לא מוותר עליך ולא לך: כך תשקמו את הסמכות ההורית
אחרי שנכנס בנו על שאיבדנו מערכנו ומכוחנו, נחלץ הפסיכולוג והפרופסור חיים עומר בספרו החדש לנסח רשימה מעודכנת ורלוונטית של חוקים ותובנות להורים נבוכים. עכשיו תתחילו לשנן: אנחנו לא שולטים על הילד, אלא על עצמנו
בימים אלה מפרסם פרופ' חיים עומר, מרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את
ספרו השביעי "הסמכות החדשה" (סדרת הפסיכולוגיה של הוצאת "מודן,(" שעוסק בשיקום הסמכות במשפחה, בבית הספר ובקהילה. ספרו הקודם, "שיקום הסמכות ההורית," עורר עניין רב. יש שראו בו מדריך כוחני, אחרים חשבו שהוא עוד עושה הנחות. אבל כולם הסכימו על דבר אחד: עומר הביא רייטינג לשילוב המרתק בין סמכות להורים, וחולל ויכוח עז בין מומחים להורות סביב השאלה האם יכולים שניהם לגור באותו בית - ואם כן, איך לעזאזל.
ספרו החדש אינו מתיימר להשיב את הגלגל לאחור - הוא חף מגעגועים לעבר ומתרכז בפתרון מצוקות ההווה. עומר סוקר בו עשרות מקרים בהם מבוגרים נקטו עמדה אמפתית אך נחרצת והובילו לשינוי - לא על ידי פתרונות קסם, אלא באמצעות עיסוק בתהליכים.
"כתבתי את הספר משום שהיו דברים שלא הייתי מרוצה מהם בספר הראשון שלי," מגלה פרופ' עומר. "הגעתי להבנה שפשוט לא ניתן לשקם את הסמכות ההורית ששלטה פעם, משום שלא קיימים עוד תנאים חברתיים וערכיים שהיו קיימים בעבר. השאלה היא איך ניתן בדור שלנו, ועם הערכים שלנו, לבנות מודל של סמכות. פעם הייתה תמיכה מקיר לקיר בידיעה שההורה והמורה הם בעלי הבית. היום זה לא קיים, להפך - יש הרבה ספקות לגבי ההבנה הזאת."
מה ההבדל בין הדרך שבה נתפסה הסמכות ההורית פעם ובין איך שהיא נתפסת היום?
"פעם סמכות נתפסה כדרך לשלוט על הילד - אני אומר והוא עושה. לפי השיטה הזו, המבוגר היה קודקוד הפירמידה והילד אחד הנתינים. הכול היה מכוון לציות, והסמכות הייתה מבוססת על דיסטנס. אבל היום אנחנו לא אוהבים יותר היררכיה חזקה.
"הרצון החדש הוא לבנות סמכות שגם תאפשר לילד לפתח אוטונומיה, וזאת על ידי נוכחות. איך עושים את זה בצורה חיובית? בין השאר על ידי חיזוק יכולת ההשגחה. חשוב לדעת מה קורה עם הילדים, איפה הם נמצאים ועם מי. השגחה הורית היא הבטחה שהילד לא יסתבך או ייחלץ מסיבוכים אליהם הוא נקלע."
"הורים יכולים להיות קרובים לילדיהם, אבל כהורים. הם יכולים לבטל את העמדה ההורית רק ברגעים שבהם אין להם דרישות. הורה יכול ללכת עם הילד לכדורגל, ובאותו הזמן אספקט ההורות מתבטל, אבל הניסיון להיות חבר של הילד אינו מצליח.
"כאשר ההורה עושה עם הילדים שיעורים, או להבדיל, סמים - הוא פשוט מבטל
אז זהו, אפשר לזרוק לפח את השאיפה לגדל ילדים על בסיס של חופש?
"הניסיון לגדל ילדים רק על בסיס של תקשורת פתוחה ואמפתיה, ללא דרישות ברורות, נכשל. עשרות מחקרים מראים שילדים כאלה מפתחים חוסר שליטה בדחפים, הם נושרים ממסגרות, הם בעלי סיכוי גדול יותר להסתבך ויש להם דימוי עצמי נמוך. אין מחקר אחד שמראה אחרת. אנחנו צריכים סמכות, אבל הסמכות שאנחנו מכירים היא בלתי אפשרית. אנחנו זקוקים לסמכות חדשה שתנחה אותנו איך להיות היום הורים ומורים."
איך הסמכות מתבטאת בפועל?
"המושג מבוסס על נוכחות, קרבה ומניעת הסלמה. אנחנו לא שולטים על הילד, אלא על עצמנו. הרצון הוא להעלים את כל האינטראקציות השליליות עם הילד, ובמקום עמדה קשוחה, לשלב בין התמדה וקרבה. המסר שלנו לילד צריך להיות: אני לא מוותר עליך ולא מוותר לך כי אתה חשוב לי. הורים שאנחנו מדברים איתם מתחילים להרגיש שהם ממלאים את תפקידם ברגע שהם פועלים כך. הם אומרים לנו: חזרתי להרגיש הורה."
אם לתמצת את 261 עמודי ספרו החדש של פרופ' עומר לכדי רעיון ממצה אחד, זאת השורה התחתונה: דעו היכן נמצא הילד שלכם ועם מי. נשמו עמוק לפני שאתם מגיבים והכו בברזל כשהוא קר, כלומר רק אחרי שנרגעתם. עם זאת, אל תחששו להציב גבולות ולהתעמת עם הילדים, אך נסו לעשות זאת מבלי להסלים את המצב. ואם זה נשמע לכם כמו התנגשות עם הרצון התמידי של ההורים שהילדים שלהם יהיו מאושרים - אתם לא טועים.
"התפיסה הפילוסופית שלי היא שאנחנו לא יכולים ליצור אושר. כל מה שניתן לעשות זה ליצור תנאים שבהם האושר יוכל להתפתח. הורים לא יכולים לגרום לזה שהילדים יהיו מאושרים, וכשהם מנסים לעשות את זה, הם עושים טעויות קשות. נתינה חומרית וחופש בלתי מוגבל לא מביאים אושר.
"הדבר הכי טוב שההורים יכולים להציע הוא מסגרת של אינטראקציה בינם לבין הילד, שנוסכת בו ביטחון. אנחנו דואגים שההורה יהיה מחובר, וברגע שהוא נמצא שם ומתמיד בכך, הוא מספק לילד עוגן. בעבר זה נראה בעיקר כמפגן של כוח, היום זה בעיקר עוגן: אני עומד פה ונותן לילד ביטחון. ועוגן, אפילו אחד קטן, יכול לעצור אונייה גדולה.”
השאלה היא האם זה מספיק. אני אולי יכול לשמור על הילדים בנמל הבית, אבל בחוץ מסתובבים לא מעט כרישים. זו הסיבה שלא מעט הורים מתפתים לחטט במחשב או בארונות של הילדים.
"השגחה הורית היא ההפך מבילוש. השגחה זה לומר: אני כאן. בילוש, לעומת זאת, זה ללכת מאחורי הגב. זו חדירה בלתי מוצדקת לחלוטין לפרטיות של הילדים, שיש בה אלמנט של תחרות על מי יותר מתוחכם טכנולוגית. זה הליך שלילי."
בהתייחסו לפרשיות ההתעללות בילדים שנחשפו בשנה האחרונה בסמיכות מטרידה, פרופ' עומר אינו מהסס להצהיר כי מבחינתו אין בכך חדש. כמי שחוקר את הנושא לאורך תקופה ארוכה, הוא אינו ממהר לקבוע כי האלימות בקרב בני נוער אכן נמצאת במגמת עלייה מתמדת. "המחקרים על אלימות בבתי הספר מראים שרמת האלימות סטטית - זו פשוט הרגישות שלנו שגדלה. התקשורת עושה בהקשר הזה שירות גדול וחיובי בהרבה היבטים, כי כשאלימות נשמרת בסוד היא מונצחת."
אני לא משוכנע שכל מנהלי בתי הספר יסכימו איתך.
"מנהלים בהחלט חוששים מאוד מגילוי אמיתי וכן. הגישה שלנו היא שהמנהל ובית הספר ירוויחו הרבה מאוד אם הם יפעלו בשקיפות מלאה. מנהל שאומר שבבית ספרו אין אלימות, מציג עלה תאנה. הרי כל אחד יודע שהוא משקר. כאשר מנהל לא חושף את האלימות, הוא מסתכן בכך שיום אחד היא תתפוצץ לו בפרצוף. אני מציע לפרסם את מקרי האלימות והוונדליזם - בלי הפרטים של הילד, אבל עם כל פרטי האירוע.
"מנהלים בהחלט חוששים מאוד מגילוי אמיתי וכן. הגישה שלנו היא שהמנהל ובית הספר ירוויחו הרבה מאוד אם הם יפעלו בשקיפות מלאה. מנהל שאומר שבבית ספרו אין אלימות, מציג עלה תאנה. הרי כל אחד יודע שהוא משקר. כאשר מנהל לא חושף את האלימות, הוא מסתכן בכך שיום אחד היא תתפוצץ לו בפרצוף. אני מציע לפרסם את מקרי האלימות והוונדליזם - בלי הפרטים של הילד, אבל עם כל פרטי האירוע.
העיסוק הגלוי מאפשר לצאת נגד האלימות, ואז גם הנכונות של הילדים לדווח עולה פלאים. למעשה זו התגלמות טובה ביותר של ההשגחה. זה מסייע למניעת אירועים קשים - גם פגיעה באחר וגם פגיעה עצמית."
איזה מין הורים יהיו הילדים של היום?
"האמת היא שאני לא יודע. אני לא חושב שהרעיונות שלי יהפכו את העולם לנהדר, אבל אני כן חושב שהם יקטינו באופן שיטתי התנהגויות שליליות של הורים וילדים".
1. השגחה הורית היא הערובה הטובה ביותר לביטחון הילדים. כלומר, הנכונות של הורים לתשאל את ילדיהם ולדעת לאן הם הולכים, עם מי הם מבלים ומתי בדיוק יחזרו. אך השגחה איננה בילוש - אין צורך לצותת לקטנים, אלא לשאול ולוודא בגלוי.
2. עימותים בין הורים ומורים הם הרסניים ביותר - הן למצבו של הילד והן למעמד ההורה והמורה. נסו להימנע מכך.
3. חשוב להפסיק כל דיבור של שליטה, מן הסוג של "אתה תעשה כך וכך או ש"... ובמקום זאת לדבר בשם החובה ההורית: "זאת חובתי כהורה לעשות כך".
4. חשוב לבטא את הסמכות ההורית או המורית בלשון "אנחנו" ולא בלשון "אני." למשל, אין לומר "אני הוא הקובע בבית הזה! (או בכיתה הזאת,"( אלא יש לומר "אנחנו החלטנו שלא נרשה יותר מעשים כאלה.
5. לעולם אין להסכים לדרישת הילד שלא לספר על מה שהוא עשה להורה השני. בדומה לכך, אל למורים להסכים לדרישת תלמיד שלא לשתף את הוריו בבעיות ההתנהגות שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
