אנטומיה של אשמה
38 שכנים צפו איך נרצחת קיטי ג'נובזה, ואיש לא הזעיק את המשטרה. מסתבר שככל שיותר אנשים עדים לאירוע, כך קטן הסיכוי שהם יעשו משהו בנוגע אליו. קלאודיה המונד כתבה ספר שבו היא מתבוננת באופן מדעי על רגשות. הנה קטע מתוך הפרק העוסק באשמה
בקיץ 1974 נסע סטודנט ושמו קרל בטרמפים ברחבי אירופה. בבואו לפריס באמצע הלילה התהלך ברחוב נטוש בפאתי העיר בתקווה למצוא עוד טרמפ. פתאום ראה אישה רצה לקראתו, וצועקת בצרפתית. החצאית שלה היתה קרועה והיא היתה ללא חולצה וללא נעליים. בוודאי הותקפה. מה עליו לעשות? הוא הביט סביב. צריך בוודאי להיות עוד מישהו שיכול לעזור. אבל לא היה אף אחד. הלוואי שלא הייתי כאן, חשב. הוא רק רצה להיות מחוץ לסיפור הזה. אחרי הכול, היו לו בעיות משלו. הוא פשוט לא רצה להיות מעורב. היא ניגשה אליו, בוכה ומדברת מהר מאוד בצרפתית. הוא דחף אותה, רץ מאה מטר לכביש הראשי הקרוב ותפס טרמפ במשאית.
תחילה הוקל לו שהשאיר את הקטע הזה מאחוריו, אבל כעבור עשר דקות במכונית המאיצה בינתיים בעוקף פריס השתלטו עליו רגשות אשם. איך יכול להדוף אישה כל כך מבוהלת וחסרת ישע? האם היא תהיה בסדר? למה לא נתן לה לפחות חולצה ישנה מהתרמיל שלו, למה לא הזעיק משטרה? מה היא חשבה? קרה לה משהו כל כך מחריד והאיש שהיא פנתה אליו לעזרה מתנער ממנה. הוא הרגיש בחילה מרוב רגשות אשם ושנא מה שגילה על עצמו. 'לא רציתי לחשוב שאני אדם מהסוג שנוטש אדם אחר באופן כזה, אבל ברור שאני כזה'.
קרל סיפר לי את הסיפור הזה כעבור כמעט שלושים שנה, ואמר שטרם השתחרר ממנו. תחילה תהיתי אם להאמין לו כי זה נשמע יותר מדי טוב, בדיוק הסיפור המתאים לפתוח פרק על רגשות אשם. ואז אני הרגשתי אשמה. בא אדם ישר די הצורך לספר סיפור שמציג אותו באור רע ואני מפקפקת בכך. רגשות אשם עלולים לתפוס אותך בכל עת.
רגשות אשם נחשבים לאמוציה קוגניטיבית מאוד כי הם כרוכים בתהליכי חשיבה יותר מורכבים מרגשות כמו גועל או שמחה. זו אמוציה שקשה להיפטר ממנה, אנשים מוצאים את עצמם חוזרים במחשבתם שוב ושוב על האירוע שבעטיו הם מתייסרים ברגשות אשם. בינתיים האשמה אוכלת בהם בכל פה, ואין בכוחם להסיח את דעתם מהרגשות המציקים האלה.
אשמה יכולה אפילו להשפיע לרעה על הגוף. פרופסור דיוויד וארברטן מאוניברסיטת רידינג ביקש ממתנדבים לחשוב על אירוע מאושר בעברם או על מקרה שגרם להם תחושת אשמה. הוא ביקש מהם לכתוב תיאור מפורט של האירוע (בעילום שם) ואחר כך להקריא אותו לעצמם.
באמצעות משטחי רוק שלקח לפני ואחרי המשימה, הוא הראה כי רמת החלבון החיסוני sIgA עולה אחרי שאנשים נזכרים באירוע משמח ואינה משתנה כשהם מרגישים אשמה, מה שמלמד כי רגשות אשם מדכאים את המערכת החיסונית.
אשמה מושפעת מהחברה שאנחנו חיים בה יותר מכמה אמוציות אחרות. כשהתנהגות מסוימת נחשבת לקבילה אין להניח שתעורר בך רגשות אשם. אבל בתוך מסגרת מוסרית של
תיאוריה פסיכולוגית ושמה תיאוריית הייחוס אומרת כי רגשותיו של אדם בנוגע לאירוע מוכתבים על ידי ההסבר שהוא נותן לעצמו. כשאתה יודע שזרקת את האגרטל מתוך כעס תרגיש אשמה גדולה בהרבה. אנשים מועדים לרגשות אשם מבצעים פעולה, מאשימים בה את עצמם, ואחר כך מכלילים וחושבים כי הם עושים תמיד דבר רע בכל סיטואציה. ייחוסים מסוג זה עלולים לתרום ליצירת דיכאון. אדם אחר יתבונן בהקשר, יתעצבן על מגושמותו וינסה לתקן את המעוות, בלי להתייסר ברגשות אשם ובלי להניח שהוא אדם רע בכל המובנים.
וילי בן השנתיים וחצי יצא מחדר האוכל לפרוזדור, והופתע למצוא שם את אביו, צ'רלס דרווין. באותה עת הם עדיין גרו בבית בבלומבסברי שבלונדון, הגם שבמהרה יעקרו למעון המשפחתי בקנט הכפרית שישמש אותם שנים רבות. כשעיניו פגשו בעיני אביו הן עפעפו, והאב שם לב לכך. זה היה מבט אשמה שאין לטעות בו, והאבקה הלבנה מסביב לפיו גילתה את הסיבה. אף על פי שנאסר עליו במפורש לקחת סוכר מהארון הוא עשה זאת, וגם התנהגותו וגם עיניו חשפו את אשמתו. צ'רלס דרווין כתב שהבעת הפנים של וילי לא נבעה מפחד כי מעולם לא ענשו אותו. במקום לפחד הוא 'נאבק עם מצפונו'. כעבור שבועיים, ביומן ההתפתחות האמוציונלית של בנו, כתב דרווין שווילי שוב יצא מחדר האוכל ומבט אשמה בפניו. כשנשאל, התעקש וילי שאינו מסתיר דבר בסינרו המגולגל, אבל אחר כך מצא שם אביו כתמי חמוצים. גם הפעם נחשפה האשמה בארשת פניו.
את התרומה הידועה ביותר למחקר בתחום הזה סיפק לורנץ קולברג. בשנות החמישים של המאה העשרים הוא הציג גם לבוגרים וגם לילדים דילמות מוסריות באמצעות סיפורים מסוג זה: לאיש אחד אין 1,000 פאונד, מחיר התרופה שתוכל להציל את חיי אשתו, אבל הוא יודע שהרוקח דורש מחיר מופרז. האם עליו לפרוץ לבית המרקחת ולגנוב את התרופה? מה שעניין את קולברג לא היה אם האנשים השיבו כן או לא. הוא רצה להבין את תהליך ההנמקה שלהם. הוא טען שאנחנו עוברים שלבים של התפתחות מוסרית. בשלבים הראשונים אנשים יכולים לומר שהאיש צריך לגנוב את התרופה כי אם יפרוץ לבית המרקחת בלילה מן הסתם לא ייתפס. לחלופין אסור לו לפרוץ לבל ייתפס ויישלח לכלא, ואז לא יוכל לטפל באשתו. כך או כך, זה הסוג הבסיסי ביותר של הנמקה מוסרית והוא נפוץ לפחות עד גיל תשע. בשלב הזה משתלטים הכללים שהחברה מכתיבה.
השלב האחרון של ההנמקה, שלא כולם מגיעים אליו (הגם שקולברג כמובן כן הגיע), מבוסס על עקרונות אתיים יותר מורכבים. במקרה הזה האיש בוחר בין הכללים של החברה ובין אמות המידה של מצפונו. הוא יכול להחליט שעליו לגנוב את התרופה כי הצלת חיים היא עיקרון נעלה יותר מהימנעות מגנבה, או לחלופין שחברה מתפקדת באמצעות הסכמה שחבריה יצייתו לכללים מסוימים. לכן עליו למצוא דרך אחרת להשיג את התרופה בלי לפגוע בזכויותיו של הרוקח.
קולברג חשב כי רוב הילדים יגיעו לשלב השני בתקופת ההתבגרות ואחר כך ינמקו כל החלטה מוסרית באותה דרך. כאן נעוצה הבעיה: קולברג אינו מביא בחשבון אי-התאמות בחשיבה גבוהה ונמוכה. אתה יכול להחליט לא להאיץ לבל תיתפס ותאבד את רישיון הנהיגה (הנמקה נמוכה), אבל לא תבצע רצח מהנימוק שהמוסר אוסר ליטול חיים של אדם (הנמקה גבוהה).
עוד משפיעים על האשמה הנוכחות או ההיעדר של אנשים אחרים. בספטמבר 2001 נסעתי לליסבון לסוף-שבוע ארוך. ערב אחד ניסיתי למצוא את הבר שבו קבעתי להיפגש עם מישהו. פתאום עצר אותי גבר בשביל כניסה לא הרחק מרחוב סואן. היה חשוך, אבל השעה היתה רק שמונה בערב והיו הרבה אנשים מסביב. רצה המזל שהיו כנראה יותר מדי אנשים. לא היה לי מושג מה האיש הזה עומד לעשות לי, אבל הרגשתי שהוא מסוכן. צעקתי עד שגרוני ניחר, אבל אף אחד לא התקרב. הוא התחיל לדחוף אותי אל השביל, אחר כך תפס את התיק שלי, חטף אותו ורץ. בינתיים נאספה ברחוב הראשי קבוצה גדולה של אנשים ששמעו את צעקותי, אבל האיש זינק לתוך ההמון וברח לרחוב צדדי. איש לא ניסה לעצור בעדו ומן הסתם גם אני במקומם לא הייתי עושה זאת, בייחוד כי היו אנשים אחרים מסביב. זו תגובה נפוצה. בפסיכולוגיה חברתית קוראים לה אפקט הצופה מן הצד.
ב-1964 קרה בניו יורק מקרה מפורסם, אישה ושמה קיטי ג'נובזה הותקפה בדירתה. התוקף יצא מהבניין שלוש פעמים בזמן שהיא עדיין היתה בחיים ואחר כך חזר להרוג אותה. התברר ששלושים ושמונה שכנים צפו באירוע מחלונותיהם, אבל אף אחד לא הזעיק את המשטרה. כל אחד מהם ידע שהרבה אנשים אחרים יכלו לראות את ההתקפה והניח שמישהו אחר בוודאי טלפן למשטרה. ככל שיותר אנשים עדים לאירוע, כך קטן הסיכוי שהם יעשו משהו בנוגע אליו. כשאתה העד היחיד, עליך מוטלת החובה לעשות משהו ואתה יודע שאם לא תעזור יהיו לך בוודאי, כמו לקרל בפריס, רגשות אשם כבדים. אבל אם אתה נמצא בקבוצה גדולה של אנשים שאינם עוזרים, לא תרגיש אחריות כזאת והאשמה לא תהיה כה גדולה.
היה אפשר לצפות שהאנשים שחטאו במידה הגדולה ביותר ירגישו האשמים ביותר, אבל המחקר מלמד שההפך הוא הנכון. אנשים שסובלים מרגשות אשם מתנהגים יפה בתקווה להימנע מהאמוציה. במחקר קלאסי שנערך עוד ב-1938, נתנו לתשעים ושלושה אנשים לפתור בעיות קשות בחדרים נפרדים. ספרי התשובות הושארו בחדרים עם הוראות שהרשו להשתמש בכמה מהספרים ואסרו להשתמש באחרים. בתצפיות חשאיות התברר כי כמעט מחצית הנבדקים רימו בניסוי. כעבור ארבעה שבועות נשאלו האנשים אם הם רימו ומחצית הרמאים הודו. אחר כך כולם נשאלו אם היו מרגישים אשמה אילו רימו. רק רבע מהרמאים אמרו שהיו מרגישים אשמה, בהשוואה ל-84% מהאחרים, מה שמלמד כי הפחד מרגשות אשם אולי מנע אחרים מלרמות.
אשמה יכולה להיות גם מחווה של פיוס. כשאתה נותן ביטוי לרגשות האשם שלך אתה מראה לאחרים שאתה יודע שחטאת, מה שיכול לשכך את כעסם. בהיותנו מין חברתי אנחנו תלויים זה בזה לשרידות, וממילא צריך שתהיה לנו היכולת להעריך על מי אנחנו יכולים לסמוך. לשם כך עלינו לדעת שאחרים מסוגלים לבטא רגשות אשם. הצגת רגשות אשם מלמדת שלאדם יש מצפון ולכן, יש לקוות, יימנע מלהרע לך.
כלכלנים אינם מרבים להתעניין באמוציות, אבל הכלכלן האמריקני רוברט פרנק מאוניברסיטת קורנל חושב כי אשמה היא אמוציית מפתח אפילו בעסקים. מודלים כלכליים נוטים להתעלם מאמוציות ולהניח שאנחנו מקבלים החלטות רציונליות ואנוכיות, אבל רוברט פרנק מציג לי תמונה כזאת: דמייני שאיבדת מעטפה שנשלחה אלייך שמכילה 10,000 פאונד. אם תוכלי למצוא את האיש שימצא את המעטפה, מי היית רוצה שזה יהיה? אם אינך מכירה מישהו שמצא סכום כזה בעבר, לא תוכלי לבסס את בחירתך על ניסיון קודם. לכן עלייך לבחור אדם שיחזיר לך את הכסף, מישהו שאם לא יחזיר את הכסף לא יוכל להתמודד עם האשמה. פרנק חושב שאותו תהליך מתחולל בעולם העסקים. כדי לעשות עסקים עם מישהו אתה צריך לדעת שהוא ירגיש אשמה אם ירמה אותך בעסקה.
המבחן הקלאסי של שיתוף פעולה הוא דילמת האסיר, השאובה מתיאוריית המשחקים המתמטית שפותחה בשנות החמישים. יש גרסאות שונות, אבל הדילמה היסודית היא זו: תאר לעצמך שעצרו אותך ביחד עם חבר בחשד ששדדתם בנק. המשטרה מכניסה אתכם לתאים נפרדים והחוקר אומר לך שאם תודה ותהפוך לעד מדינה ותעיד נגד חברך תשתחרר, ואילו החבר שלך יישפט לעשרים שנה בכלא. אם חברך יודה ואתה תשתוק, אתה תהיה זה שישב בכלא עשרים שנה. אומרים לך שאם שניכם תודו, שניכם תישפטו לעונש קל יותר, שמונה שנים, אבל אם שניכם תשתקו, תואשמו בעברה קלה ושניכם תישפטו לשנת מאסר אחת. מנקודת המבט של היחיד התגובה הרציונלית היא להודות, ועל ידי כך להימנע מהתוצאה הגרועה ביותר, עשרים שנה בכלא. אבל אם תהיה בטוח שחברך ישתף פעולה, תוכלו שניכם לשתוק וכל אחד מכם יקבל רק שנה בכלא, תוצאה טובה בהרבה לשניכם כזוג. הכול מתמצה בשאלה אם תוכל לסמוך על חברך. האם הוא ירגיש אשמה אם יפליל אותך? אם הוא לא יוכל להתמודד עם אשמה כזאת, תוכל להסתכן. ברור שזו משימה מבלבלת, משום שאתה צריך להמר גם על כך שאתה וחברך חישבתם נכון את הסיכונים.
נראה כי המוחות שלנו יכולים אפילו לתגמל אותנו על התנהגות טובה כלפי אחרים. במחקר חדש סרקו ג'יימס רילינג ועמיתיו מאוניברסיטת אמורי בארצות הברית מוחות של נשים בזמן שהן שיחקו בדילמת האסיר. הם מצאו כי בשעה שהנשים שיתפו פעולה הופעלו שלושה אזורים של המוח, כולם אזורים שנקשרים בדרך כלל לתגמול. כך קורה שכאשר אדם מתנהג יפה המוח מגיב בעונג, וכשהוא משחק באנוכיות המוח אינו מגיב כך.
הספר "רכבת הרים רגשית" מאת קלודיה המונד יצא בימים אלה לאור בהוצאת כתר
נא להמתין לטעינת התגובות
