הבלתי מקובלת: ראיון עם חוקרת הקבלה פרופ' חביבה פדיה
היא חיה בשכונה מתפוררת בבאר שבע, מטפלת בעשרות חתולים וכלבים, מאמינה בגלגול נשמות ובמשך חמש שנים היא לקחה על עצמה תענית שתיקה
פרופ' חביבה פדיה חוקרת את תרבות ימי הביניים, תורת הסוד, הקבלה והמסתורין היהודי. היא ייסדה את "אנסמבל היונה" למוזיקה מיסטית מזרחית, היא כותבת שירים, והיא נינתו של הרב יהודה פתיה, אחד מגדולי המקובלים בירושלים. לצד ספר הזוהר, ספר הכוזרי וכתבי הרמב"ם, מונחים על המדף שלה גם גורדייף, קרישנמורטי, פרויד, יונג, לאקאן, פוקו ודרידה.
בימים אלה יצא לאור ספרה "בעין החתול" (עם עובד). בספר הפרוזה הראשון של פדיה, שפרסמה עד כה ספרי מחקר בקבלה ויהדות, יש הרבה כלבים וגם הרבה חתולים. אלא שלא על חיות מחמד היא כתבה אלא עלינו, כולנו. היא כתבה על מרכז ופריפריה, על נחשב ולא נחשב, על איך שאנחנו מסדרים במרכז המעגל את מי שבריא ויפה ועשיר ומצליח ואת מי שלא אנחנו משאירים בצד, זורקים עליו קצת אשפה, שגם יסריח. פדיה מצביעה עלינו, המובילים, הדשנים, מראה איך אנחנו משייטים עיוורים וחירשים ומנותקים מהיכולת להרגיש את מי שחושב אחרת, שמרוויח פחות.
הפגישה עם פדיה היתה בשבילי מכת חשמל שהרעידה את כל העטיפות השומניות של השאננות, העיוורון, האדישות, העייפות ובעיקר ההשלמה שנקרשו עם השנים. לרגע אחד עמוק ושלם רציתי להיות היא. רציתי לגור בתודעה הכל כך לא שייכת, הכל כך לא עדרית שלה. כדי לשמר בימים הרעים האלה גישה צנועה, חומלת, מאמינה באחר, מכוונת לטוב, צריך להתנתק מסמלי הישראליות העכשוויים שמציבים נורמות של גסות, חמדנות ואדנות. פדיה מביאה איתה סולם התייחסות אחר לכסף, להצלחה, לבני אדם. היא שמחה, לבבית, משכילה, והיא רואה כל יצור חי, כולל כלבים וחתולים, במבט נקי מאינטרס.
הפגישה עם המבט הזה שלה מחדדת את הפער בין מי שהיינו לבין מי שאנחנו היום. במירוץ להישאר בווילה של "האח הגדול", להתעלם מהאישה הפלסטינית שיולדת במחסום, לקרוא על עוד תינוק שנרצח בשביל לשמר את כל אלה אילפנו את הלב שלנו לא להרגיש. נהיינו אלופים בלחיות את החיים שלנו בלי לשמוע את צעקות הכאב של כל אלה שמדממים כשהם נושרים בצד.
הזמנתי את חביבה לבוא אליי לתל אביב. סדר היום האינטנסיבי, הזמן הקצר שנשאר לכתיבה, המקום הרחוק והלא מוכר ואולי גם התיאור של השכונה ההרוסה, החיות העזובות, המבנים הפעורים בספרה החדש - כל אלה יצרו חשש מאי נוחות, מפגישה עם האחר שהוא זר לגמרי. כשהתבוננתי על התהליך הזה, אוטומטי ומשולל סקרנות, התמלאתי בוז לעצמי. ומרגע שעלתה על הרכבת התנצלתי על זה ששוב המרכז מכופף את היד לפריפריה. ויחד עם זה אני יכולה לתאר בצורה חיה את הבוסתן הזעיר שהקימה בעיר הטורקית. איך שתלו היא ודוד בעלה עצי זית, חרוב ותמר בחצר ולאורך הרחוב, איך היא מסתובבת שם בין הסמטאות של באר שבע ומכירה כל חתול וכל כלב, ומחזיקה בבית אינפוזיות וכלובים למקרה שאחת החיות נפצעת, ומשאירה חלון פתוח כדי שבובה החתולה תוכל להיכנס, ורשת סגורה כדי שהכלב לא יתקוף את הגורים שהמליטה.
היא מלמדת, היא כותבת, היא מקבלת אנשים שבאים להתייעץ איתה, היא נוסעת להרצות בעולם ובעיקר שומרת על מבט טרי שלא התקהה עם הגיל, השכל, המעמד. דופקת על הדלת של הבית בתל אביב עם תרמיל כבד מלא ספרים שהביאה לקרוא ברכבת. ומחייכת כמו נערה בת 16.
מאיפה את?
"באתי מירושלים, שם נולדתי להורים ממוצא עיראקי. חיינו במובלעת שכונתית באזור מקור ברוך ורחוב דוד ילין. האווירה בין חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים היתה נינוחה. אלה היו חיים טרום המבט המתייג. הרגשתי שייכת. אמא שלי אישה חזקה מאוד, וגם כשקנינו במכולת רק לחם היו חוגים במוזיאון, ספריות, סרטים, מנוי משפחתי לאופרה ולגן החיות. אנשים מסביב אמרו משוגעת, גדולה מהחיים. בגיל 40 היא עזבה מקום עבודה רגיל עם משכורת והלכה להקים מפעל לשיקום תעסוקתי שעד היום מתמודד עם נשים עזובות. מצד שני היה סבא שלי שהאמין שאתה צריך להיות מעורה בהוויה של העולם וחשב שתרבות, השכלה, אמנות הם לא ערכים מופרכים, למרות שהיה אדם מאוד דתי ומאוד מיסטי".
מהסבא קיבלת את האמונה בגלגול נשמות?
"כן, אבל הדבר העיקרי הוא לא להתכוון לגלגולים אלא להתכוון למנוע אותם. מרוב התייחסות לגלגול בין המחזורים פחות מדי מתייחסים לחיים עצמם. הדבר הכי חשוב הוא להספיק בקטע החיים הקצר הזה להשתחרר מכמה שיותר מכניזמים כדי לנקות את עצמנו ולהפסיק להתגלגל".
איך עושים את הניקיון הזה?
"קשות בעיקר ההתניות שקשורות לגבריות ונשיות ומשפחה. כדאי להעמיד מתחת לאור המנורה ולבדוק מחדש כל דבר שהוא מובן מאליו מבחינתנו. ברמה הדתית האישית שלי הרגשתי עמוסה משושלת המקובלים ובאיזה שהוא שלב עשיתי 'ריסט', כיביתי את המחשב והתחלתי מחדש".
אלה השנים שהיית בתענית שתיקה, מגיל 17 עד 22?
"חמש השנים של שתיקה באו מעוד סיבות. באתי לאקדמיה בגיל 20 והיו לי המון דברים חדשים לקלוט. התמודדתי פתאום עם יהדות כפי שמציגים אותה באוניברסיטה ולא כפי שזורמת אצלי בדם. הייתי יושבת בכיתה ואומרת, כולם מדברים ורק אני לא יודעת מה אני חושבת. תקופות השתיקה אצלי הן בלתי נשלטות. כל כמה זמן אני מאבדת לגמרי את היכולת לדבר ואת צורות המחשבה הקודמות שלי ונכנסת לתקופת שתיקה. היום אני מבינה את זה כמשהו מאוד נשי, קוראת לזה תקופת עיבור. עיבור זה מושג קבלי - אתה מתכנס לתוך עצמך בחזרה".
מה מתרחש בתקופה כזאת?
"לפעמים אני מרגישה אומללות נוראית למרות שאני אדם בכלל לא דיכאוני. עמוסה ברעיונות ובמילים בלי ניקוז. כל פעם שאני רוצה לדבר זה נראה לי אווילי, שטותי. נורא לא אוהבת לדבר סתם. כמעט תמיד, כשאני יוצאת משתיקה, משתנה משהו בצורת ההבעה".
באמת שתקת חמש שנים שלמות?
"לא עד כדי כך שלא אמרתי 'תעבירו לי את המלח'. כשהגשתי עבודה באוניברסיטה אבי רביצקי ביקש מהמזכירה לתפוס אותי ביד ולקרוא לו. הוא רצה לדעת מי זאת שכתבה את העבודה כי הוא לא שמע עליה. כשהכיר אותי אמר, 'אהה, זאת את שישבת כל השנה בפינה ולא פתחת את הפה. למה לא דיברת?'. 'כי לא היה לי מה להגיד', עניתי. 'אז איך כתבת עבודה כזאת?' שאל".
איזו מין דתייה את?
"דתייה מרצון, לא מכורח ההתניה אלא מבחירה. זה לא סימון חברתי פוליטי. הדתיות שלי היא צורה של הכרה בקיומו של עודף שלא מתפרק ולא ניתן להבעה במילים, ואני הולכת איתו לכיוון של האלוהי. ומפה התפקיד שלי לפרש ולעדכן את המסורת הדתית. עכשיו, למשל, אני כותבת ספר פרשנות על קבלה, חלומות ופסיכואנליזה.
"יש בתרבות הישראלית הערצה לסוג מסוים של דתיים. היהדות התקדמה לאורך הדורות בתנועה רבת זרועות וצומצמה בדור האחרון לפילטר אחד שמסנן את הכל. מונופול אידאי. בהקשרים מסוימים אפילו אין לגיטימיות להתחבר לרבנים אחרים, לדעות אחרות. בספר הזה
"אני אוהבת לשוטט חופשי, ללא הדרכה והכוונה. היהדות היא הבית הטבעי שלי. כמו ששוטטתי בשכונה אני משוטטת בתוך הבית הגדול של היהדות ומוצאת הרבה חדרים שלא צריכים להיות סגורים והם מעוררי השראה לכיוונים חדשים ועדכניים. הדיאלוג בין גדולי הרוח של היהדות בכל הזמנים ומכל המקומות רלוונטי גם לעכשווי ולמיידי".
פדיה נשואה לדוד סורוצקין, חוקר יהדות, מבקר תרבות וחבר בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, ויש להם בת אחת, רוחמה, בת 12.
איך בחרת לסמן את הברית עם הגבר?
"זה היה טקס במדבר, שישה אנשים סגוליים, בלי הרכבים משפחתיים וחבריים. לפני כן קבענו טקסי לימוד והיטהרות פרטיים שלנו. היינו לבושים לבן. הייתי צריכה לטרוח שאח שלי יערוך את טקס הקידושין. אחי הוא שליח ציבור. אדם מדהים בשיעור הקומה שלו שאין לו תעודה מהרבנות. הייתי צריכה להביא המלצות מרבנים נכבדים כדי שיאשרו לו את זה. עשינו את זה דרומית לירוחם, בתוך הרים, במקום שהיתה קצת פריחה מהגשמים שהגיעו לוואדיות. הבאנו את הכיבוד בצידנית. אבטיח קר, גבינה לבנה, זיתים סוריים ופיתות פרסיות. העדים הקשישים דילגו על הסלעים כמו העזים של העדר הבדואי שרעה מסביב. זה היה בשעת בוקר אוורירי ומטולל. חזרנו לבאר שבע, הלכנו ללמוד תלמוד במקום הישיבה הקבוע שלנו אז, בית הבירה של צביקה האגדי בפסאז' רסקו, והזמנו את כולם לשתות".
"אני לא סופרת כי זה מביא לחיות מזל רע. בחצר יש בין שלושה לשישה כלבים ומספר החתולים משתנה. האחריות היא לא רק לבית אלא לרחוב. בתקופות השיא, הדאגה במרחב השכונתי בכללותו מגיעה לעשרות".
איך נולד הרעיון לספר עליהם בספר?
"זה התחיל מזה שרוחמה ביקשה שאת הסיפורים שאני מספרת לה על חתולים אכתוב והתחלתי לכתוב. ראיתי שאני לא יכולה לכתוב רק על חתולים וניסיתי להבין לא רק מה אני רואה בהם אלא גם מה אני רואה דרכם, ואז החתול הפך לשיקוף. בהתחלה שיקוף של יחסי חיות ואנשים, אחרי כן גברים ונשים, ובהמשך זרים ושכנים ומרכז ופריפריה ואחר כך היחס לאדמה בכלל, לחברתי ולפוליטי.
"בשלב מסוים קלטתי שלחקור את מצב החיה זה תמיד גם לחקור תקופה מסוימת והקשר מסוים. זה כמו חיתוך של שכבות שמלמד מאיזה מקום יש לבצוע את פרוסת העוגה של החברה - האורבניות, הטכנולוגיה והדתיות של התקופה. החיה היא תמיד הראי של האנושות והיא גם כתב האישום. מערכת היחסים של האדם עם החיה משתנה בכל תקופה והיא עדות למצב של האדם ושל העולם. עכשיו זו תקופה של שפל כי יש את הטכנולוגיה המודרנית והמנגנונים של המדינה שחיסלו את הצורך בחיה. ככל שאנשים כבר לא צריכים את החיות ככוח עזר כך נמצאות החיות מעבר למערכת החיים האורבנית. נשארה הצריכה התעשייתית של חיות כאוכל וגם קצת כשעשוע. גם הדת מתאימה את עצמה לטכנולוגיה. מדהים לדעת שבעולם העתיק יש מושג של 'חיה משולחת': אם דוב למשל היה מופיע באמצע עיר, כמו שקרה לא מזמן במונטריאול, אנשים היו רואים בזה אזהרה, סימן קוסמי, שמשהו במערכת האקולוגית התקלקל וצריך לתקן. בית הדין היה יושב כדי להחליט אם להרוג חיה כעונש. שקלו היטב את הרג החיה".
הדגש שלך הוא אטימות הלב מול החלש, האחר, החתרני, יוצא הדופן.
"כשעדת כלבים מתנפלת על חתול, הפרווה שלו רטובה מהמון נשיכות קטנות. וזה זורק אותי למחשבה על החברה שהיא דרקון בעל אלף לשונות שמחסל, כביכול, את מי שלא עומד בקריטריונים. אנחנו חיים פה בהדחקה קולקטיבית גבוהה. הספר מסב את תשומת הלב לנידח".
ולצד זה התעקשות עמוקה שלך לראות חיות ואנשים כפרטים קונקרטיים. לא כסימבול, לא כרעיון, לא כאידאה.
"יש לי חוויה מאוד עמוקה של הישות שמדברת אליי דרך כל דבר. זה הלחם שספוג ביין. ההרגשה של רגעי מציאות של 'אני-אתה' שיכולים להתקיים מול כל דבר. השאלה היא מה עושה את ההבדל? הרי ברגע שאני מצילה חתול יש מיליון חתולים שגוססים באיזשהו מקום. הנקודה היא שאתה כאדם עד פה למשהו. לסבל פרטי. אני נוסעת רחוק דרך הקרוב אליי. אם אני חיה בשכונה הזאת, באווירה הזאת, סביב בני האדם והחיות שכאן, אז משהו קורא לי להיות עד. הרגשתי שאני נדרשת. שאני נקראת להבין משהו".
את ציפור מוזרה גם בעולם האקדמי וגם מחוצה לו.
"יש קושי לעכל את השונות, לפעמים נדמה שיש סטנדרטים איך צריך להיות האחר בשביל שנפתח לו מקום כאחר. יש קושי לקבל את מה שנראה לאנשים מוזר. והמחיר הוא שאנשים באים ואומרים 'היא מלאה השראה, היא יצירתית, היא אוונגרד', אבל לא כדי לתת לך מפתחות. להוביל. אדם שהוא בולט, שהוא מקורי, שהוא יצירתי, בפרט אם הוא אישה - מסתייגים ממנו. שילמתי מחירים כבדים על כל בחירה שעשיתי. גם זה פועל יוצא של התניות".
איפה ההתניות הכי חזקות שלנו?
"כל אדם הוא עבד של הגורל שלו אבל נשים, גם היום, עובדות הרבה יותר קשה רק בשביל הצרכים הבסיסיים של פרנסה, לחם, מים, ואחר כך גם קריירה והשכלה. נשים בעניין הזה הן כמו עבדים. מרוב שהן מתאמצות על הבסיס, לא נשאר להן כוח להתפתחות רוחנית ואינטלקטואלית. כל התאוריות הגדולות מתחילות מהדברים הפשוטים - מי היו ההורים שלנו ואיזה מערכות יחסים חווינו בבית - הכל רווי בסטיגמות ובסטריאוטיפים שיוצרים את ההתניות.
"גם הפסיכולוגיה היא לא רק מדע שחוקר את האדם אלא בו זמנית גם מייצר אותו ובונה בו התניות חדשות. אחד ההקשרים שבהם זה בולט הוא המתח בין הניסיון להשתחרר מהתניות שנקבעו בך על ידי ההורים ובין ההתניה שהטיפול הפסיכולוגי הכושל עצמו מייצר, להתקבע בעמדת האשמה תמידית. אנשים היום מתפלשים במה ההורים שלהם עשו להם בלי להבין שזאת הבניה במצב האנושי. עצם ההאשמה המתמדת היא סוג של סירוס חדש. בלי סליחה להורים אין לאן להתקדם. ההורים, שהם הקרוב האלמנטרי, הופכים לאחר הדמוני. זה לא רצח אב, זה כבר פרויקט של הכנסת אבות ואמהות למצב של גסיסה מתמדת, דבר שמחירו בצדו, למשל עקרות רגשית.
"טבעת חנק חברתית נוספת היא הגיל. באותו גיל כולם נעים במסלול של תחנת רכבת, זזים מתחנה לתחנה, מי שהולך זז קדימה, מי שלא, נשאר בחוץ וכבר לא מצליח בכלום. אין כוח חזק יותר מהמלכודת של הגיל. הבורגנות והמהוגנות חייבות להגן על עצמן באמצעות הגיל ואת כל החריג לסמן כבזוי. או שלא הספקת או שאתה תקוע".
דרך המילים שכתבת מרגישים כמה את מתעקשת לנצח את ההתניות האלה.
"יש משהו מספק בלא להיות מול החיים רק שכלית אלא גם רגשית. להיות פתוח החוצה במובן רגשי. לא לחיות רק בקומות העליונות של השכל כאילו הקומות למטה לא קיימות. ככה השיחה עם ההוויה כל הזמן נגישה. בשבילי זה כמו להיות חסיד מודרני. והמשמעות של זה היא לא להיות נעול בחיים מול פרויקט עבודה אחד אלא לראות את עבודת החיים כולה כמלאכת קודש".
גרסה מלאה של המאמר פורסמה במוסף סופשבוע של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
