הקרנבל של קמפנה: צמד המעצבים מדרום אמריקה
השבוע ננעלה תערוכת העיצוב הנחשבת "דיזיין מיאמי," בה הוכתרו האחים קמפנה למעצבי השנה. את הדרך להצלחה סללו המעצבים הברזילאים באמצעות הפיכת פסולת תעשייתית מרחובות העוני של סן פאולו לפיסות אמנות שנמכרות בסכומי עתק
האחים המעצבים חיים ונושמים ביצירתם את ססגוניותו ואת עוניו של הרחוב הברזילאי, שמשמש מקור השראה ליצירת עיצוב מאוד רציני של אבסורד.
אומברטו (54) ופרננדו (46) קמפנה פועלים בסצינת העיצוב כבר משנת .1983 הסטודיו שלהם בסן פאולו, ברזיל, נחשב לאחד המקומות הבולטים לעיצוב ולייצור ריהוט מודרני. את הפרס הראשון שלהם קטפו כבר ב-,1992 ומאז עבודתם זכתה לא אחת לציון לשבח: פרס "השולחן המתנפח" (1997) ומדף הספרים "מבוך" ,(1998) פרס "ג'ורג' נלסון" בתחום עיצוב פנים (1999) והפרס האחרון והיוקרתי - פרס "מעצבי השנה" מטעם תערוכת העיצוב הבינלאומית “דיזיין מיאמי” שננעלה בשבוע שעבר - זכייה שמהווה הכרה נוספת במעמדם העולה.
למרבה הפליאה, איש מהם לא חלם מעולם להיות מעצב. אומברטו חלם בכלל להיות אינדיאני, ופרננדו חלם להיות אסטרונאוט. הם אומנם לא הגשימו את חלומות הילדות האלה, אבל הצליחו בהחלט להגשים חלום אחר: לשים את רחובותיה הדלים של ברזיל על מפת העיצוב העולמית ולהיות המעצבים הדרום אמריקאים המפורסמים בעולם.
פרננדו הוא אדריכל ובוגר קורס בעיצוב תעשייתי במוזיאון ברזיל לפיסול, שעבד בתחילת שנות ה-80 בסטודיו קטן לפיסול. אומברטו הוא בוגר לימודי משפטים. עזרה שהגיש לאחיו באחד מביקוריו בסטודיו, שכע נעה אותו לנצל את הגישה הטבעית שלו לעיצוב ולגשת גם הוא ללימודי עיצוב תעשייתי בסן פאולו. מאז אותו ביקור אקראי, השניים עובדים כצמד בלתי נפרד וחיים את הקרנבל הברזילאי בלי הפסקה.
"את ההשראה שלנו שאבנו מעיצוב פוטוריסטי ובעיקר מעיר הבירה ברזיליה, שתוכננה על ידי מתכנן הערים, האדריכל לוסיו קוסטה." את שולחן "ברזיליה," אגב, שעשוי משברי מראות ורסיסים צבעוניים בדפוס כאוטי, המדמה את הסלעים עליהם בנויה עיר הבירה, תוכלו למצוא ב"טולמנ'ס."
אלא שגם נאמנות מוצריהם לתרבות המקומית, לא גרמה לברזילאים לעוט ולרכוש את עבודותיהם. למעשה, עד שנת 1998 הם הצליחו למכור רק חמישה רהיטים. ההכרה הגיעה דווקא מעבר לים,
באותה שנה הם החלו להופיע בתערוכות ולמכור באירופה, אבל הפריצה הגדולה הגיעה רק כאשר התארחו במוזיאון לאמנות מודרנית ")מומה(" בניו יורק. זו הייתה הפעם הראשונה שהמוזיאון הנחשב הציג יצירות של מעצבים דרום אמריקאים, בתערוכה "פרויקט "66 שנעשתה בשיתוף עם מעצב התאורה הגרמני אינגו מאורר.
הפרויקט כלל מבחר עבודות, כאשר הבולטת בהן היא "השולחן המתנפח," שייחודו בעובדת היותו משמש כאריזה של עצמו. השולחן עוצב משני מגשי אלומיניום עגולים (תחשבו על מגשי פיצה) וביניהם משטח פי-וי-סי מתנפח. רוברטה סמית מה"ניו יורק טיימס" תיארה בביקורת התערוכה את עבודתם כ"פיקחית ומקומית," ומאז הפכו האחים למותג בינלאומי.
העיצוב המודרני מתאפיין תקופה ארוכה בשילוב מרתק של טכנולוגיות מסורתיות וחדשניות, והביא תרבויות מקומיות, כדוגמת זו שמציגים האחים קמפנה, לקדמת הבמה. יש שבוחרים במילה "קיטש" כדי לתאר את הסגנון הייחודי של האחים, אולם השניים ממהרים להבהיר כי הסטייל שלהם הוא "ברזילאי אורגני, מועצם ואמוציונלי," ששורשיו נטועים עמוק בתרבות ובהיסטוריה הדרום אמריקאיות.
כיאה לתרבות החומר של ברזיל, שמבוססת - מכורח המציאות - על חיסכון באמצעים, משתמש צמד המעצבים בשילובים בלתי צפויים של פלסטיק-בועות לאריזה (פצפצים,( זרנוקי גינה, חבלי שיט, בובות פרווה, צמיגי אופנועים, קרטונים ושברי זכוכית - וזו רק רשימה חלקית. בכורסת ה"וורמלה" שלהם, לדוגמה, קשרו השניים 500 מטר של חבלים צבעוניים סביב מסגרת מתכת. כיסא ה"סושי" בגרסאותיו השונות, עשוי מגלילים ססגוניים שהיו בגלגול הקודם פיסות שטיח ורצועות פלסטיק.
הסגנון שלהם מזוהה בעיקר עם הרדיעמייד, אבל אומברטו ופרננדו לא היו הראשונים למחזר. כבר בשנות ה-,60 יצר פרנק גרי סדרת רהיטים מקרטון, ששימשו השראה למעצבים רבים העוסקים במיחזור, ביניהם האחים קמפנה. אבל השניים לא רק ממחזרים.
הטרנספורמציה החדשה שלהם לחומרים שונים היא השפה החלופית אשר שברה את מוסכמות הרציונליזם. הם לא רק עושים עיצוב מודרני טוב, הם גם יוצרים פיוז'ן מודרני, שמנצל את אופי הכלכלה בברזיל והמחסור המקומי בטכנולוגיות, כ"תיבת אוצר" לשליפת פריטי אמנות מעוצבים.
"ברזיל היא כור היתוך של תרבויות שונות: הודית, אירופית, אפריקאית, אסייתית וערבית," הם מסבירים, "והתרבות הברזילאית מתבססת בהתאם על אי שלמות. כך גם הרהיטים שלנו."
בתערוכת העיצוב שנערכה במילאנו לפני שנתיים, הציגה חברת "ארטקניקה" פרויקט ששיתף בין מעצבים מובילים בעוע לם ובין בעלי מלאכה ממדינות מתפתחות. האחים קמפנה עיצבו עבור הפרויקט את סדרת הקערות "טרנסנאומטיק," שיוצרו בווייטנאם בידי בעלי מלאכה מקומיים ובטכנולוגיה מסורתית. הקערות שילבו, כמיטב המסורת הקמפנית, אריגת נצרים מסורתית עם צמיגי אופנועים שנאספו במזבלה מקומית.
בשנה שעברה הציג הצמד בגלריית "אלע ביון" בלונדון קולקציית ריהוט בקונספט מדע בדיוני. הסדרה הייתה כולה פרודיה למאפיינים הפלסטיים והסינתטיים של העולם המודרני, וככזו הציגה רהיטים עשויים מסיבים טבעיים, שלתוכם מוזגו כיסאות וחלקי בובות מפלסטיק. הכוונה הייתה להתריס ולומר שהטבע גדול מהע פלסטיק ומכניע אותו.
למבקרים בתערוכה האחרונה במיאמי, ניתנה הזדמנות לבחון מקרוב יצירות קלסיות אחרות של האחים, כמו כורסת ה"פבלה" שעשויה שאריות שבבי עץ. הכורסה נוצרה בהשראת בתי מחסה שהוקמו אד הוק ועשויים מתערובת של בוץ, חול, לבנים ושאריות עצים, המאפיינים את הנוף האורבני סביב ריו דה ז'נרו. השם "פבלה" מתייחס לבית המתיישבים הראשון במורו דה-פבלה מראשית המאה ה-.17
הכיסא נוצר בעבודת יד, וחתיכות העץ ששימשו בדיוק להקמת בתי המחסה הללו, הודבקו אחת אחת בידי האחים. כשנדרשו להסביר את היצירה הייחודית, הסתפקו האחים ב"הכיסא הזה מסמל את המוסריות של הרהיטים שלנו".
צמד המעצבים עושה היום מיליונים מ"אשפת הזהב" המקומית שלו. אם כוונותיהם הראשוניות התבססו על המוטו "עיצוב לכל כיס," הרי שהיום אותו כיס צריך להיות עמוק למדי למי שחפץ לקשט את הסלון שלו באחד מרהיטיהם.
העיצוב של הקמפנים אולי עממי, אבל המחירים מעט פחות: כדי להתרווח בכיסא ה"קורלו," למשל, תצטרכו לשלם כ-25,800 שקל. בשביל להשוויץ במרבץ ה-,Boa שעשוי מ-90 מ"ר של צינורות קטיפה במילוי שבבי פוליאורטן, תיאלצו כבר להיפרד מ-82 אלף שקל.
וזה לא נגמר כאן; באחרונה מתפתח שוק אספנות למהדורות מוגבלות ולאבות טיפוס שייצרו האחים. הפריטים המוגבלים של קמפנה נחשבים לוהטים: סדרת הכיסאות ,Banquete העשויה עשרות בובות תפורות על שלד מתכת, מוצעת למכירה כפריט אספנות ב”גלריית מוס” בניו יורק; כיסא הדובונים המפורסם מאותה הסדרה, נמכר בסותביס בסכום עתק של 66 אלף דולר; וגלריית המכירות הפומביות Pury Phillips De מעמידה למכירה פריטים של האחים במחירים שמוערכים ב-15 אלף דולר עד 60 אלף דולר לפריט.
"אנחנו לא מנצלים את העוני, אבל אנחנו גם לא פילנתרופים," נוהגים האחים להסביר, "אנחנו בסך הכול מעצבים, והעבודה שלנו היא גשר שמחבר בין אמנות, עוני ומוסר."
בסטודיו של קמפנה אף פעם לא משעמם. עם קריצה קטנה לסוריאליזם ולתרבות הפופ ארט, מפשיטים האחים ומרוקנים את המושג עיצוב עד לחשיפת מינימליזם פיקח, מוכיחים לעולם שגם העוני יכול להיות יפה. הם צועדים יחד בדרך המלך שמשלבת בין החוש הטבעי של אומברטו לצבע, פורמה וטקסטורה, לבין המיומנות האדריכלית של פרננדו, כמו גם ניסיונו בעיצוב מוצר.
האתגר האמיתי, מבחינתם, הוא היכולת להפוך חומר דל ליצירה עשירה, והפילוסופיה העממית שלהם מתורגמת לרהיטים עם מוטו מאוד ברור: What you see is what you get
באותה הדרך הם שופטים עבודות שלהם ושל אחרים - "האם אני אוהב את זה, או לא" - וזה מה שיקבע אם תוכלו להתבונן על המוצר בחלון הראווה ולפנטז על היום שבו ינחת אצלכם בסלון.
נא להמתין לטעינת התגובות
