ביקורת מסעדה: באגסי הפלורנטינית
המקום קרוי על שם מאפיונר נחשב, האווירה רומנטית, אפשר לדבר בפרטיות בלי שהזוג שיושב ליד ישמע והדי-ג'י המתחלף מנגן מוזיקה מצוינת בווליום לא מחריש אוזניים. הכול נעים ב"באגסי". זאת אומרת, חוץ מדבר אחד
ציון: 2.5 (מתוך 5)
כתובת: פלורנטין 26, פתוח : א'- ו' מ-9:00 (בשבת מ-11:00) עד לקוח אחרון, 6813138.
פלורנטין - בעד ונגד. בעד: יש מלא צעירים בשכונה. נגד: אנחנו כבר לא בגיל שלהם. בעד: שכר הדירה זול. נגד: זול במאתיים שקלים לחודש גג, קטן עלינו. בעד: זה קרוב לאבולעפיה. נגד: זה קרוב לכול-בו שלום. בעד: יש שם חניה. נגד: לא בטוח שבלילה אחרי זה יישאר לנו גם אוטו. בעד: דנה מודן וקארין אופיר הפכו את השכונה להכי קולית שיכולה להיות. נגד: מאז הן התברגנו לצפון תל אביב, לא? ! בעד : "באגסי", אחלה מקום לשתות בו בירה ולסיים את הערב בפנאן. נגד: האוכל ב"באגסי". אכן , דילמה.
הביסטרו בר "באגסי" הוא אח קטן למסעדת "בנג'מין סיגל" המצוינת שבבית האופרה. שני המקומות חולקים את הכבוד לאותו אדם - בנימין סיגל. למי שלא מכיר (ולא ראה את הסרט), הנה קורות חייו המקוצרים: סיגל, יהודי אמריקני, נולד בתחילת המאה שעברה, ובבגרותו הפך למאפיונר בולט בניו יורק. הוא רצח, אנס, שדד, גנב, הימר, סחט והתאכזר.
"באגסי" היה הכינוי שדבק בו, אבל סיגל רתח מזעם כשמישהו מסביב כינה אותו כך (Bugs - משוגע). וכשהוא כעס היה עדיף לרדת למחתרת.
עם יהודי נוסף בשם מאיר לנסקי הוא הקים מאפיה אימתנית, שלידה טוני סופרנו נראה כאפרוח פלומתי, וביחד הם רצחו, שדדו, גנבו ועשו פשעים ועברות קלות וחמורות בהנאה. כשנמאס להם הם ניסו להקים עסקי הימורים בלאס וגאס, אולם מלחמת מאפיות עם האיטלקים סיימה את הפנטזיה מוקדם מהצפוי, והשניים לא זכו לראות את עיר האורות מנצנצת.
סופו של באגסי רע: המאהבת שלו גנבה את כל כספו וברחה לפריז; גם לנסקי נטש אותו; ומאוחר יותר מאפיונר ירה בו בעינו השמאלית, והוא מת במקום. בן 41 היה במותו. יהי זכרו וכולי.
אפשר בהחלט להתווכח אם קריאת מסעדה על שם רוצח, אנס ושודד היא מעשה שיש בו טעם לפגם. לצד המצדדים בשם יש שני נימוקים: האחד, להיות רע זה ה"טוב" החדש. אחרי הכול נמאס מכל הפרידמנים המתים המתקתקים האלה, רוצים קצת אקשן, ובאגסי - איך שלא מסתכלים על זה - הוא האימ-אימא של האקשן. האחר, הוא מת ממש מזמן, נותרה רק דמותו העסיסית והצבעונית. אפילו וורן בייטי היה חמוד כשנכנס לנעליו.
קשה קצת יותר להתווכח עם ההצלחה של "באגסי" בשכונה. זוגות-זוגות, רובם נראים כמו יוצאים לדייט שלישי, התמקמו בשולחנות
נעים פחות הוא האוכל. מהתפריט הזמנו שתי מנות עיקריות, שתיהן לא הבריקו. נתחי הפרגיות (56 שקל ) הגיעו בדמות ארבע פיסות צלויות חביבות למדי בגודלן, אך פשוטות מדי ונטולות רוטב נלווה. טריאקי, סויה, אפילו מעט חרדל בדבש היו משפרים את המנה בעשרות מונים. לצדן הונחו אצבעות בטטה אפויות ומתקתקות, גם הן פשוטות, אבל אותן אין צורך לשדרג, למרות רוטב הרוקפור שצורף.
גם המנה השנייה לא עברה את מבחן המאפיה. קדרת בורגיניון עם ירקות שורש צלויים ברוטב רוזמרין ויין אדום (59 שקל ) הגיעה בדמות שלוש קוביות לא גדולות של בשר כתף עם ארבעה מיני ירקות בלבד - תפוח אדמה, גזר, בצל ובטטה.
הבישול בקדרה פשוט יחסית, אבל גם את המשימה הזו צריך לדעת לעשות. כשמניחים את הירקות בקדרה ושוכחים מהם לשעתיים, התוצאה היא בלגן בצלחת והיעלמות הטעמים הייחודיים לכל ירק וירק. בקלות היה אפשר לשדרג את המנה: למשל להשרות את הבשר לילה קודם לכן במיצים שונים ולהשחים את הירקות לפני הכניסה לקדרה.
לצד המנות העיקריות הזמנו גם אדממה (8) שקל ). היא הגיעה בתוך צלחת עמוקה ועמוסת מלח, והייתה - לא נעים לומר - המנה הטעימה ביותר באותו הערב. גם כוס שיראז מילטון פארק (32 שקל ) הייתה לא רעה, מזלנו שיש לנו תקציב לאלכוהול.
בצאתנו מהמקום פגשנו זוג חברים שמתגורר במקום. שניהם בני עשרים פלוס, מאוהבים, חמודים. "ההמבורגר פה מעולה", הוא אמר. "אין, סוף! ", היא הוסיפה. הצעירים האלה בשכונה גם כן. תפסנו את המונית הראשונה, ונסענו בחזרה לדיור המוגן.
נא להמתין לטעינת התגובות
