לא נוגעים כאן עכשיו: נגיעה באיברים האינטימיים בפומבי
הורים בדרך כלל נלחצים כשהילד שלהם נוגע "שם" בפומבי. אבל התגובה לא צריכה להיות אזהרה ואיום, אלא מסר ברור בטון רך וחייכני
החרדה סביב הנושא שהביעה אמא של נטלי, הורגשה כבר בשיחה הראשונה: "היא כבר כמה חודשים, אה, לא נעים לי להגיד, מאוננת. כלומר, היא מתחככת במזרן, במשענת הכורסה. וגם כשיש עוד אנשים בבית מלבדנו. היא רק בת שלוש. מה עליי לעשות.“?
הורים אשר נתקלים בתופעה המקובלת הזו מתביישים לדבר עליה ומנסים בכל כוחם לחנך את הילד ש"שם לא נוגעים," או אפילו לאיים שאם ייגעו יקרה להם משהו רע. חלק מההורים פונה לרופא הילדים ומנסה לברר האם קיים הסבר פיזי לתופעה ואכן, לפעמים מתגלה הסבר כזה. למשל, זיהום פטרייתי או דלקת בנרתיק, או בפי הטבעת. אצל נטלי, דיווחה לי האם, לא נמצאה בעיה גופנית כלשהי.
אוננות אצל ילדים, כל עוד היא מוגבלת - וגם אם היא מלווה בהתעניינות באיברי המין, במשחקי "רופא וחולה" ובחשיפת איברי המין בבית - איננה מעוררת דאגה. היא שייכת לסקרנות הטבעית של ילדים. המצוקה, כמו במקרים אחרים, היא דווקא של ההורה. הערה, או אפילו תגובה בהבעה, הן המסר הראשון שאתם, כהורים, מעבירים לקטנים ביחס לתפי־סת העולם המיני העתידי שלהם. לכן, ביטויים כמו "תיזהרו," "זה דבר מסוכן," "מלוכלך," "פויה" - מקבעים תפיסה שלילית ומוטעית של הילד ביחס לגופו ולמיניותו.
אז מה כן? מסרים לילדים חייבים להיות מותאמים לגילם. אל תרבו במילים, היו ברורים. עליכם להסביר לילדים מהו איבר פרטי, אך הימנעו מדרמות מיותרות. זה יכול להיאמר במשחק, בזמן האמבטיה, לאחר הרחצה. הטון חשוב לא פחות; היו רכים וחייכנים, בסופו של דבר אנחנו רוצים שיפנימו שמין זה עניין פרטי, אבל פעם, כשיגדלו, שיידעו עד כמה הוא יכול להיות מענג.
על הכותב
ד"ר טוביה זקהם הוא פסיכיאטר ופסיכותרפיסט מומחה לילדים ומתבגרים
נא להמתין לטעינת התגובות
