בית הפלדה
בין וילות שכונת צהלה הנישאות ברוח החלום הציוני של שנות האלפיים, בנה האדריכל אריה גינזבורג בית מודולרי, אקולוגי, המורכב מחומרים פשוטים, שכולם מוצרי מדף המיוצרים בכמויות המוניות לבניה תעשייתית
המגרש, כמו אלה של שכניו, גודלו כ500- מ“ר, וגם שטח הפנים של הבית - שתי קוביות מתכת מאורכות בהתאמה לפרופורציות המגרש, המונחות זו על גבי זו בזווית ישרה - גודלו, בדומה לשכניו, 300 מ“ר. אלא שהתכנון של גינזבורג הצליח להשאיר הרבה גינה מסביב: קומת הקרקע, שמוקמה לאורך המגרש בקצהו הצפון מערבי, מכסה 23% בלבד משטח החלקה, וכך שלושה רבעים משטח המגרש נותרו פנויים.
הבית בנוי על העיקרון של "תוכו כברו,“ לפיו החומר משרת את הצורה. למעט הריצוף בקומת הכניסה, הוא מורכב מחומרים פשוטים, כולם מוצרי מדף המיוצרים בכמויות המוניות לבנייה תעשייתית. שלד המבנה עשוי פלדה, משום שלפלדה חוזק רב ומשקל נמוך בהשוואה לחומרי שלד אחרים כמו בטון, והשימוש בה אפשר להפחית את משקל החלק ה“מרחף“ של הקומה העליונה.
תוכנית הבית מבוססת על יחידה בסיסית אחידה - מודול. המודול הוא קובייה שמידותיה 4.4 X 4.4 מ‘ וגובהה שלושה מטרים. 11 מודולים מרכיבים את הבית: שישה בקומת הקרקע וחמישה בקומה שמעליה. גודל כל חלל נגזר מהמודול: חדר המגורים 2 - מודולים, המטבח - מודול אחד, חדר הרחצה של הילדים 1/4 - מודול וכך הלאה.
כל מודול מורכב משישה חלקים: שלד, גג, רצפה, קירות חוץ, קירות זכוכית ומחיצות פנים. כל אחד מהרכיבים שמהם מורכב המודול, למשל קירות אלומיניום, גבס וזכוכית, ולוחות עץ דחוס המשמשים כקירות פנים - הוא, כאמור, מוצר מדף זמין, והוא יוצר 11 פעמים (כמספר המודולים) בו זמנית, בשישה בתי חרושת שונים. כולם הגיעו לכאן גמורים ומוכנים באותו זמן וחוברו בהרכבה יבשה באמצעות ברגים, ללא הלחמות או הדבקות.
בתכנון הבית שאף גינזבורג להגיע לניצול מקסימלי של כיווני האור והצל לחימום וקירור פסיביים של המבנה, ובכך להקטין באופן משמעותי את הצורך בתאורה חשמלית, במיזוג אוויר בקיץ ובחימום בחורף. כל זה במקביל להשגת מקסימום פרטיות וחסימת קו הראייה מבתי השכנים. כך המבנה הצר של שתי הקומות מאפשר לאור יום לחדור לכל חלקי הבית דרך חלונות ודלתות שקופים וחלביים, בעוד שהקירות החיצוניים הפונים לרחוב (בקומה הראשונה) ולשכנים (בקומה השנייה) הם אטומים.
צדו הדרום מערבי של המגרש, הקרוב לבית השכנים, יועד להיות חצר משק. לחזית זו פונים המטבח, חדר המשפחה ושירותי האורחים. קיר חדר המגורים הפונה לצד זה הוא קיר אטום. לעומת זאת הצלע המקבילה, הפונה לצפון מזרח, מרוחקת מבית השכנים, ולכן חזית זו כולה שקופה, ומנצלת את הבריזות המצננות הנושבות מכיוון זה.
חלונות הענק נפתחים אל בריכת השתקפויות, שעוזרת לצינון טבעי של אקלים הבית. תודות לקומה העליונה, המצילה על חלק זה של הבית, צד זה אינו חשוף לקרינת שמש ישירה גם בקיץ, וכך טמפרטורת המים נמוכה גם בימים חמים.
קומת הקרקע היא חלל פתוח, המאפשר לחסוך את שטח המסדרונות וקירותיהם המתחייבים מההפרדה בין הפונקציות השונות כמו המטבח וחדר האורחים. כל אחד מחללי המשנה - כניסה, אירוח, מטבח, פינת אוכל ופינת משפחה - מתמזג עם זה הסמוך לו ומאפשר קשר עין עם שאר החללים בקומה. כך, מבהיר גינזבורג, מתקבלת "זרימה של חלל“ - חלל דינמי שאינו כלוא בין קירות ובתוך מדורים.
הקווים המסמנים את תחומי חללי המשנה הם הקווים המגדירים את גבולות המודול: עמודי הפלדה והקורות המחברות ביניהם שנצבעו בכתום בולט, ופסי זכוכית כתומים המכסים את תאורת הרצפה ומחברים בין העמודים. צביעת המתכת בכתום החם גם עוזרת לבטל את הרושם שיוצרת הפלדה כחומר קר, מנוכר ובלתי ידידותי. כדי להדגיש את ההבדל בין התחום הציבורי (המבואה וחדר המגורים) והתחום הפרטי (המטבח, פינת האוכל ופינת המשפחה) שבקומת הקרקע, הונחו מגשי האלומיניום הצרים והארוכים המהווים את התקרה בכיוונים שונים בכל אחד מהאזורים הללו.
לריצוף הקומה נבחרו אריחי אבן צפחה לא מלוטשים בגוון סגול עמוק. אחד מקירות חדר המגורים חופה בלוחות מתכת בעלי טקסטורה מחוספסת שנצבעו בחוםאדום-בורדו. התוצאה, מבהיר גינזבורג, יוצרת קשר ויזואלי בין המתכת תוצרת המכונה לבין אריחי הצפחה הטבעיים. הבחירה בלוחות שבבי עץ דחוסים לחלק מהקירות, הוא אומר, יוצרת אף היא מכנה משותף בין חומרי הבית המתועשים לבין התחושה המתקבלת ממראה העץ החם המחבר אל הטבע.
גרם המדרגות המוביל לקומה השנייה, הנראה כמו כלוב ברזל גדול, מוקם במרכז הבית, מחלק את החלל ובאותה עת מאפשר מבט דרכו מקצה הבית לקצהו. המדרגות עצמן, מפח מרוג, אווריריות ואינן חוסמות את הזרימה. בקומה השנייה שלושה חדרים, לכל אחד מהם צמוד חדר רחצה פרטי, ולחדר הראשי גם חדר ארונות.
את הבית עוטף הגן - שטחים פתוחים מחופים בחצץ שחור ובהם זרועים איים בודדים של צמחייה, פינות ישיבה ובריכות נוי המזמינים ל“מסע תגליות,“ ומעניקים רמה שונה של אינטימיות ומקומות ישיבה. השימוש באבן בזלת בצורות, גדלים וטקסטורות שונות, אומר גינזבורג, עובר כחוט השני בעיצוב הגן ומעניק לו אחידות.
מעטפת חיה שנועדה לרכך את הקווים הגיאומטריים הנוקשים של אדריכלות הבית, ונחווית באמצעות כל חוש קיים: ראייה, מישוש, שמיעה, ריח ואפילו טעם, בדמות שיחי לבנדר ריחניים הנטועים לאורך שביל הכניסה.
עץ המנגו הענף שבחצר האחורית צובע את הגינה בירוק, מספק פרי טעים בעונה וצל רוב ימות השנה. פרגולות שיתכסו במהלך הזמן במטפסים עונתיים כמו הגפן ירחיבו את יריעת הצל בעונה החמה אך יאפשרו לקרני שמש חורפיות לחמם את פינות הישיבה בימים הקרירים.
בתווך, בין החזית הקדמית לירכתיים, נמצאת בריכת ההשתקפויות, מעליה גשר עץ המהווה את שביל הכניסה אל הבית. בריכת ההשתקפויות, אומר גינזבורג, נועדה לאזכר את תעלות המים שהקיפו מבצרים בתקופות קדומות כאמצעי הגנה מפני פולשים, ביטוי סימבולי של הפרדה בין פנים וחוץ, בין נחלת הפרט לרשות הרבים. גשרון הכניסה לבית, בדומה לגשרי העץ המתרוממים, הוא הקשר המרכזי בין הבית לעולם החיצון, ומחזק את תחושת הביטחון של השוהים בין הכתלים ברוח המשפט "ביתי הוא מבצרי.“
בשעת לילה עוטפת התאורה את הגינה בעומק דרמטי, ומזמנת לבריכה המפכה תפקיד מרכזי. השתקפויות הנוף, היוצרות בשעות היום משחקי אמנות משתנים על גגון הבריכה, מתעצמות עם רדת הליל והדלקת התאורה והופכות את הגגון למסך קולנוע הפוך המשקף את האור המרצד.
נא להמתין לטעינת התגובות
