אני את הש"ב שלי כבר עשיתי: ממתי ההורים צריכים לעמוד במשימות של הילד?
ברוכים הבאים לקבוצת התמיכה החדשה: הורים אנונימיים. כאלה שמוכנים להודות ששיעורי הבית של ילדיהם הפכו לסיוט שלהם מדי ערב, שהאופציה לסרב לעזור לא קיימת, שנמאס להם מהמערכת, אבל אין להם עם מי לדבר. ובתחתית הסולם, גם הפעם, האמהות העובדות
מכיוון שבני הפנים כבר בגיל צעיר שאמא שלו אומנם מלאה ברצון טוב, אולם היא בורכה בשתי ידיים שמאליות במיוחד - כשהוא עזר לי להפריד את האצבעות שנדבקו אחת לשנייה, אני השתדלתי לא להפריע לו ולצמצם את הנזק.
כשהגענו למחרת לבית הספר וביד רועדת הגשנו את "תיבת נוח" שהוא הצליח לבנות למרות העזרה שלי, נפלו פנינו. כבר בכניסה נתקלנו בתהלוכה של הורים גאים ומותשים, שסחבו יצירות שלא היו מביישות את התצוגה המרכזית ב"מוזיאון המדע" בחיפה.
היו שם תיבות מנוגרות מעץ מלא, תיבות מוכנות להרכבה (אחר כך נודע לי שניתן לרכוש ערכה כזאת בחנויות הצעצועים תמורת 80 שקל) ויצירות מופת מדוגמות שנראו כאילו הוכנו בסדנת האמן של "קסטיאל." מדוכדכת מעט הנחתי את העבודה הצנועה שלנו ותהיתי אם גם המורה מבינה שאין סיכוי שילד בכיתה ב' הכין את "שיעורי הבית" שהוצגו לראווה לצד פרי עמלנו.
תקרית התיבה שלחה אותי לקבוצות תמיכה של הורים אנונימיים. כאלו שמכינים את שיעורי הבית של הילדים מדי יום, בשעה שהם אמורים להתעלף על הספה אחרי יום עבודה. כאלו שמגיעים למשרד עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, כי הם לא עומדים בדד-ליין של עבודת ה"שורשים" של הילד. כאלה שחשבו שבחינות הבגרות כבר מזמן מאחוריהם, אבל נאלצים לשנן מחדש עם הילדים את תולדות ההתיישבות הציונית לצד נוסחאות מתמטיות מורכבות.
פעם העסק היה פשוט מאוד: בכיתה היה לוח, המורה כתבה עליו שיעורי בית והילדים, כלומר אנחנו, העתקנו את המטלות למחברת ואחר הצהריים פתחנו אנציקלופדיית "תרבות" או "מכלל," קראנו, תמצתנו, כתבנו וקישטנו בעפרונות צבעוניים. כשזה היה פרויקט ממש גדול, הלכנו לספרייה העירונית וחיפשנו ב"אנציקלופדיה העברית." אף אחד אפילו לא חלם שההורים שלו יעשו עבורו את שיעורי הבית, גם במקרים השכיחים, שבהם אמא לא עבדה מחוץ לבית וחיכתה לנו עם ארוחת צהריים חמה.
שלושה עשורים אחרי,
אז מה בדיוק קרה? איך הפכו האמהות העובדות של המילניום השלישי לשפוטות, שמכינות את שיעורי הבית של הילדים הדיגיטליים שלהן? לא ברור. אבל העובדה היא שרוב ההורים מגלים בשעה שמונה בערב שהילד היה צריך להכין עבודה לבית הספר על א"ד גורדון או על "ליל הבדולח," ומה שמונח על השולחן זה הערך המודפס כפי שהוא מופיע ב"ויקיפדיה." יחי האינטרנט, כבר אמרנו?
"אני לא זוכרת שאי פעם נעזרתי בהוריי, פרט לשאלה נקודתית בלימודי מתמטיקה," טוענת יעל טייץ מהרצליה, אמא לחמישה ילדים, שלושה מהם בבית ספר יסודי. "הייתה ספרייה עירונית, פתחנו ספרים, הוצאנו מהם את מה שצריך והגשנו עבודות שכתבנו בכתב יד. כיום הילדים מקבלים את השאלות מודפסות. הם מוציאים את המידע מהאינטרנט, עושים 'העתק/הדבק' אפילו בלי לקרוא את החומר, ובגלל שהם יודעים לעבוד עם המחשב, הם מגישים את זה עם כותרת צבעונית ויפה ומקבלים ציונים טובים. זה לא נקרא ללמוד."
לדברי טייץ, הבעיה האמיתית מתעוררת כאשר הילדים גדלים. "כשהם מגיעים לכיתות גבוהות יותר ומבקשים מהם לחשוב, הם לא מסוגלים להוציא מעצמם משהו שלא כתוב בטקסט," היא טוענת, "לא נותנים להם את הבסיס וכך הם רק לומדים להעתיק מהמחשב, אולם בהבנת הנקרא ובפיתוח החשיבה אין כלום. הטכנולוגיה והקידמה רק ניוונו אותם יותר. אין לי בעיה לסייע לילד בהכנת השיעורים, אבל אני מוצאת את עצמי ממש צריכה לשבת וללמד אותו."
המאבק בין הורים לילדים על הכנת שיעורי הבית נמשך כבר שנים ארוכות, אבל עושה רושם שכיום הוא נמצא בשיאו מבחינות רבות, ובהן גם הסמכות ההורית. המורים והמנהלים מודעים היטב לבעיה, אך את האמת ניתן לשמוע מהם, לרוב, בתנאי שזהותם לא תיחשף.
"בעבר רוב ההורים היו בבית בשעות אחר הצהריים ובדקו שהילדים אכן מכינים שיעורים," מסבירה דנה (שם בדוי), מנהלת בית ספר מצפון הארץ, מורה ואמא לארבעה ילדים. "ההורים עזרו לילד לשמור על הגבולות, מה שמאוד חסר כיום. בשעה שמונה בערב אין לך כוח לשמור על גבולות, אין לך כוח לעזור, המאבק על הכנת שיעורי בית הופך למשהו היסטרי כמעט בכל בית שאני מכירה, וזו סוגיה מאוד כואבת ומורכבת."
לדברי דנה, לשיעורי הבית יכולות להיות שתי מטרות: לסכם נושא שנלמד, או להוות הכנה לקראת נושא שעומדים לדון בו בכיתה. אך כאן נכנס לתמונה גורם נוסף שמקצין את הבעייתיות סביב נושא שיעורי הבית: הפערים הדוריים בין ההורים והמורים לבין הילדים כשזה מגיע לחידושים טכנולוגיים.
"אין מה להתרפק על העבר, כי אנחנו בעידן האינטרנט," טוענת דנה, "וכיום יש כבר כיתות עם לוח חכם שבו מה שהמורה כותב, מופיע מיידית באתר הכיתה. כתב היד מפנה את מקומו אט אט לטובת ההקלדה במחשב. מכיוון שאנחנו בקו התפר שבין שתי תקופות, גם למורים יש עם זה בעיה אמיתית כי לא כולם יודעים איך לאכול את שפע המידע שחבוי באינטרנט."
לדברי דנה, המאבק שחל כיום הוא בין הפדגוגיה המסורתית שהסתמכה על סיכומים מספרים, לבין עידן האינטרנט. "הילד לא אמור לעשות כיום סיכום על 'בעל זבוב,“' היא אומרת, "אלא לקבל מהמורה דילמה שעימה הוא יצטרך להתמודד בעזרת שניים-שלושה מקורות מהאינטרנט. חלק מהמורים עדיין לא נמצאים בפדגוגיה החדשנית ולכן התוצאה, נכון להיום, היא ש-90 אחוז מהעבודות הן 'העתק/הדבק' מהאינטרנט."
אנחנו עומדים בפתחה של תקופת הסתגלות לא פשוטה של מערכת החינוך ושלנו ההורים. זו התנגשות בין שתי תרבויות במערכת החינוך ואנחנו, ההורים, עדיין לא שולטים בכל רזי השפה הטכנולוגית הזאת. הילדים שלנו נגישים לסלולרי, שהוא הכלי המרכזי בחייהם וכיום כבר מדברים על סביבות למידה שחודרות לטלפונים הסלולריים; למשל, כשהילד יחכה להסעה מבית הספר הוא יוכל לקבל תרגילי מתמטיקה ישר לסלולרי שלו. זה עולם שלם, מאוד מפחיד, אבל הוא כבר כאן. מה שאותי מדאיג זה לגלות שבהודעות שהם שולחים אחד לשני הם כותבים 'בצפר,' שזה, למי שלא מבין, 'בית ספר' בשפה של המתבגרים שאנחנו מגדלים."
גם בבית הספר שאותו מנהלת דנה קיבלו את משימת הבנייה של "תיבת נוח," שמהר מאוד הפכה לתחרות בין ההורים. לדבריה, לאור תלונות שהגיעו מההורים, הפרויקט בוטל השנה. זה לא הפריע למורה אחרת להטיל על התלמידים להכין עבודת יצירה הקשורה ברומי העתיקה. "כל פרויקט שהילד לא שותף בו, הוא חסר ערך," היא קובעת נחרצות.
"בסוג הפרויקטים האלו אתה מזהה ש-95 מהעבודות הוכנו על ידי הורים ורק חמישה אחוזים על ידי התלמידים. גם בעבודות כתובות קל מאוד לזהות את טביעות האצבע של ההורים. לא מעט הורים רוצים שהילד יצליח ויקבל ציונים טובים והם פשוט עושים עבורו את השיעורים. אני לא מכירה מורה שתתעמת על זה מול ההורים."
האם זו בעיה של הילדים? של מערכת החינוך? או אולי שלנו, ההורים, העובדים של המילניום השלישי, המוזנים בעיקר על ידי ייסורי מצפון.
"את לא מוכרחה לשבת ולעשות לילד שלך שיעורי בית בשעה שמונה בערב," קובעת נחרצות דניאלה הרץ, פסיכותרפיסטית המטפלת בילדים ומתבגרים כבר הרבה מאוד שנים. "המדיום אומנם השתנה, אנחנו למדנו במהפכת הדפוס וכיום הילדים גדלים במהפכת האינטרנט, אבל הם דווקא חייבים להיות מוכנים לקראת העולם הזה ולהבין את השפה שלו.
"הבעיה היא שהמורים צריכים להגביל ולכוון אותם לכמה לינקים מוגדרים. מצד שני, גם ההורים חייבים להציב גבולות. מי שלא מציב גבולות מוצא את עצמו קונה עבור הילד את 'תיבת נוח' בערכה מוכנה, או עורך לו את התשובות מ'ויקיפדיה' בשעה שמונה בערב."
בדור שלי, רוב ההורים לא היו מעורבים בהכנת שיעורי הבית. איך קרה שכיום זה חלק מהשגרה ההורית?
"בעבר, לחלק מההורים היו פחות כלים לעזור לילדים כי הם לא שלטו בשפה ולא בטוח שהיה להם את הידע שיש לדור ההורים הנוכחי. הילדים גדלים כיום במשפחות שונות וחייבים לעשות הפרדה בין מעורבות להתערבות יתר.
"צריך ואפשר לעזור לילד להכין שיעורי בית כשהוא זקוק לעזרה, אבל הוא חייב להבין שכמו שלהוריו יש חובות של פרנסה ואחריות, כך גם שיעורי הבית הם חובה שלו. הבעיה העיקרית לדעתי היא חוסר הגבולות. ברגע שהורה מכין עבור הילד שלו הפקת ענק במסווה של עבודה לבית הספר, הוא בעצם מנהל על גב הילד את חוסר הביטחון האישי שלו כהורה ולכן הוא נותן את ה'שואו' הזה."
לדברי הרץ, אמא לתאומות בנות ,12 היא אינה אופה ואינה מכינה עבורן את שיעורי הבית. "זה בדיוק הזמן שבו ההורים מוזמנים להיפטר מייסורי המצפון על זה שהם אולי עובדים או נעדרים מהבית, ובמקום זה להטיל על הילדים עצמם את האחריות בנושא של שיעורי בית," היא אומרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
