רצוא ושוב על סולם יעקב
כאשר עלו המלאכים בסולם יעקב, לא הבינו כיצד יתכן שהאיש – הסופי והארצי – הישן למטה, הוא אותו אל עליון, קונה ושופט שמים וארץ, המצוי למעלה. רות קרא-איוונוב קניאל על פרשת ויצא
יעקב יוצא לדרך. לבדו:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית כח ט- יב).
"ויצא", כמי שמוכרח לצאת, כמי שגולה ממקומו, וממשיך לנוע כל חייו ולגעגע בקולו. כמי שלעולם לא מוצא, ואומר באחרית ימיו: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (בר' מז, ט). יעקב מקונן על חייו, וגם משווה אותם לחיי אחרים, מבין את אשר היה ואת הטרגיות של כל מה שאבד. וכבר למדנו מרבותינו המקובלים כי "כל היוצא מן עולמו, והולך ויורד אל עולם זולתו, נקרא בחינת מיתה" (ר' חיים ויטאל, שער הכוונות, דרוש רפ"ח ניצוצין).
והאם נוכל לומר כי ייסורי יעקב לאורך כל חייו, ימי-שני-חייו, היו ירידה לצורך עליה? למשל, למען הקמת שושלותיו, או הפיוס העתידי בין בניו, או למען מלכות בית דוד ומלכות בית שאול, כהונה ולויה, והשיבה לארץ לבסוף, הגלות שלמען הגאולה. והאם לצד כל יציאותיו לדרך היו ליעקב גם רגעי שׁיבה, רגעי שוּבה או משובה? אולי. ואולי רק הוא, בחלומותיו, ידע.
הדבר הראשון שקורה ליעקב בדרך הוא החלום. פירושים רבים ומופלאים נכתבו לחלום זה, ואני מבקשת להתייחס כאן לאחת מהדרשות, אותה למדתי מאבי, ולפיה את המילה "בו" בפסוק "ומלאכי א-ם עולים ויורדים בו" יש לייחס ליעקב.
כנאמר בבראשית רבה סח יב: "ר' חייא ורבי ינאי [התדיינו ביניהם] אחד אמר: עולים ויורדין בסולם, ואחד אמר עולים ויורדים ביעקב. מאן דאמר עולים ויורדים בסולם ניחא [מי שאמר עולים ויורדים בסולם, ניחא, הדבר מובן] ומאן דאמר עולים ויורדים ביעקב [ומי שאמר עולים ויורדים ביעקב, מה כוונתו?]. [והתשובה:] מעלים ומורידים בו. אפזים בו קפזים בו שונטים בו [מגדפים אותו, דוחקים בו, קופצים ומקטרגים עליו], שנאמר (ישעיה מט) "ישראל אשר בך אתפאר". את[ה] הוא שאיקונין [קלסתר פנים] שלך חקוקה למעלה? עולים למעלה ורואים איקונין שלו ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן."
למדרש זה ישנם מובנים רבים, על דרך רבדי הפרשנות הקרויים "פרדס" - פשט רמז דרש וסוד. בכדי לא להפוך את הפרדס ל"פרד" – כדרך משמיטי הסוד המותירים את הפרדס האלוהי מקוצץ נטיעות – אנסה לקפוץ ישירות לסוף (ולסוד), ולהצביע על החידוש הרדיקלי ביותר עדיו משגת הבנתי בדרשה זו: דמות יעקב הוא כדמות הקב"ה, זיו איקונין, כלומר מראה פניו, הוא כדמות ה"כבוד האלוהי". שהרי יעקב הוא "ישראל", נציגם של כלל ישראל, הנקראים גם כנסת ישראל. יעקב הוא תמצית ההוויה האנושית העומדת כנגד הבורא, עזר כנגדו, לטוב ולרע. ולא רק כנגדו, אלא גם כמותו, יעקב – כמו דוד ומלך המשיח – הם נציגי האלוהות בעולם הממשי. אמצעי המתווך בין השמים לארץ, כדמות הסולם, בתהליך דו כיווני המכונה אפותיאוזה ותיאופניה. (הראשון פירושו עליית אנוש למעלה של מלאך או אלוהות, ואילו השני מובנו התגלות האל והאצלת
על פי מדרש זה, על כסא הכבוד אשר למעלה נראו חקוקים פני יעקב, וכאשר עלו המלאכים בסולם, לא הבינו כיצד יתכן שהאיש – הסופי והארצי – הישן למטה, הוא אותו אל עליון, קונה ושופט שמים וארץ, המצוי למעלה. ועל כך היו מקטרגים וכועסים. עולבים ביעקב שלמטה, מתוך קנאתם על כך שדמותו מצויה מעליהם, חקוקה במקום כה גבוה בראש הסולם, על כסא הכבוד. וכן כועסים ומבקרים את האל הישוב בראש הכסא והשופט, על כך שיעקב שנבחר להיות נציגו, ישן, כך, למול מקום כה נשגב ונורא.
ואילו חלקה הראשון של הדרשה מלמד, כי המלאכים עולים ויורדים לא רק בסולם אלא ביעקב, שהרי הוא הסולם, והם עולים ויורדים בו, כלומר בזכותו, מכוחו ובהתאם למעלתו. על פי מידותיו ומעשיו של יעקב – נקבע כיצד יעלו וירדו – מלאכים ומלכים. וכבר למדנו שהמלאכים מסמלים מלכויות ושרי-אומות שנאבקו בישראל, ואף מלכויות בתוך ישראל, ובתוך נפש האדם עצמו. והירידה כמוה כנפילה, והעליה כמוה כעליה וכהתעצמות, וללא שתיהן לא אפשרית התנועה – הקוסמית, קרי תהליכי החורבן והגאולה, ההיסטורית - כאותן מלכויות שקמות ונופלות, והפרטית – ההתפתחות והצמיחה של יעקב ושל כל מי שנברא בדמותו ובא אחריו.
בכל ערב אנו הולכים לישון, מוכנים לחלום. מוכנים, לעיתים לאחר מאבק, להתמסר לאותם מלאכים ומלכים שיבואו, לעלות ולירד בנו, מוכנים להפוך לסולם, להתמסר לסכנה ולגילוי, רצוא ושוב.
המונח "רצוא ושוב" מקורו בחזיון המרכבה שביחזקאל א', והוא מתאר תנועה פִלאית וניסית של המרכבה בעלת הכנפיים והאופנים, בעלת הפנים המרובות, המתגוונות והמשתנות לפני נשר ופני אריה ופני שור ופני אדם, ומשק כנפיה וקולותיה נישא ועולה, יחד עם המילים היחידאיות המתארות הוויה כה בלתי נתפסת: 'נחושת קלל' ו'חשמל', 'ברק' ו'בזק', 'גחלי אש בוערות', ו'אש מתלקחת' ו'נגה' ורוח מתהלכת.
"וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א, ד-יד)
ומעל כולנה מצוי ה'קרח הנורא' עליו מצוי כסא הכבוד ועליו ישובה דמות אדם – וכבוד האל נוכח עליו: "וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה.. וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (שם, כב, כו)
ושוב גם כאן, כמו בדרשה על סולם יעקב, אנו עוברים מדמות פניו של האדם, למטה, במרכבה הנוֹשאת – ולמעלה, ובדמות האל הנישאת מעליה. מרכבה וכסא הכבוד.
בספר הזוהר, בדרשות המקובלים והחסידים, הפכה תנועת האופנים והחיות ודמות האדם ממעל ומתחת – המקושרת לסולם יעקב – לסימנה של תנועת הנפש הפנימית, כמיהתה וכיסופיה, רצונה לדבוק באלוקות, געגוע ההולך והשב, מעלה ומטה, בשני קולות – בתנועה מתעלה ונופלת, מנסה ומשיגה ואף נכשלת, וכך כינוהּ: רצוֹא ושוֹב.
והנה, בחלום, בכל חלום, אנו מזומנים להיות יעקב, דמויות פנינו למטה ולמעלה חד הן, זיו איקונינו אפשריים להיות ישנים ואנושיים, וגם אלוהיים ושופטים ונצחיים.
יעקב – הנָס מביתו, המרמה, האבוד, התם, היושב, העוקב, הסוחר, המתחפש - הופך להיות באותו רגע בחלומו סולם, ומלאכים, והופך לאבן גדולה שתחת ראשו אשר התקבצה מאותן אבנים קטנות, והופך להיות המקום, ודמות האל, וכמו בחלום – אפשרי לו להיות כל אלו גם יחד. ולאחר מכן הן ישובו אליו, הדמויות מהחלומות: הנשים – בחינת מלאכים, האבן הגדולה, הסונטים, הפחדים, וקולו המרגיע של ה' האומר לו אהיה עמך, אשמור דרכך.
בחלום, רק מה שאפשרי לנו, מתוך תכני נפשינו בחיבורה לגופינו, רק הוא אפשרי להיות. ואנו נעים ומשתנים, רצוא ושוב, וכך גם החלומות. והסמלים הפנימיים באים אלינו כשם שאנו מתקדמים לעברם, כמאמר המיסטיקן הסופי נג'ם-א-דין כוּברַא:
"כשיכלה היסוד הארצי, תראה בחיזיון כאילו אתה חוצה מדבריות; המדבריות נעים תחתיך כביכול, אך באמת אתה הוא הנע; אבל למפליג בספינה נדמה שהחופים נעים מולו: "אתה רואה את ההרים וחושב שהם קפואים, אך הם נעים כנוע העננים" [קוראן 27:88] וכן תראה בחיזיון כאילו שרוי אתה בתוך באר והיא יורדת מלמעלה, אבל באמת אתה הוא המטפס אל על. וכן תראה כפרים, ערים ובתים יורדים אליך ממעל ונעלמים תחתיך, ותראה גם גדר על שפת הים צונחת לתוך הים וטובעת בו." (שרה סבירי, הסוּפים, עמ' 499-500. ותודתי למלילה הלנר אשד על מקור זה).
וכך גם יעקב, עולה לתוך באר, שהיא נפשו, דווקא ביציאתו לדרך, בבדידותו, בתשוקתו לשוב, לשאת נשים כמו אחיו עשיו היודע לחיות בתוך העולם, כמותו לישב באוהלו. והבאר שבה אליו, באה לקראתו, ולא רק באר ממשית היא זו אלא גם רגע ההתגלות: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בר' כח טז-יז)
בית אלוהים ושער השמים, הן אותן בארות ואוהלים אליהן מטפס יעקב כל חייו, בסולמו, בו עצמו, בגופו ובנפשו. רצוא ושוב. הן הסמלים המיתיים הנצחיים, האנימה והאנימוס, הראשית הזכרית והנקבית, הם מראות שמימיים ברוח אלו שזכה להם יחזקאל, הם הבנת מצבו וכאבו, ועל כן יעקב מפחד – מיראה ומאהבה, מעוצם הרגע ועומק הגילוי.
ועל אותן בארות ואותם גילויים, אשר יש לגולל מעליהן את האבנים הגדולות ואת הפחדים והבדידויות והבדיות, עלינו לבקש, ואולי נזכה לגלותן, בדרכי החלומות. כנאמר בתהילים "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַיהֹוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ" (מזמור קיח, יט-כ).
שערי צדק דווקא, ולא שערים אחרים. שהרי בסופו של דבר, כמו בחלומותינו, יותר מכל, לחסד אנו זקוקים ועליו מבקשים, כל עוד אנו נודדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
