ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » עיצוב ואדריכלות

ללכת על המים: הביאנלה החמישית לקרמיקה

הביאנלה שנפתחת השבוע לא מבוססת על קונספט כלשהו, אלא משקפת תמונת מצב של היצירה המקומית, בדגש על זו הנועזת והמקורית. תאמינו או לא, יש בה ניסיון לרצף את הים וגם קצת פוליטיקה

  אחת העבודות המעניינות ביותר בביאנלה לקרמיקה שנפתחת השבוע במוזיאון ארץ ישראל היא סרט וידיאו של יעל גולדשמיט, שמציג המון אריחי קרמיקה המרצפים את גלי הים. "לך תרצף את הים" הוא שמה של העבודה הזאת - ביטוי בערבית שמשמעו "אל תבלבל את המוח".

הסרט מתחיל בחתירה בסירה, ואז רשת דייגים עולה מהמים ואמודאית שולה את האריחים שנלכדו בתוכה - מה שמרמז על מחזוריות, על התחלה שהיתה בזמן אחר. העבודה הסיזיפית של ריצוף הים, ההרס של הרצפה המשייטת על הגלים וההתחלה המחודשת משקפים הליכה עד הסוף עם רעיון שהוא בלתי אפשרי. התערוכה עצמה משקפת דווקא את ההפך: את המצוי, את מה שיש. תמונת מצב.

על משטחי עץ גולמיים, מצופים בלוחות פרספקס שחורים ומבהיקים, מוצגות עבודותיהם של 57 מעצבים. מדובר במעין "תערוכות יחיד קטנות", כפי שמגדיר אותן האוצר חגי שגב, שמשקפות תמונת מצב על עולם הקרמיקה הישראלי.

הניגוד בין העץ הגס לפרספקס המלוטש, שהעבודות המוצגות משתקפות בתוכו במין משחק בבואות אינסופי, הוא אחד ממוקדי העניין המרכזיים של התערוכה. להבדיל משנים קודמות, שבהן נבחר רעיון מרכזי אחד לתערוכה (לפני שנתיים היה זה "גבולות וטריטוריה" ), השנה משקפת התערוכה תמונת מצב כללית.

 
האוצר חגי שגב סייר בחדרי הסטודיו לקרמיקה שפזורים ברחבי הארץ, וליקט עבודות של יוצרים שונים. "כשהתחלתי באיסוף החומר", הוא מספר, "גיליתי שאני לא מוצא רעיון מרכזי אחד, אלא שלל רעיונות".

שגב , שאצר עד לאחרונה את הגלריה לארכיטקטורה ולאמנות בטכניון בחיפה ואף ניהל אותה, התייחס לעבודת האוצרות שלו בתערוכה זו כאל אוצרות היסטורית. הוא לא ניסה לברוא עולם חדש ולהציב אתגרים ליוצרים, אלא לשקף את העשייה בתחום.

"הלוך הזמן לא נמצא בדרך כלל בקרמיקה - תחום מסורתי שאוהב לעסוק בחומרים ובגלזורה יותר מאשר בפוליטיקה ובבעיות חברתיות", הוא מסביר, "החלטתי לחקור איזה סוג של גיוונים יש בעולם הזה, ואילו כוחות מפעילים את היוצרים".
 
סיור בעולם הקרמיקה הישראלי, המרוחק ברובו ממרכז העשייה התרבותית בארץ, הניב גוף עבודות המשקפות את המתרחש בתרבות הישראלית. את גוף העבודות הזה חילק האוצר לחמישה מקורות השראה עיקריים.

הראשון בהם נקרא "חומרי תרבות" - כלומר, עבודות שמקבלות השראה מהתרבות המקומית, מהאופנה ומהסגנון המקובל. העיסוק באופנה - תחום חדש יחסית בקרמיקה הישראלית - איפשר להציג צבעוניות עזה, צורות בארוקיות מסולסלות, עושר של חומרים וצורות הרחוקות מרחק רב מדלות החומר והאיפוק שאפיין את עולם האמנות של שנות השמונים.
"לא הכל חומה ומגדל", אומר האוצר, "השמלות הריקות מתוכן של מיקה דרימר, שהן מפוארות ובארוקיות, מצביעות על עולם האופנה שהוא אמנם ריק מתוכן, אך גם מרשים ומפתה מאוד. גם המחוכים של קארין צור מציגים את מוטיב התעתוע - זה שנע בין השבריריות של החומר, הקרמיקה, לצבעוניות ולעוצמה של הדימויים הנשיים".

דימויים המתעתעים בצופים מוצגים גם בחטיבה השנייה - "חומרי טבע" - המבוססת על יצירות שהושפעו או נוצרו בהשראת הטבע. יש בה קוקונים ומוטציות היברידיות של דליה פיש בן-ארי, קקטוסים מדבריים של אטי ספינדל ומושבות אלמוגים של עינת ארבל - צוללנית שמשחזרת בחומר קרמי מראות מופלאים של עולם תת ימי. כל אלה יוצרים שפע וריבוי של הבנת הטבע דרך החיקוי האמנותי.

 
בתחום השלישי - "חומרי בניין", עבודות המשלבות אלמנטים מעולם האדריכלות - בלטה עבודתה של ענת בראל: פסלונים קטנים של מבנים, ובהם אחד המשקף את אדריכלות הבאוהאוס, בית במושב ובקיבוץ. דווקא לצד העושר והצבעוניות של הדימויים האחרים, בלטו הצורות הישרות, המונוכרומטיות והמאופקות האלה.

בחטיבת העבודות היונקות את השראתן ממיתוסים, מהיסטוריות ומתרבויות, מציגה מרוות עיסא, בת למשפחה מעקורי בירעם, עצי זית שבונים מערך של צלבים ומתחתם מכתבים המייצגים את התכתבויות אנשי הכפר בנושא חזרתם לבתיהם.
 עבודה זו, יחד עם עבודתה של רוית לצר (צינורות שבורים כמו רגבי אדמה, שעליהם מודפסים דימויים של נופי כפרים ערביים) הן בין הבודדות בתערוכה שעוסקות בנושא כאוב ומאירות צדדים פוליטיים במציאות הישראלית.

החטיבה האחרונה - "עינוגי החומר" - מציגה התענגויות על האפשרויות השונות הגלומות בחומר. "תשעים אחוזים מהקרמיקאים מגיעים לתחום הזה כי הם רוצים לגעת בחומר", אומר שגב, "החושניות והגמישות והמישושיות שבו, הם שמושכים את לבם ".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...