מקום בלב: אחרי הראשון, האם תוכלי לאהוב גם את ילדך השני?
אומרים שבאהבה אין מקום לשלושה, אז איך אפשר לאהוב גם את הילד השני? הנה בשורה טובה לכל האמהות החוששות: שריר הלב יודע להתרחב. ככה זה
הרי כשאוהבים מישהו בכזו עוצמה, ב-200%, איך אפשר לפנות מקום למישהו חדש? הלב הוא בסך הכל שריר, כמה אפשר למתוח אותו? האם אין גבול ליכולת ההכלה שלו? האם כשהבטן מתרחבת, הלב בהכרח מתרחב גם הוא?
איך אחרי שהילד הראשון הוא כל עולמך, הוא המהפכה הגדולה, האהבה שלא ידעת כמותה, מפנים מקום בלב לילד נוסף?
יפה פרץ-צדוק, פסיכולוגית קלינית המתמחה בילדים ונוער, מודה שאכן בהתאהבות ראשונית אין מקום לשלושה. "עם הילד הראשון יש תחושה של נתינה טוטלית. אפילו הבעל לעתים מרגיש שלישי ומיותר, אבל לחיבור הטוטלי הזה בין אמא לתינוקה יש חשיבות גדולה. כשהילד הראשון גדל ומפתח עצמאות, הוא מפנה מקום ואז יש לאמא יכולת להכניס את השלישי ואולי גם ליצור איתו חיבור הדוק".
כך או אחרת, זה בטח לא פשוט להודות שאת חוששת לאהוב עוד ילד..
פרץ-צדוק: "אני מאמינה שבדרך כלל, כשאין בעיות מיוחדות, אין חשש אמיתי לא לאהוב את הילד השני. תשעה חודשים הם די והותר בשביל להתרגל לרעיון שמכניסים מישהו חדש ולפנות מקום לעוד זוגיות. למעשה, פעמים רבות החשש הזה הוא הסוואה לפחדים אחרים.
"למשל, יש אמהות שהחיבור הטוטלי לילד הראשון היה להם נורא קשה, לא עבר בקלות, ולקח להן הרבה זמן להסתגל. אז כשהגיע ילד שני אתה לא אומר 'אני מפחד מהמחויבות הזו' אלא אומר 'אין לי מקום'. לחלק מהאמהות יש ממש טראומה מחוויית האמהות הראשונה ששינתה את חייהן והכתיבה להן ויתורים רבים, חוסר שינה ועוד, ולכן המשפט 'אין לי מקום לעוד ילד' יכול להסתיר מאחוריו חששות לא מודעים מעין אלה".
אבל המהפך הגדול והוויתור העצומים כבר נעשו. היא ממילא אמא, אז מה זה כבר משנה?
"אמהות מאוד חוששות מקלקול הרגולציה שכבר נוצרה עם הילד הראשון. נכנסים לשגרה, הזוגיות הסתגלה, ואז פתאום אפילו המחשבה על ילד נוסף יכולה לערער. אחרי שסוף סוף יש משהו יציב ורגוע, מפחיד ש'רעש' חדש ייכנס. במובן מסוים, ילד נוסף זה פירוק ובנייה מחדש. יש נטייה להיצמד למה שכבר זורם ומוכר".
האם יש חששות נוספים שמסתתרים תחת הכנף של "אין לי מקום בלב"?
"לפעמים אמהות מזדהות, באופן לא מודע כמובן, עם תחושת הילד הבכור שחש מאוים מה'מתחרה' שקם לו. לעתים החרדות נובעות מזיכרונות ילדות, כילדות וכאחיות, ואת החששות שלהן שלא יאהבו אותן כמו את אחיהם. הרי תמיד אנחנו מתמודדים עם השאלה את מי ההורים אוהבים יותר, או אחר כך את מי הבוס אוהב יותר".
ובכל זאת, בדרך כלל
וכשהתינוק נולד? מצד אחד יש כבר פעוט בוגר שנותן אהבה, נותן לישון בלילה, ומצד שני תינוק קטן ותלותי. גם זה בטח לא מקל על החיבור.
"כאמור, החיבור הראשוני הוא חיבור של שניים ובשלישי יש משהו מיותר. אבל אם האמא תהיה מודעת לקושי, תפגין פחות ביקורת כלפי עצמה וסוג של אורך רוח - ניתן להתגבר על המשבר. אבל אם היא תילחץ היא תתקשה לתפקד עם שני הילדים. לאמא יש הזדמנויות רבות להיות לבד עם תינוקה, כשהפעוט, למשל, בגן וזה מקל על יצירת האינטמיות עם התינוק החדש. הקושי הוא יותר פסיכולוגי בגלל ההזדהות עם הבכור ש'נלקחה ממנו הממלכה', שיהיה לו פחות אמא. היא בעיקר חוששת מה יהיה איתו וכיצד הוא יסתגל".
כמה זמן לוקח להתחבר לילד השני? האם יש דרך לזרז או שהזמן פשוט עושה את שלו?
"ה'כמה זמן' תלוי במספר משתנים: קודם כל באמא ובטמפרטמנט של התינוק שנולד - אם הוא תינוק 'קשה' או 'קל'. שנית זה תלוי בשלב בו היא נמצאת עם הפעוט. אם הוא בתהליכי היפרדות ממנה נוצר יותר מקום למישהו חדש. אם הוא בן שנה זה יותר בעייתי. מאידך, אם מחכים יותר מדי, אומנם הבכור יותר עצמאי, אבל גם העצמאות של ההורים מאוד מפתה".
האם ייתכן מצב שבו לא ייווצר חיבור עמוק? שאוהבים את הילד הבכור קצת יותר?
"זה שיש לבכור מקום ייחודי אצל חלק מהאמהות זה ידוע - הבכור הביא איתו את האמהות, אבל אם אין חיבור לילד השני זה דורש התייחסות וטיפול".
האם החרדה אופיינית רק לאמהות? או שמא גם לאבות, לסבא ולסבתא?
"פחות לסבא וסבתא, אני חושבת. ואם לאבא יש חשש כזה הוא לרוב מגיע בעוצמה פחותה או שהוא פחות מדבר על זה. בהכללה גברים יותר מציאותיים וענייניים, ולא תמיד ייתנו לעצמם להגיד שהם חוששים".
אם כך, להתוודע לחשש ולא לפחד ממנו זה בעצם הדרך?
"חששות של אמהות במהלך הריון שני הם דבר טבעי מאוד - חשש לתגובתו של הילד הבכור, חשש לחזור אחורה ללילות הלבנים, או פשוט חשש מהשינוי הנוסף בחיים. אבל אמא שמעיזה לחשוש, כנראה עושה עם עצמה עבודת עיבוד שכן ההתעסקות היא עבודה מנטלית, והעיבוד המנטלי משחרר ומפיג את הלחץ. בסופו של דבר אמא יש רק אחת, אבל אהבה, כנראה, יש לה מספיק לכולם".
מיכל אבנשפינגר, אמם של רועי בן השש ואיתי בן הארבע, מצפה להולדת בת, ומודה שהלב רק הולך ומתרחב.
באיזה שלב החלו לך חששות שמא לא תצליחי לאהוב את איתי כמו שאת אוהבת את רועי?
"לא חששתי שאני לא אצליח לאהוב את איתי כי פשוט לא חשבתי בכלל על איתי. כל ההריון עם איתי חשבתי על רועי. בהריון הראשון נקשרתי לעובר מהאולטרה-סאונד הראשון. עם איתי הרגשתי קשר רק כשהוא נולד. עם רועי אני זוכרת את ההתרגשות והחיבור, ואילו בהריון של איתי המחשבות שלי היו נתונות לרועי, מה הלידה תעשה לו ואיך היא תשפיע עליו".
איך החששות באו לידי ביטוי?
"רועי היה בסך הכל בן שנתיים כשאיתי נולד. פחדתי מה יעבור עליו. בגלל זה אפילו לא שמתי לב שאני לא מתחברת לאיתי. רוב השיחות וההתייעצויות היו לגבי רועי. קראתי המון על יחסי אחים. אומנם ההריון השני היה מתוכנן מתוך מחשבה שלטווח הארוך זה יהיה חיובי, אבל במהלך ההריון נורא דאגתי וקראתי הרבה מאמרים וספרים כיצד לעבור את השינוי הכי קל שניתן".
כשאיתי נולד, כל החששות התנפצו בבת אחת או שמא הנבואה הגשימה את עצמה?
"איך שאיתי נולד מיד נקשרתי אליו. זו הייתה אהבה שתפסה אותי בהפתעה כי באמת לא היו לי ציפיות לגבי איתי. אבל החששות לגבי רועי התנבאו. הוא לא הבין מה קורה, והיה לו קשה. יש לי חברות שכשנולד להם ילד נוסף הן היו בהדחקה, והמשיכו את השגרה עם הראשון כאילו לא קרה כלום, השאירו את הקטן עם מטפלת וזהו. אבל אני הצלחתי גם לפנות זמן לאיתי וגם לתת לרועי שעות לבד איתי".
ומה קורה כעת, בהריון השלישי?
"בהריון הזה, בגלל שאני יודעת לאהוב שניים, יותר קל לאהוב שלושה. עם רועי לא ידעתי איך אפשר לאהוב עוד מישהו, ועובדה שהצלחתי אז אני לא חוששת. חוץ מזה, יש להם אחד את השני, והם בעצמם מחכים ללידה וזה עוזר. אז הפעם אני לא עסוקה בלחשוב עליהם וזה נותן לי מקום להתחבר לתינוקת. הם מחכים לה, אז גם אני מחכה לה. היום אני יודעת, מניסיון, שאהבה אמהית מתחלקת בין כל הילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
