אמהות אכלו בוסר: על אשמה הורית
הורים, ובפרט אמהות, מתמודדים עם רגשות אשמה כרוניים כלפי ילדיהם. אבל דווקא התחושה שההורים תמיד אחראים למה שקורה במשפחה היא שהופכת את הילדים לקורבנות אורנה שפרון
מיום שהפכנו להורים אנחנו נפגשים בחוסר השליטה שלנו. נולד תינוק קטן ומתוק. אנחנו יודעים בדיוק איך צריך לגדל אותו, מה הכי נכון בשבילו, באיזה דרך יגדל להיות האדם שאנחנו רוצים לגדל. ובדרך הזו אנחנו נתקלים ללא הרף בקלקולים. הקלקולים מתחילים עוד ברגע הלידה – לא הצלחתי ללדת כפי שתכננתי, לא הצלחתי להיניק כפי שתכננתי, לא התאהבתי בתינוק מיד עם רגע הולדתו, לא סיפקנו לו את הקירבה הנחוצה לו בתקופת חייו הראשונים, לא שרטטנו את הגבולות באופן שייטיב עם הילד, לא היינו רגישים לקושי שלו בעניין מסויים, נתנו לפחדים שלנו להכתיב את הציפיות שלנו ממנו... אפשר להמשיך ולמנות קלקולים אינספור הקורים מידי יום בגידול הילדים.
וכשאנחנו נתקלים בקלקולים הללו עולה האשמה: היינו צריכים לעשות כך וכך... לו היינו עושים אחרת... ככה לא היינו צריכים לנהוג...
הרגשת האשמה על שלא נהגתי על פי הציפיות שלי, אוספת את כל הקלקולים והם מונחים בלבי, במוחי ובהרגשותי, ערמות ערמות שהולכות ומתרבות, הולכות ומאפילות על תמונת החיים.
האם אני רוצה להחזיק ברשימת הקלקולים שעשיתי בגידול ילדי ולהמשיך לענוד אותם כשרשרת חרוזי אשמה סביב צווארי? האם יש בה תועלת, באשמה?
קול אחד צועק בתוכי: בוודאי שיש בה תועלת, אם לא אחוש אותה, איך אדע שעשיתי משהו שאינו ראוי? להרגיש אשמה, משמע, להיות אחראית. אני כל הזמן בודקת מה עשיתי נכון והיכן טעיתי, ובמקומות שטעיתי אני מרגישה "לא בסדר" כדי שאוכל לתקן את דרכי.
יתכן שיש בה תועלת, באשמה, אומר קול אחר אבל היא גם מאד מכבידה, תחת עולה של האשמה אני מרגישה לפעמים כמו הכשלון בכבודו ובעצמו. אני לוקחת הכל על עצמי כאילו הכל הכל באחריותי ואני כורעת תחת הנטל. אני לא מצליחה לראות את הילדים שלי מרוב שאני עסוקה באשמה שלי. אני כל כך עצבנית לפעמים שאני מדברת אליהם לא כמו שהייתי רוצה.
והקול השפוי אומר: תראי מרוב שאת מרגישה אחריות ומאשימה את עצמך בכל הקלקולים, את מתנהגת באופן לא אחראי – מרוב כעס על עצמך את ממשיכה לנהוג באופן שלא היית רוצה, אינך רואה את ילדיך, את מסתכלת רק על עצמך.
רבים מאיתנו גודלו בדרך של הטלת אשמה על כתפיהם - "בגללך התינוקת התעוררה עכשיו", "את אשמה שיש לאמא מצב רוח רע. אם היית מתנהגת יפה אמא היתה שמחה עכשיו." ויותר מזה – מלמדים אותנו,
אמונה זו מתיישבת אם הגישה הרווחת שרואה בהורים מכשיר לגידול הילדים "הנכונים". תפיסות פסיכולוגיות מודרניות, שזיהו את ההשפעה המכריעה של תקופת הילדות על מבנה נפש האדם, מטילות את האחריות להתנהגותו ולאופיו של הילד על ההורים. ומאז עומדים הורים בכלל ואמהות בפרט בפני האשמות המופנות כלפיהם תדיר. כשמתגלים קושי או בעיה אצל ילד מיד פונים לברר כיצד השפיעו ההורים על כך ומה חלקם במצב, ואף יותר מכך – אומרים הפסיכולוגים ומטפלים שונים: אל תטפלו בילד, טפלו בהורים, הם יתאזנו, גם מצבם של הילד ישתפר.
עמדה זו שלנו כלפי ילדינו הופכת אותם לקורבן. לא פחות. כשאנחנו לוקחים על עצמינו את כל האחריות להתפתחותם אנחנו מפקיעים מהם את ריבונותם, וכך אובדת להם הנגישות לכוחות שלהם עצמם. כשאנחנו מאמינים שאופיו והתנהגותו של הילד תלויים בנו אנו שוללים ממנו את החרות. הוא לומד שחייו אינם ניתנים לבחירה אלא נגזרים מהנסיבות. כש"מעליבים" אותו הוא "נעלב", כש"מרגיזים" אותו "מתרגז". הוא יהפוך להיות הקרבן של גורלו, ולא ידע להשתמש בכוח החרות שיאפשר לו לבחור אחרת.
אמנם חוויות העבר משאירות את רישומן על הילד, ויתכן אפילו שככל שהחוויות קדומות יותר, רישומן ניכר ביתר שאת. אולם אל לנו לשכוח שהרשות נתונה, רשותו של כל אחד ואחד, ילד כמבוגר לחבק את גורלו בשתי ידיו, ולזכך את יחודיותו מתוך סך כל הנסיבות של חייו.
לשם כך עלינו ללמוד את דרך הרשות הנתונה. בעולם שהראציונל מתפקד כהאלוהים קשה להבין את משמעותה של הרשות הנתונה. איננו יכולים לראות לנגד עיננו אלא את הצפוי - שרשרת האירועים שהובילו אותנו או את ילדינו לרגע הנוכחי שאינו מרווה אותנו נחת.
בחירותה – הנפש אינה מגיבה אוטומטית, היא איננה נתונה לשרשרת בלתי נגמרת של תגובה ותגובה לתגובה. בחירותה הנפש נחה, מתבוננת, ופועלת ללא מאמץ בתואם שלם עם הממשות. בחירותה יכולה הנפש להתבונן על מעשיה בעבר ולראות כי טובים הם בעיניה, ויכולה להתבונן בהם ולראות כי אינם יאים בעיניה. אולם כל אלו שייכים לעבר. בהווה חייה היא אינה יכולה לתקן או לכפר על מה שקרה כבר בעבר, אין לה יד ורגל בעתיד. בהווה חייה היא יכולה לפעול בשלמות הוויה למען הרגע הקיים כאן ועכשיו. יכולה הנפש להסיק מסקנות ולומר – כך איני רוצה, זה מתאים לי יותר, וכך לעשות עכשיו.
להרגיש אשמה זהו הרגל נרכש. ככה למדו אותנו. אלו המשקפים דרכם אנחנו מסתכלים על העולם ומתוך כך אנו מתקשים לראות שלעיתים בן הזוג שלנו כעוס בלי קשר אלינו, והכעס יוצא עלינו. אנחנו מתקשים להבחין בכך שהקושי של הילד שלנו הוא מחזורי, בא בגלים, ולא בהכרח קשור לאירועים של הרגע. ועוד יותר מכך אנחנו מתקשים לשנות את דפוסי ההתנהגות שלנו, משום שאנחנו לכודים בתוך דפוס האשמה. אנחנו מרגישים כשלון משום שלא נהגנו כראוי ומתוך הרגשת הכשלון קשה לנו לבחור את הדרך המתאימה יותר ולא לחזור על דפוסי העבר.
כהורים, איננו יכולים לחזות את עתידו של ילדנו או לקבוע אותו, איננו יכולים גם לשנות את עברו. יום אחד נפלה עלי ההבנה הזו. ויחד איתה גם ההבנה שבהחזיקי בעמדה זו אני שוללת מילדי את הרשות הנתונה. מאותו היום משהו בעמדה שלי כלפי האמהות הולך ומשתחרר. זה קורה לאט, בשלבים. בכל פעם אני מתוודעת למעגל נוסף שאני יכולה לשחרר, לעוד סיפור מהעבר שאיננו רלונטי עוד. מה שהיה היה, מה שיהיה יהיה, וכל מה שיש לי הוא מה שעכשיו.
ממקום כזה קל לי לראות את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי - ללוות את האנשים האלה בחייהם, מינקות לבגרות. ממקום כזה, קל לי לחוש את החסד שברגעים הקטנים של היום. ממקום כזה, קל לי להתמסר לחיבוק ללא פחד או שיפוט או ביקורת. כי מה שיש לי קורה עכשיו, וזה המון.
ולפעמים נדמה לי שמסע השחרור הזה שלי, מהאחריות המדומיינת, מרגשות האשמה, מהאחיזה במשאלות וציפיות עבור ילדי, משחררת גם אותם. משחררת אותם למסע חייהם, אליו הם יכולים לצאת ברגל קלה ללא העול הכבד שמניחים עליהם רגשות האשמה שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
