפינים סגולים: "באופן כללי", היא אומרת, "שימוש בסמים נפוץ יותר בסופי שבוע. מה שקורה בטיול זה פשוט סוף שבוע אחד ארוך, כי אתה בחופשה. שם עולה הסכנה: זה זול, זמין, רחוק, סוג של מרד, אז זורמים עם זה. חשוב להדגיש שלא כולם משתמשים בסמים".
בוני-נח נותנת בתרמילאים סימנים: "יש כאלה שעושים את זה מתוך ניסוי וטעייה, יש כאלה שכבר יודעים מה זה ועוברים במסגרת התרמילאות למשהו יותר קשה, ויש את הקרחניסטים שזה ההווי שלהם, זו המהות שלהם וזה החופש המוחלט מבחינתם".
עד טיול התרמילאות הראשון שלה, לפני שני עשורים, ערכה בוני-נח חלוקה דיכוטומית בין משתמשי הסמים לאלו שאינם משתמשים. "מבחינתי העולם היה מחולק לטוב ורע: מי שטוב לא משתמש בסמים, ומי שרע משתמש. הסמים היו משויכים אצלי לרעים ונרקומנים. בטיול נגלה לי עולם אחר והייתי
היא לא היחידה שלא הבינה את ממדי התופעה. עד סוף 1995 חשבה מדינת ישראל שמיעוט מבין התרמילאים משתמש בסמים. פה טפטוף תקשורתי על קיבוצניק שנעצר בגלל שימוש, שם דיווח לקוני על מטיילים. את הבום הגדול הביאה התקשורת. בחודש דצמבר 1995 נשלחו כתבים לגואה ושבו מזועזעים. מיטב בנינו! מסטולים! נורא! הזעזוע העמוק עורר פאניקה מוסרית, אבל יותר מכך-גלי סקרנות. התוצאה הישירה: עוד משתמשים.
"התרמילאות המאסיבית, התעשייתית והמסחרית של טיול שהוא הכרח בתרבות שלנו, הגיעה ב-1995 לדעתי, בגלל הבום התקשורתי", אומרת בוני-נח. "היתה סלקציה טבעית. אם התקשורת יצרה דימוי שהודו שווה סמים, מי שלא התעניין בסמים פשוט לא נסע לשם. לא סתם נולד בתקשורת הביטוי 'מגואה לגהה'. התקשורת היא שגרמה לכך שיקום פרויקט תרמילאים ברשות למלחמה בסמים, ובגללה התכנסה ועדה למלחמה בנגע הסמים בכנסת בשנת 1996". בועדה הסכימו שאכן יש בעיה. עד כמה שזה יישמע מוזר, עד אז פשוט לא ידעו.
איפה ישראל עומדת ביחסה לתרמילאים בהשוואה לשאר מדינות העולם?
"אנחנו המדינה שהכי מתעניינת בתרמילאים. כסוציולוגית, זה נראה לי כמו לשלוח את אלמנט השליטה גם לשם. עינו של הממסד צופייה גם שם. זה בא ממקום טוב, מדאגה ואכפתיות. כמו הורים וילדים".
והמטיילים הישראלים?
"הייתי אומרת שהסמים תופסים מקום מרכזי מאוד אצל התרמילאים הישראלים. תיירים בחו"ל יודעים שאם רוצים סמים, פוגשים את הישראלי הראשון ומסתדרים. הם חושבים שהישראלים הם רשת חברתית, וגם מי שלא משתמש יודע איפה להשיג. הם מקושרים. זה הפך להיות הבית השני שלהם, וכשאתה בביתך אתה יודע איפה להשיג דברים, ובין היתר גם סמים".
הענישה כבדה. בהודו מדובר על 10-20 שנות מאסר על סחר בסמים, אבל שם הישראלים בונים על האפשרות של שוחד. התאילנדים לא מסתפקים בפחות ממאסר עולם, ואצלם, שלא כמו אצלנו, כשמו כן הוא, ובכפולות של 50 שנה, ועוד לא הזכרנו עונש מוות.
אז מה בכל זאת מניע 90 אחוז מהתרמילאים הישראלים לקפוץ ראש אל בריכה בלי מים?
"אם אנחנו מדברים על הודו הישראלים לא מתייחסים אל ההודים כשווים, אלא כאילו הם חייבים להם. הם חושבים שהם מעל החוק, וזה כמובן מעבר לתחושה של 'לי זה לא יקרה'".
ממה שפגשת, תוך כדי צריכה עולה חרטה או שאין עכבות בכלל? "הרוב משתמשים בחשיש או במריחואנה, אז זה לא נראה להם עניין גדול. ממה שראיתי, אין חרטות. רבים מהם טוענים שהסמים פתחו להם ערוצים חדשים. יש כאלה שמחלקים את חייהם לשניים: העולם שלפני ההיכרות עם הסמים, והעולם שאחרי ההיכרות איתם".
יכול להיות שמשתמשים רק בטיול?
"כן. שם זה פשוט מוקצן. החברה הישראלית רואה את הודו כחצר האחורית שלה. יש תחושה כאילו היא אומרת: לכו לשם, תחזרו אלינו מוכנים, אחרי שזיקקתם את עצמכם מהשטויות".
גם חוקרת התיירות והתרמילאות הידועה ד"ר דריה מעוז מסכימה עם העמדה הרואה בהודו חצר אחורית נטולת פיקוח. "אחד הדברים שמאוד מבטאים את הלך הישראלי בהודו הוא האמירה 'בהודו הכל אפשרי'", היא אומרת, "כל דבר שאתה רוצה להשיג, אתה יכול להשיג. זה מבוסס על דימוי מאוד אוריינטליסטי של התרמילאים על הודו, בגלל שזו מדינת עולם שלישי. תפיסה מערבית שמניחה כי בקשיש וקומבינות יפתרו הכל. אחד הדברים שנוגעים בזה בקיצוניות, הוא הסמים". מעוז מוסיפה כי בעוד שבישראל ובמדינות מערביות אחרות ישנה מודעות אבסולוטית לחוק, וגם העוקפים אותו נוקטים במשנה תחכום, בהודו הכל פועל על משקל "אין דין ואין דיין".
נא להמתין לטעינת התגובות
