יומן סרטן: הודיה כותבת
אני מסתכלת במראה ולא מאמינה, חושבת שזה הסוף. בבקשה אלוהים תעזור לי, תציל אותי למען ילדיי. אלוהים שמע אותי רק לאחר שבוע. הודיה הסכימה לחשוף חלק מהיומן שהיא כותבת לעצמה, ונמרוד נפרד מאילנה בת ברלין שנפטרה השבוע מסרטן
לקטע אחר קראה כך:"כאשר נפגשת עם המוות": "במשך השבוע לא הרגשתי טוב. התיאבון ירד. חולשה. כאב עצמות. המצב לא טוב. קיבלתי 5 זריקות באותו שבוע אבל אף כדור לא עזר, כאבי תופת, צרחות לשמים, קריאה לאלוהים, צעקות נוראיות - אלוהים בבקשה תעזור לי, בבקשה תציל אותי, לא רוצה לסבול יותר ייסורים ועינויים ללא סוף. במשך כמעט שנה כל עצמותיי כואבות.
אלוהים שמע אותי רק לאחר שבוע. נרגע הכאב וקראתי לכל החברות שיבואו לשמור עלי כל אחת בזמנה. נמרוד היה חייב לצאת לעבודה, והן הגיעו בנאמנות אחת אחרי השנייה לשמור עלי.פחדתי להישאר לבד. כל כמה שניות התעלפתי, הקאות ללא סוף, לא יכולתי לאכול במשך שבועיים. אפילו מים שנכנסו לפי יצאו במהירות דרך הקאה. הזעקתי את כל אחיותיי (וכאלה לא חסר),שיבואו לחלוק איתי את רגעיי האחרונים, פרפורי הגסיסה האחרונים. חשבתי שאני עומדת למות, ראיתי את המוות שנייה ממני.
ואז נמרוד הגיע. ראה שהמצב לא טוב. פחדתי שאמות עד שנגיע לבית החולים. הגענו כהרגלנו, כל הצוות היה שם, כבר מכיר אותנו. בדיקות דם,תשובות תוך שעה, מקבלת אינפוזיה, נוזלים עם גלוקוז וסודיום. לאחר כשעתיים התאוששתי והתחזקתי.
הבדיקות הן סבירות. לא צריך להתאשפז.
יששששששששששששששששששששששששששששש
אני חוזרת הביתה לילדים, לא לבית חולים. הפחד יכול להרוג אנשים, אפשר למות מפחד, המחשבות על המוות, מה יהיה עם הבנים? מי ידאג להם? מי יטפל בהם?
ושוב התאוששתי לכמה ימים, רק לזכות להיות עם הילדים.
הסרטן מת - יחי החיים. בין טיפול אחד למשנהו, בין מרדף הכדוריות, בין זריקה לזריקה, בין אשפוז לאשפוז, בין בליעת כדור אחד לחברו, מצאנו זמן לרדת לחוף הים בשדות ים ולהרוג את הסרטן. שלחתי לכל חבריי תמונה של 2 סרטנים מתים, פרוקי רגליים, חסרי עמוד
הודיה חלמה אמש וסיפרה על החלום, ואני מצטט: "על אחותך שהיא כל כך יפה תמיד. אני רואה שהיא הולכת עם בגדי עבודה לבריכה, שער יפה, בגדים יפים, חכו רגע הביאה תלושים, גם סבתא באה, ישבנו בסלון, היו עוד אנשים, הייתה מישהי ששאלה משהו, אחותך ענתה: 'בוא לא נדבר על כך עכשיו'".
כנמרוד פותר החלומות יש כאן רצון להסתיר את המחלה מצד הודיה, היא משליכה את עצמה לתוך דמות אחותי ובכך רואה את עצמה מהצד, השיער היפה, בגדים יפים. אין מה לעשות - אובדן השיער הוא משבר לא פחות מהמחלה.
חברים טובים מאוד ארגנו ביישוב שלנו הפנינג תרומות דם. 6 מיטות ל-6 תורמים במהלך 5 שעות התרמה. אנשים עמדו בתור ודחפו כמו בקונצרט של בונו מ-U2. הודיה כל כך נרגשת בעיקר כשנזכרה בתרומה האחרונה של הדם ה"מרוקאי" שהחזיק אותה כמה ימים, או מנת הדם עם ה"קוק". זו בהחלט דרך חוקית להיכנס להיי, אז למה לא?
100מנות דם - זו המטרה שלנו לאיסוף בתקופה הקרובה, עד לאשפוז המתוכנן בעוד 3 שבועות, של 30 עד 45 יום. בידוד. פשוט מענישים את הסרטן ושוללים ממנו את החופש. הודיה תצא משם FREE מתאים סרטניים, תאי חופש, תאי תקווה.
על מה אתה מדבר, אתה עובר את זה? אתה פשוט לא מבין את הסבל, הפחד. אני בחצי שיתוק. מה אתה חושב שזה, משחק ילדים? אתה כותב על זה, וזה ממש לא מעניין אותי. לא רוצה לקרוא ולשמוע על הסרטן, אני רוצה לשמוע רק על סיפורים טובים. אתה אובססיבי למחלה, תפסיק כבר לדבר עליה, תעשה משהו מועיל, אולי תלך לעבוד?" את כל זה הודיה אמרה במכה אחת וללא הפסקות נשימה. אבל כאשר אני רוצה לצאת לעבודה היא מטיחה: "לאן אתה הולך? ככה אתה משאיר אותי לבד עם הסרטן הזה? אתה אין לך רגש, אתה פשוט לא מתחשב, אתה אגו, אין לך נשמה, אתה לא מבין כלום".
החרדה של הודיה מלווה בקוצר נשימה, כאבים בחזה, בחילה, הלב דופק כאילו אין מחר, כאבי בטן, הקאות. הפסיכולוגיה משתלטת על הגוף, הפנים חיוורות והיא רועדת מקור כשבחוץ השמש מאירה ומחממת.
ישבנו על שפת הים, מנסים לתפוס את השמש האחרונה לפני בוא החורף, כשקיבלנו טלפון מאסתי מאיכילוב. "אתם מחר ב-7 בבוקר מגיעים לניתוח בדיקות הדם ואם הבדיקות יראו שניתן לאסוף תאים אתם נכנסים ל'אפרזיס'". הודיה מנסה להתנגד. "מה בוער? אמרתם מחרתיים. ובכלל, אני לא מוכנה שהתהליך הפולשני הזה יתבצע דרך המפשעה".
בדקתי להודיה את הקרקפת היום. לא מצא חן בעיניי. השיער גדל בחוסר עקביות, יש חללים קרחים לגמרי, מראה על איים שוממים. כל הזמן יש לה הרגשת חולי. אני מוצא אותה במיטה שוכבת חצי מעולפת, קיבלה היום את הזריקה השביעית, מחר ב-5 בבוקר השכמה, ב-6 עליה לכביש 2 ומשם לבית החולים 7 התייצבות, להמשך טיפול.
הדרך להתנהל עם מחלת הסרטן היא שבימים או שעות או דקות שאתה מרגיש טוב, תנצל אותם ותממש את הרגעים כי הם כה מיוחדים. יש לי תחושה ששני טיפולי הכימותרפיה לא הספיקו בסיבוב הזה, למרות 30 הליטרים שהוזרמו בקצבים של ימים מלאים ומתוכם כ 10 ליטר כימותראפי. "כל שלילה היא חיוב", אני כל העת מדקלם. האומנם? הודיה רואה רק שלילה, החלק הקשה עוד לפנינו. עד כה היא עברה שבעת מדורי גיהנום, ומכאן לאן אפשר להגיע?
אני רוצה להקדיש את הפרק לאילנה שנפטרה מסרטן לאחר תקופה ממושכת. אילנה בת ברלין, שמה האמיתי הרטה ולא אילנה. אני מניח שהשם נרשם לה בתעודת הזהות כאשר הגיעה כילדה לאחד הקיבוצים כמעפילה (ואלה לא הבינו את השם, אימי כך שמה, לא שינתה עד היום הזה. אמא, אף פעם לא מאוחר). אישה נמוכה יחסית אך גדולה מהחיים. גם כאשר הסרטן אכל אותה מפנים תמיד צחקה, חייכה, דיברה בשקט, קשובה, מקרינה חום ואור, תמיד במבט מתנצל, אנרגטית, אוהבת.
בקיר הכניסה לביתה יש מקבץ תמונות של כל הילדים והנכדים, כולל תמונות של סקי באלפים, מארג של חיים שלמים. מה שיישאר עתה הם הזכרונות. ברוך בעלה אמר לי בשיחת טלפון: "אתה תתמקד בהבראה של אשתך, אין לך מה לרוץ להלוויה. בכל מקרה תתקיים מחר ב-3 אחר הצהרים". "אנחנו מחר באיסוף תאים בעזרת השם, כך שאעדר מההלוויה, אך אני כאן בשבילך".
הסרטן ממית, זה כבר למדנו. אך זה רק זה צידו האחד של המטבע. מצידו השני, גם אם המחלה לא הובסה לגמרי, יש חיים מלאים ואיכותיים. ככל שהזמן עובר ימצאו פתרונות, המחקר בעיצומו, חברות התרופות משקיעות הון עתק בפיתוח ואנו תקווה שהשנים הבאות יניבו שיעורי תשואה.
לכל הקוראים: הכתיבה היא חלק מהתרפיה שלי, אך גם שלכם. חייבים להסתכל על הסרטן כמקפצה לחיים טובים יותר, אומנם לי קל לדבר, אני חווה זאת רק מיד שנייה, אך גם חוויה זו לא נעימה במיוחד. אם זה קרה לנו, ניקח זאת מאותה נקודה וכמו רץ מרתון עם עליות ומורדות נעלה בסיום על דוכן המנצחים ונזכה במדליית החיים.
אילנה אומנם נפטרה, אך השאירה לי פעימה ודוגמא שהולכת עימי גם עתה כאשר אני כותב יהי זכרה ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
