ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

אוטוביוגרפיה של יוגי עם שישה ילדים

אנשים רבים שעוסקים ביוגה שוכחים את חובותיהם כלפי ילדיהם או בני זוגם. אך גם יש לכם עשרה ילדים, זה לא מכשול העומד בפני התפתחותכם הרוחנית. עליכם למצוא את המגבלות שלכם - ולהתפתח מתוכן. כמו למשל ב.ק.ס איינגאר

אנשים שואלים אותי לעתים אם אפשר לתרגל יוגה ולנהל חיי משפחה רגילים. האם אין די בדוגמה שלי כדי לספק לכם תשובה? כשאני מדבר כך, זה נשמע אישי, אבל אל תטעו בכוונתי. סוואמים (Swamis) ומורים רבים בהודו ובאירופה חיים תחת חסותם של פטרונים עשירים, אבל אני לא הייתי תחת חסותו של אף אחד בחיי, כי אני איש משפחה רגיל. אילו לבשתי גלימות ארוכות, היו מתייחסים אלי כאל סוואמי, אבל מכיוון שאני מתלבש כמו כולם, אני פשוט מר איינגאר!

בצעירותי ניסו רבים לפתות אותי להיות סניאס (פרוש). אמרתי: "לא, אני אתחתן, אני אתמודד עם העליות והמורדות של העולם, ובכל זאת אתַרגל!" אז אני חייל ותיק. יש לי שישה ילדים, ואני עדיין מתרגל יוגה. לא נטשתי את מחויבויותי לאנשים אחרים. אני יכול לחיות כמתבונן בלי להזדהות עם הפעולה. אני עשוי להיות כאן, אני עשוי לדבר, אני עשוי לעזור לאנשים אחרים, אבל אני יכול להתנתק לחלוטין בשבריר שנייה. זה מה שהיוגה נתנה לי. אז אני מלא תודה לאמנות בת אלמוות זו ולפילוסופיה בת אלמוות זו.

היוגה לא היתה ידועה כשהתחלתי ללמד. הייתי צריך לבקש מאנשים לתת לי ארוחה בתמורה לשיעור. בתקופות מסוימות הייתי מתרגל יוגה, שותה רק מי ברז, ושרוי ללא מזון במשך ימים. כשהרווחתי מעט כסף, חייתי על לחם ותה, כי זו התזונה הזולה ביותר שיכולתי להשיג בהודו של אותם ימים. כשהתחתנתי לא היה באפשרותי לדאוג לפרנסת אישתי. עמוק בלבי אמרתי לעצמי: "אני סובל, ועכשיו אני גורם לאישתי לסבול יחד איתי." אחד מתלמידי נתן לי תנור נפט, תלמיד אחר נתן לי נפט, וקניתי רק סיר אחד ושתי צלחות כדי לאכול מהן. אישתי היתה מבשלת אורז, וכשהוא היה מוכן, הייתי מעביר אותו לצלחת והיא השתמשה באותו סיר בישול, כדי להכין את הדאל (תבשיל עדשים הודי). אלה היו חיי באותם ימים ראשונים. מאז התקדמתי הרבה. נאבקתי צעד אחר צעד, לא רק כדי לפרנס את אישתי ואת ילדי, אלא גם בה בעת לפתח את היוגה, שבשנות השלושים אפילו בהודו, איש לא ייחס לה ערך, ולא הבין אותה כלל.

במהלך השנים, ולמרות כל התחייבויותי המשפחתיות, מעולם לא הפסקתי לתרגל יוגה. לא הפסקתי מסיבה פשוטה אחת שתוכלו לקרוא לה הכרת תודה. הדבר היחיד שהעלה אותי לרמה שבה אני נמצא כיום הוא תרגול האסנות. לימדתי אסנות בשנות השלושים כתרגול פיסי, בלי לדעת מה יש ללמד ומה אין ללמד, אבל עם החלטה נחושה להביא כבוד לאמנות זו שהיתה ידועה רק מעט והובנה באופן שגוי.

אני מתפלל לאדון פטנג'לי, שלו אני חב על כך שהעלה אותי לרמה זו. הייתי תלמיד טיפש. בבית הספר לא קיבלתי אפילו ציון עובר. גם לא סיימתי תיכון. ההשכלה שלי היא אפס. אבל מתוך נקודת המוצא הזו הובילה אותי היוגה לפגוש אנשים מכל שדרות החיים ולגלות את העולם. למדתי אנגלית רק מתוך קשרים עם אנשים. המשכתי לתרגל יוגה, אבל אנשים התעקשו שאלַמד. ידעתי רק שני דברים: איך לעשות, ואיך ללמד. בזמן תרגול או הוראה יכולתי לבטא את היופי החיצוני של האסנה מתוך תשומת לב פנימית מרבית. מעבר לכך לא ידעתי דבר.

לא הזנחתי את התרגול וגם לא את משפחתי. הבעיה של רבים מאיתנו היא שאפתנות. אתם רוצים לבצע את האסאנות כפי שאתם רואים אותי מבצען, אבל אתם שוכחים שאני תרגלתי יוגה חמישים שנה ויותר, ואילו אתם רק מתחילים. גישה שאפתנית או קצרת רוח תביא לכם חולי – פיסי או נפשי. לכן התייחסו לתרגול היוגה כחלק מחייכם, ומצאו לו זמן בתוך שגרת הפעילות הרגילה שלכם.

כפי שאמרתי, יש פסגה של מימוש עצמי. המטרה הסופית היא ראיית הנשמה. אילו לא היתה לנו מטרה נראית לעין, לא היינו עובדים כדי להשיגה. אנחנו יכולים להגיע לאינסוף, אבל עלינו לעשות זאת באמצעים הסופיים המצויים ברשותנו. כל מה שנעשה באופן לא סדיר יניב רק השפעה לא סדירה. אם לא תתאמנו ברציפות, לא תוכלו לצפות שתהיה בכם חדות התבונה והבשלות הנחוצה כדי להתקדם למטרה הסופית. חייבים לפתח משמעת כלשהי, כדי שאפשר יהיה לקיים את החדות היצירתית. במקום להתאמן כשמתחשק, עדיף לעבוד באופן סדיר כל יום, כדי לשמר את איכות ההשפעות. אם האימון שלכם אינו סדיר, עדיין יהיו לו השפעות, אך הן לא יהיו באותה איכות.

כשאתם מפתחים מסגרת של תרגול יומי סדיר שמשתלבת בחיי היומיום שלכם, תוכלו להניח לכוח האלוהי לפעול בזמן שלו. כשמגיע החסד האלוהי, חוו אותו והמשיכו לעבוד. אם החסד האלוהי לא מגיע היום, ייתכן שיגיע לאחר עשרים שנה. גם אם אין הוא מגיע לעולם, המשיכו לעבוד; לפחות תזכו בבריאות ובשמחה, וכשהבריאות והשמחה מגיעות, זהו כשלעצמו חסד אלוהי.

אל

תחשבו שאתם צריכים שיהיה לכם משהו יוצא דופן להראות לאנשים. אם אתם טומנים זרע באדמה היום ואומרים "בעוד עשרה ימים אני רוצה פרי", האם הפרי יגיע? הפרי מגיע באופן טבעי האם לא כן? כשהעץ מוכן להניב פירות, הפרי מגיע. גם אם תאמרו "אני רוצה את זה! אני רוצה את זה!", זה לא יחיש את הגעת הפרי. אבל כשחושבים שהעץ לא יניב פירות כלל, לפתע מבחינים שהפרי גדל. הפרי צריך להבשיל באופן טבעי ולא מלאכותי. לכן עבדו והיו שווי נפש בנוגע לפרי, אבל המשיכו לתרגל. אז, אפילו אם יש לכם חיי משפחה והתחייבויות משפחתיות, לא תהיינה לכם בעיות כלל.

אילו הייתי סניאס (sannyasin) הייתי עשוי לקרוא לכולכם להיות סניאסים, לנטוש את חיי המשפחה ולדבוק בנתיב הרוחני. סניאס אינו מכיר את חייו של בעל המשפחה, ולכן קל לו לומר "עזוב את המשפחה, תתגרש ובוא אלי." בימים אלה, אנשים רבים שעוסקים ביוגה שוכחים את חובותיהם כלפי ילדיהם או בני זוגם. אין זו גישה יוגית, אלא גישה פנאטית. היוגים של הודו העתיקה היו בעלי משפחה והגיעו לפסגות היוגה, כשניהלו חיי משפחה פעילים והיו מוקפים במשפחות ובילדים. כאיש משפחה אני שואל למה עליכם לנטוש את ההתחייבויות המשפחתיות. עליכם למצוא את המגבלות שלכם. זה מה שהיוגה מלמדת: ראשית לדעת מה הן מגבלותיכם, ואז להתפתח מתוכן. אז אפילו אם יש לך עשרה או חמישה-עשר ילדים, זה לא יהווה מכשול להתפתחותך הרוחנית.

*

מתוך "עץ היוגה", שיצא עתה לאור בעברית בהוצאת אסנה

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...