הרופא שהעדיף להקשיב: איך בעיית עיכול הפכה לגידול?
קרול וולש עשתה הכל כדי להתגבר על ההקאות שתקפו אותה בלי סיבה. היא הייתה מוכנה לקבל את עמדת המומחים, שהבעיה שלה נפשית. עד שרופא רגיש זיהה את הגידול במוח והציל אותה
וולש ניסתה להכניע את הבחילות וההקאות שהופיעו בבוקר ושככו במהלך היום: היא אכלה רק מזון תפל, התנזרה מתבלינים. היא נטלה את התרופות נוגדות החומציות שרשם לה רופא, גסטרואנטרולוג (מומחה למחלות מערכת העיכול) מקומי. היא לא הייתה בהיריון ולא סבלה מהפרעות אכילה, והרופאים לא מצאו שום ממצא שיסביר את התסמינים מהם סבלה.
אולי – היא חשבה – הרופאים צודקים: אולי הבעיה שלה נובעת מדחק נפשי. אבל אם זה המצב, מדוע היא מרגישה טוב יותר ככל שהיום מתקדם? ולמה דווקא בתקופה הזו של חייה באות עליה הבחילות וההקאות? היא הרי שחיינית תחרותית, סטודנטית מצטיינת, ולמעשה תמיד היא הצטיינה, בהתחלה בבית הספר היוקרתי בפרברי וושינגטון ובהמשך בפרינסטון. היא גם הייתה מורגלת בהתמודדות עם לחץ.
בעיית העיכול המטרידה של וולש הפכה למשבר של ממש ב-19 באפריל 2000, חודש אחרי יום הולדתה ה-30. זה קרה ביום שבו נכנסה אל מרכז השירות הרפואי לסטודנטים שתמיד הגיעה אליו, אך במקום לפגוש שם את הרופא שטיפל בה בחמישה החודשים לפני כן, פגשה שם רופא אחר, שלא הכירה.
דקות אחרי שבדק אותה, רופא המשפחה קליפורד הנדרסון, כבר שוחח בטלפון עמיתה, ותיאם עבור וולש, בדחיפות, אשפוז מיידי בבית החולים הקהילתי בוויליאמסבורג, מסיבה שממש אינה קשור למערכת העיכול שלה.
"ברגע שראיתי אותה, זה היה ברור", אמר הנדרסון, שבדק את וולש מאחר שהרופא המטפל שלה לא היה בבית החולים באותו יום. "לפעמים זה פשוט עניין נסיבתי; לראות את החולה במקום הנכון בזמן הנכון, ולראות אותו מפרספקטיבה טרייה, חדשה. "וגם", מוסיף הנדרסון, "אחד הדברים שמלמדים אותך בבית הספר לרפואה הוא שאם תיקח את הזמן להאזין לחולים, הם כבר יספרו לך את האבחנה שלהם".
הבעיות של וולש הופיעו לראשונה בנובמבר 1999. באחד הבקרים היא התעוררה עם בחילה, וחשבה לעצמה שבוודאי חטפה איזה וירוס. מספר שבועות לאחר מכן התסמינים חזרו, והיא ניגשה להיבדק במרכז הרפואי של האוניברסיטה. הרופאה שבדקה אותה ייעצה לה לקחת תרופה נוגדת בחילות כדי להקל את התסמינים. האשם במצבה, כך אמרה לה הרופאה, הוא קרוב לוודאי הדחק הנפשי. היא הייתה אז בשנה השנייה של התואר, שנה שנחשבת לשנה קשה.
בכל פעם שחזרה וולש למרכז הרפואי, היא שמעה את אותם דברים. בסופו של דבר היא הופנתה לגסטרואנטרולוג, שחשד בכך שהפרשות מהסינוסים שלה מביאות להישנות התסמינים, ורשם לה תרופות במינונים גבוהים יותר. כאשר גם זה לא עזר, הוא בדק אותה באמצעות אנדוסקופ (צינור עם מצלמה וסיבים אופטיים שמאפשרים להתבונן בחלקים שונים של מערכת העיכול – י.ג) וחיפש במערכת
וולש, הצעירה בין ארבע אחיות ובת לאיש צבא, תמיד העדיפה לטפל בדברים בעצמה. בבקרים הייתה שקועה בלימודים ואחרי הצהריים הייתה מתראיינת במקומות עבודה שונים, אבל היא בכל זאת החליטה לגייס את כוחותיה להתמודדות עם בעיותיה הבריאותיות. היא ניסתה ליישם את הוראות הרופאים שלה, שאותן היא משחזרת כמשהו בנוסח "קחי את הכדורים והכול יהיה בסדר".
לפעמים, כך היא מספרת, עלה על דעתה שמשהו באמת לא בסדר, משהו חמור: היא השילה חמישה קילוגרמים ממשקלה ולעיתים חשה מסוחררת, כאילו היא נזקקת למשקפיים חזקות יותר. אבל היו ימים שבהם תחושתה השתפרה, ובימים מסוימים היא אפילו הייתה מסוגלת לשחק טניס.
בסוף השבוע האחרון לפני שסוף סוף היא אובחנה כהלכה, היא קראה לאחת מאחיותיה, שֶגרה בפרברי וושינגטון, וביקשה ממנה לעזור לה עם הכביסה. מבוהלת מהבקשה הלא אופיינית, מרגרט וולש נסעה לוויליאמסבורג ונדהמה לראות כמה רזה ושברירית נראית אחותה.
בשלב הזה החלה קרול לסבול משני תסמינים חדשים: שיהוקים חוזרים וקשיי בליעה. במרכז הבריאותי, אחותה מרגרט, שהייתה משוכנעת שהבעיה היא חמורה ודורשת התייחסות רצינית יותר מצד הרופאים, דרשה שרופא חדש יראה את אחותה.
"בקושי הצלחתי לצאת אל חדר ההמתנה, התנדנדתי מצד אל צד, והם מיד ליוו אותי חזרה לחדר הבדיקות", משחזרת קרול. בחדר הבדיקות היא הקיאה, ובשלב הזה זומן ד"ר הנדרסון. "היא הייתה מאוד חולה," הוא נזכר. "וככל שהיא סיפרה יותר פרטים, כך היה ברור יותר שהמחלה שלה רצינית".
לאחר ניסיונות עקרים להשיג רופאים אחרים שיוכלו לאשפזה בבית החולים, הנדרסון התקשר לחברתו מאוריסה מרפי, רופאת חדר מיון. בחדר המיון, נזכרת וולש, מרפי האזינה לה ברוב קשב ושאלה אותה שאלות רבות: שאלות בנוגע לשיהוקים שלה, לקשיי הבליעה ולהקאות. נוירולוג שהוזמן לייעוץ בחדר המיון, קבע שעליה לעבור בדיקת MRI, והבדיקה חשפה ממצא מזעזע: גידול מוח גדול ונדיר שנקרא אפנדימומה (ependymoma). "מעולם לא סבלתי מכאבי ראש או מפרכוסים," מספרת וולש, ומתייחסת למעשה לסימנים הקלאסיים של גידול מוחי.
הגידול הזה, שגדל לאט, היה שפיר במקרה של וולש. מדובר בגידול שמתפתח בשולי חדרי המוח וחוט השדרה, במקומות שבהם מיוצר הנוזל שבו המוח וחוט השדרה שרויים. עבור הנדרסון, הרמז לכך שאכן מדובר בגידול כזה, היה ההשפעה של תנוחת הגוף על התסמינים, והעובדה שמה שעורר אותם בעיקר היה שינוי תנוחה המתרחש ישר לאחר ההתעוררות משינה. המשמעות של הקשר הזה, שבין התסמינים לבין תנוחת הגוף, הוא שגידול כלשהו חוסם את זרימת הנוזלים שבהם שרויים המוח וחוט השדרה.
מאמר שפורסם ב-2006 ב-Emedicine (ספר רפואה מקוון), קובע שאחוזי ההישרדות לחמש שנים לאחר אבחון הגידול הזה עומדים על 76 אחוזים במבוגרים ו-14 אחוזים בילדים. קרוב ל-15 אלף מקרים מאובחנים מדי שנה בארצות הברית, שליש מהם בקרב ילדים קטנים מגיל 3.
יום לאחר האבחון, וולש כבר הייתה במשרדו של הנוירוכירורג באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. "הוא אמר לי שאלמלא האבחון, סביר שהייתי מתה תוך שישה שבועות," היא נזכרת. הניתוח היה מיידי ומפרך, ולאחריו היו גם סיבוכים. האשפוז בבית החולים נמשך שבעה שבועות, במהלכם וולש חטפה זיהומים בתר ניתוחיים רבים, כולל דלקת ריאות. גובהה של וולש הוא 1.70, ובמהלך אותו האשפוז משקלה ירד עד 42 ק"ג.
אחת הסכנות של כל גידול במוח היא חזרה שלו; לוולש זה קרה פעמיים. בפעם הראשונה ב-2003 היא עברה ניתוח נוסף שבו הוסרו רק 80% מהגידול. הסרה של הגידול כולו היחתה פשוט מסוכנת מדי.
היא עברה הקרנות לצד כימותרפיה מייסרת, ונטלה סטרואידים שעיכבו את התפתחות הגידול. הטיפול בה הותיר אותה עם חסרים רבים: היא אינה יכולה לנהוג, הקיבה שלה אינה מתפקדת היטב, היא מתקשה ללכת, ונראה שהסחרחורות והראייה הכפולה ילוו אותה תמיד.
"גם מבחינה קוגניטיבית אני לא חדה כפי שהייתי", היא אומרת, אם כי יש לציין שאת ההצהרה הזו מפריכים השיחה איתה ואתר האינטרנט שלה, על גידולי מוח. נכון לעכשיו, וולש מטופלת על ידי נוירו-אונקולוג ממכון הבריאות האמריקני הלאומי (NIH).
"אני אסירת תודה על שאובחנתי מתי שאובחנתי", אומרת וולש. "באותם ימים שבהם התעוררתי לבחילות ולהקאות חשבתי שזה הגרוע מכל. לא היה לי מושג מה מצפה לי ולמשפחתי. פתאום, מצאתי את עצמי במפולת שלגים".
תרגום: יעל גלר
נא להמתין לטעינת התגובות
