דיאלוגים עם הוואגינה
כיתבי לפותך מכתב כן המתאר את יחסיכן עד היום. את יכולה גם לתת לפות לדבר מפיך. אפשר לעשות זאת גם בצורת דיאלוג תיאטרלי, או בשירים וחמשירים. צלמי את פותך מזויות שונות ואם את אוהבת ללוש – צרי לך את צורתה בחימר. זהו זמן האיכות עם עצמך האמיתית, עם הנשיות העמוקה שלך. איריס יוטבת
מזל טוב, הנה נולדת לאמא שלך. את יוצאת מתוך רחמה הנדיבה אשר שימשה לך לבית ועולם שלם במשך חודשים רבים, עירומה, חלקלקה, מושלמת. כל חושייך ערים לקליטת העולם החדש, ומכוונים אותך להישרדות. אם שפר עלייך מזלך, הרי פטמה חמימה וזולפת נוזל מתקתק מוגשת מיד לפיך, ומחליפה בתחושת בטחון וחיים את חבל הטבור הוותיק. ריחה המרגיע של אמא, הלמות ליבה המוכרת, ומפל הורמוני האהבה וההתחברות מבטיחים לך את החיים ויוצרים אצלך שלווה, עד הרעב הבא.
ואז – את עושה פיפי וקקי, מעשים טבעיים שכבר התחלת לעשות בתוך מי השפיר, שכעת מקבלים טיפול ותגובה אחרים לחלוטין. משכיבים אותך על הגב, פוערים את רגלייך לצדדים, מנקים את פותך, ועוטפים אותך בחיתול נקי. זוהי אחת החוויות הראשונות של כל תינוק/ת, של כל אחת מאיתנו. נסי לדמיין את עצמך, שוכבת כך, חסרת אונים, נתונה לחסדי המבוגר/ת, וחשה מגע באזור כה רגיש. האם את יודעת מי הית/ה המטפל/ת הראשונ/ה שלך? האם את יכולה לשער איך ניקו אותך? במים חמים או קרים? בעדינות ובסבלנות? במהירות ובעצבנות? האם נעם לך? כאב לך? שרף לך? האם פותך אווררה כראוי או שחווית חימום יתר ולחות מעקצצת בתוך החיתול?
ראי את עצמך שוכבת כך על הגב ומביטה בפנים הרוכנות מעלייך כדי לנקותך. מה את רואה? האם חייכו הפנים? הביעו רכות ואהבה? האם הפה דיבר מילים רכות ונעימות? או אולי הביעו הפנים חוסר נחת, גועל נפש, אדישות? האם את מנחשת שהיה מתח באויר? מתח של הורות חדשה ומבולבלת, מתח אירוטי בשל העיסוק האינטימי, מתח בשל פחד להזיק או להכאיב, מתח שנוצר בשל העוצמה האדירה הניתנת בידי המבוגר לעומת תינוקת חסרת אונים. מתחים מסוג זה נראים על פני האדם ואותם גם את חשת כששכבת כך על הגב. ומה שמעת? קולות גועל כמו איכס, פוי, אוי ואבוי עוד פעם עשית, או קולות נועם כמו – הכל יהיה תיכף נקי, מתוקה, ויהיה לך שוב נוח. ואולי שקט מעיק ומלא מסרים סמויים?
כל החוויות האלה בונות מן היום הראשון את ההכרות עם פותך, עם גופך. בשל העובדה הפשוטה שאין את יכולה לראות במו עינייך את פותך, אלא בעזרת מראה או אקרובטיקה משוכללת, את תלויה בעיני הזולת. הזולת הראשון הוא זה או זו שמטפלים בך – אמא, אבא, סבתא, סבא, אחים גדולים, מטפלות וכד'. התייחסויות מכל סוג לגבי פותך יופנמו אצלך ויהוו חלק ממערך הידיעה העצמית שלך כל חייך. כשם שהתנהגו אל פותך בשנותייך הראשונות, כך תצפי בהמשך. אם הפות קיבלה יחס טוב - את יכולה להיות די בטוחה שזה מה שתקבלי תמיד. ואם לא – יהיה עלייך לעשות עבודת עומק למען האהבה והקבלה העצמית, ולמען המגנוט של יחס טוב בעתיד.
כמו שאת יודעת בוודאי, זהו המצב הנורמלי פחות או יותר, ולא שוחחנו כלל על חוויות ההתעללות והאלימות שנשים רבות בעולם חוות בפותיהן.
אני מאמינה שזו אחת הסיבות לנתק שנשים כה רבות חשות בין גופן לפותן. אנו מרגישות שזהו מעין חור שחור בגוף, שאיננו יודעות איך הוא נראה בכלל, מה יש שם, ממה זה עשוי, איזה צבע יש לזה, זה הנמצא "שם למטה".
האם את יכולה לתאר לעצמך דיבור כזה על איבר אחר בגופך? על המשהו הזה הבולט עם שני חורים שנמצא בין העיניים למשל?
כה רבות הנשים שאני שומעת מדברות בסלידה על ריחה ומראה של הפות האישית שלהן, כאילו זהו האיבר המלוכלך ביותר תרתי משמע – גם פיזית וגם מוסרית. רוב הנשים של היום היו מעדיפות שפותן תהיה ללא הפרשות כלל: "יבש זה נקי". רוב הנשים מעולם לא זכו לראות פות של אישה אחרת ולהיות מודעות לשוני העצום שבין פות לפות. רוב הנשים רואות את פותן האישית במקרים נדירים כמו אחרי לידה – כדי לראות מה המצב שם, או כאשר יש איזו אי – נוחות, פטריה, צריבה וכד'.
מעטות הנשים המעניקות לפותן תשומת לב ראויה כמו לפניהן. דקות ארוכות את מתבוננת בפנייך, לבדוק האם נולד קמט חדש, פצעון, פיגמנט, האם את עדיין יפה/מכוערת כמו שאת חושבת שאת. דקות ארוכות את מקדישה לטיפוח שערך שעל הראש או להסרת שערך מכל הגוף. אך מתי הקדשת זמן להתבוננות בפות?
כוח הפות הוא מיתולוגי ועצום. ריחה מושך זכרים, המראה שלה בשרי ומסתורי, ותפקידיה באבולוציה הם משמעותיים ביותר: זיווג, הולדה, ווסת. בתקופות קדומות נחשבה הפות הנשית לאיבר קדוש, חשוב מעין כמוהו וכנראה שגם יפה! כפי שנאמר בכתובי הטנטרה: "פרח הלוטוס, איבר המין הנשי,
היכולה את לתאר לעצמך חברה כזו כיום? חברה שבה פותך מקבלת יחס וטיפול מיוחד. מתפללים אליה כאל מקור החיים, משמנים אותה בבשמים, מפסלים אותה כשער לבית המקדש, שרים לה שירי תהילה, קוראים לה בשמות נהדרים, הפרשותיה נחשבות למעיין נעורים ויחס הגבר אליה מלא כבוד, סבלנות ואהבה לא רכושנית.
האם את יכולה לדמיין מה יחס כזה עושה לחברה כולה? לאלימות נגד נשים? לאלימות בכלל? כאשר הפות איננה מוסתרת ואיננה אסורה במראה ובמגע, כאשר היחס אליה נינוח ומקבל, אז קטן המתח שמסביב לה והתוקפנות נעשית חסרת ערך ומטרה. התנהגות כזו צובעת את ההתנהגות המינית האנושית כולה בצבעים רכים, תומכי חיים ומענגים.
אינני ממליצה דווקא על אקטים מתגרים כמו הבלטת הפות והצגתה לראווה, אלא על נורמליזציה של האיבר הזה – שיקבל את מקומו כמו שאר אברי הגוף הנכבדים. אני מציעה להסיר מן הפות את צעיף הבושה והפחד תוך כדי תהליך יסודי מאד של רכישת אסרטיביות מינית, בו תדעי לומר כן ולא ולהתכוון לכך באמת.
איך עושים את זה?
פני לעצמך זמן ומקום שקטים להתבוננות בפות. הכיני לכן מרחב מקודש למפגש. חדר נעים עם דלת ומפתח, מוסיקה רגועה, ריחות טובים, וכלי עבודה: מראה גדולה ונוחה, היומן שלך, כלי רישום וצבעים, מצלמה, חימר לח. נישמי עמוק ואימרי לעצמך: "אני מקבלת את הפות שלי כמו שהיא ומקשיבה למסרים שלה ולרגשות שעולים בי." בעזרת המראה, התבונני בפות שלך בדקדקנות ובסקרנות – בצורה, בצבעים, בקפלים, בגודל. שימי לב כל רגע למחשבות ולרגשות שממלאים אותך ורישמי אותם ביומנך מייד. אלה קולות אותנטיים אשר מעידים על תבניות החשיבה הקבועות. הם משפיעים על חייך ועל מיניותך כל הזמן. שימי לב לתגובות הגופניות שלך – התרגשות, הזעה, שלווה, בחילה, גירוי.
גם לאדישות ולשעמום יש מקום במניפת התגובות הרגשיות. שימי לב לרגעים העולים בזכרונך בזמן הזה – מן העבר, מהילדות, מאתמול בלילה. כיתבי הכל. מה שנכתב – משמש כחומר לתודעה. תני לתהליך זמן ארוך. התבונני, חישבי, כיתבי, חיזרי להתבונן. בכל פעם שתחזרי להסתכל – זה יהיה מבט חדש ורענן. אחרי זמן מספיק של התבוננות וכתיבה, פני לצייר את הפות ברישומים, צבעי מים, טושים - מה שרצוי לך. צלמי את פותך מזויות שונות (כך רואים אותה בני/ות זוגך!) ואם את אוהבת ללוש – צרי לך את צורתה בחמר. המעבר ליצירה מעלה את רמת ההתבוננות לכיוונים אמנותיים-רוחניים, כפי שראוי לה, לפות שלך.
יתכן ותעברי כך כמה שעות מרתקות, ותיכן שתערכי רצף של מפגשים עם הפות כדי למצות את ההתבוננות. בנוסף, כיתבי לפותך מכתב כן המתאר את יחסיכן עד היום ומהיום, וכן כיתבי מכתב בשמה אלייך – כלומר, תני לפות לדבר מפיך. אפשר לעשות זאת גם בצורת דיאלוג תיאטרלי, או בשירים וחמשירים. הניחי לכל הרגשות להתבטא ויחד עם זאת השתדלי להיעזר בהומור – תמיד טוב לראות בכל טרגדיה גם צדדים קומיים. כך משתחררים מההיצמדות לעבר, מהיאחזות באשמה ובכעס.
זמן האיכות עם הפות הוא למעשה זמן איכות עם עצמך האמיתית, עם הנשיות העמוקה שלך. כך את מכבדת את עצמך ובשיחה התמידית בינך לבין הפנימיות שלך – את למעשה אומרת: אני כאן ואני אוהבת את עצמי כמו שאני.
הפות שלך היא הסוד שלך. אם תרצי לשתף בחוויה - עשי זאת רק עם מי שמכבד/ת ומקבל/ת אותך באמת.
במקביל, צרי לעצמך טקס של התחייבות עמוקה לפות, בו את מבטיחה להתייחס אליה באהבה ובכבוד, להכניס אליה ולמרחב הגופני-רגשי שלך רק מה שמתאים ואהוב עלייך, ולמנוע ממה שמזיק ומכאיב להיכנס. ליצירת טקס כמה אפשרויות: כתיבה של אמירה כזו על שלט שיהיה מול עינייך – בקומך ובלכתך לישון, הצהרה על התחייבותך במעגל של חברות מסביב למדורה, טקס משותף עם בן זוגך שבו גם הוא מתחייב, ציור של מגן פות, טבילה במים טהורים, מדיטציה. בחרי מה שמתאים לטבעך ומה שיהיה היעיל ביותר מבחינת כוונון המוח. טוב להיעזר בדימויים ובסמלים, בחוויות חושיות, ובמעגל השותפות/ים לדרך.
ולסיום ולהשראה, הנה קטע משיר חושני מתוך אסופת שירי האהבה השומריים בין האלה איננה לאל דומוזי:
"הפות שלי, קרן השפע, ספינת השמים
מלאה בתשוקה כמו הלבנה הצעירה
מי יחרוש את הפות שלי?
מי יחרוש את שדותי הגבוהים?
מי יחרוש את אדמתי הלחה?
גבירה נעלה, המלך יחרוש את הפות שלך
אני דומוזי המלך אחרוש את הפות שלך!"
*
מתוך: "סוד אשה – חשיבה חיובית נשית להצלחה" מאת איריס יוטבת שיצא בהוצאת כרטא
נא להמתין לטעינת התגובות
