מדבר סהרה: לחיות בלב השממה
מדבר סהרה שבצפון אפריקה הוא המדבר הגדול בעולם. בדמיון המטיילים הוא מצטייר כשממה שאי אפשר לחיות בה, אך שבטי הברברים של הרי האטלס בדרום מרוקו מוכיחים שאפשר לחיות גם במקומות הבלתי אפשריים ביותר
קצבת עיט בן חדו צילום: אלינער ברקת
עם שבטי הברברים הגדולים במרוקו נמנים שבט שלוח (Shluh) השוכן במרומי הרי האטלס, אנשי שבט אימזיע'ן (Imazighen) המתגוררים במרכז ובמזרח הרי האטלס, ושבטי ריף (Rif) החיים בצפון מרוקו, באזור הרי ריף. על פי המקומיים, יש חמש חטיבות אתניות במרוקו: ברבר, שצבעם האופייני הוא לבן; טוארג, שצבעם האופייני כחול; בדווים, שצבעם האופייני שחור; נומדים (נוודים) שצבעם האופייני חום; ערבים שצבעיהם האופייניים הם שחור ולבן.
הגברים הברברים לבושים בלבוש אופייני: הם לובשים את הגונדרה שהיא כתונת עמוקת פתח, לרוב בכחול, אך לעתים גם בתכלת או לבן. על הכתונת, סביב מפתח הצוואר והחזה רקמה קבועה בצבע צהוב המורכבת מכמה סמלים קבועים של המדבר, של נתיבי השיירות, של הפגיון ושל הכוכבים. לראשם הם עוטים צניף לרוב כחול, אך לעתים שחור.
הצניף אינו אלא יריעת בד רחבה וארוכה שהם צונפים סביב ראשם במיומנות, משאירים שובל ארוך שבו הם מכסים את צווארם ואפילו את חלקם התחתון של פניהם, מחמת החול והאבק. לעתים קרובות רק עיניהם (השחורות או הירוקות) בוערות מבעד לכיסוי. הנשים עטויות לרוב שנתי יריעות בד גדולות שהן כורכות סביב כל גופן, כולל הראש והפנים. רק עיניהן גלויות. הבדים לרוב לבנים.
חנות בסהרה צילום: אלינער ברקת
סחר חוצה סהרה
סחר חוצה סהרה בין מדינות הים התיכון לבין מערב אפריקה היה פעילות כלכלית חשובה שהתנהלה בכמה נתיבי סחר מהמאה ה-8 ועד סוף המאה ה-16. מדבר סהרה הוא אזור שומם נרחב המפריד בין הכלכלה של אזור הים התיכון והכלכלה של ניז'ר. ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל הראה כי בדומה לחציית האוקיינוס האטלנטי, משתלם לחצות אזור עוין מסוג זה רק במקרים חריגים, כאשר הרווח עולה על ההפסד.
עם זאת, הסהרה, שלא כאוקיינוס האטלנטי, הייתה תמיד משכנם של שבטים שנהגו לסחור על בסיס מקומי. את המסחר בצעו שיירות של גמלים. המנהג היה להאביס את גמלים במשך כמה חודשים במישורי המגרב או הסאהל לפני שהתארגנה השיירה. על פי דבריו של אבן בטוטה, חוקר הארצות בן המאה ה-12, שהתלווה לאחת השיירות, היה גודלה הממוצע של שיירה כ-1,000 גמלים, ואחדות מהשיירות הגיעו ל-12,000 גמלים.
נשים בסהרה צילום: אלינער ברקת
את השיירות הובילו תמורת שכר גבוה מורי דרך ברברים מנוסים, שהכירו את המדבר, ויכלו להבטיח חצייה בטוחה. קיומה של השיירה היה תלוי על בלימה, והסתמך על תאום מדוקדק. חלוצים נשלחו קדימה לנאות המדבר, כך שניתן היה לשנע מים לשיירה כשעדיין הייתה במרחק של כמה ימים מהנווה, שכן השיירות לא יכלו לשאת עימם מספיק מים שיספיקו למסע בשלמותו.
עיר שיירות אופיינית כזאת היא זגורא. העיירה זגורא שוכנת בקצה עמק הדראע. העיירה יפה וייחודה בכך שהיא בנוייה כולה מבוץ. הדרך לזגורא רצופה נאות מדבר ענקיות, זרועות אלפי דקלים וגידולי ירקות. הבתים כולם בתי בוץ, טירות בוץ מוקפות חומות משוננות בסגנון האופייני לסהרה. הדלתות הכחולות בולטות על רקע הבוץ החום. ליצן מקומי טוען שאילולא היו הדלתות כחולות לא היו תושבי הבתים יכולים להבחין היכן מתחיל הבית והיכן נגמר ההר.
טוארג וגמלו במדבר צילום: אלינער ברקת
זגורא ישבה בעבר על נתיב המסחר הידוע עם טימבוקטו, בירת מאלי, שהיתה מרכז הסחר לכל מערב אפריקה. היום כשמטיילים בזגורא רואים הרבה חנויות, בתי קפה ומלונות נושאים את השם טימבוקטו, לזכר הימים ההם. מסע שיירת גמלים מזגורא לטימבוקטו ארך 52 יום. ציורים רבים הפזורים בחנויות זגורא עוסקים במוטיב השיירות לטימבוקטו ונושאים את המספר 52.
הנשים בזגורא ובאזור הסהרה בכלל הן הרבה יותר שמרניות מאשר אחיותיהן בצפון מרוקו. הן אינן לבושות בג'לאבות, אלא עטופות מכף רגל ועד ראש בשתי יריעות בד גדולות, שהן כורכות במיומנות סביב גופן וראשן, ומשאירות פתח רק לעיניים. הן אינן הולכות עם גברים או יושבות בבתי קפה. בתי הקפה ושאר מקומות ציבוריים הם נחלת הגברים בלבד. הנשים נושאות את ילדיהן כרוכים להם על גבם ביריעת בד.
תרבות הסהרה
פלוגת רוכבי הגמלים מתנהלת באיטיות ובכבדות במדבר הישימון סמוך לאזור ההרים הגבוהים, מה מוזרים ומשונים הם ההרים! נראים הם כמבצעים ומבצרים עצומים, כמגדלים או כארמונות, ואפילו כמבצרים הבנויים סלע חשוף ודומם. השמש מכה ללא רחמים, האנשים מדוכאים מן החום הנורא והם מתנהלים לאיטם ושותקים. הכל מסביב רק אבן, אבן, אבן.
"כאן אי אפשר לחיות", "כאן אי אפשר לחיות", "כאן אי אפשר לחיות"... המילים הולמות כפטישים במוחו של כל פרש. נדמה שמיום שנברא העולם, לא עברה במקום זה נפש חיה, או אולי רק עברה, אך ודאי הוא שלא חייתה בו. הפלוגה נכנסת לתוך קניון עמוק, עמק צר בעל קירות זקופים גבוהים ומטילי אימה. אך מה עושה עתה המפקד הצועד בראש השיירה? מה הוא בוחן בעניין כה רב? הנה הוא יורד מעל עמוד אבן, שעליו ישב, מתכופף
שמאלה וימינה. פתאום הוא מרים יד ופוקד: "עצור". הוא מתקרב לעבר הקירות הזקופים ומלא התרגשות הוא מעביר את ידו עליהם כבוחן בזהירות את שטחם.
מה מושך כל כך את תשומת ליבו? כל אנשיו יורדים במהירות מן האוכפים ורצים לעברו. מחזה נפלא ומופלא ובלתי צפוי מתגלה לעיניהם. על קיר הסלע חרותים ומצויירים בצבעים נהדרים, שהאבק המדברי עמעם אותם במקצת - מאות רבות של ציורים. דמויות של אנשים אורבים לציד, או עוסקים בשמירה על עדרים במרעה, תמונות של לוחמים, נשים וילדים, ציורים חיות שונות. אכן, גם במדבר סהרה היו פעם חיים פורחים ומגוונים, שהאנשים רצו להנציחם על קירות מערותיהם ועל סלע ההרים. על סלעים אלה הוטבעו תמונות של "סרט" המתאר חיים - חיי עם, דמותה של תרבות שחלפה ונגוזה. התרבות של אנשי סהרה.
הכתבה באדיבות האתר טריפי
נא להמתין לטעינת התגובות
