ותודה להורי שהרשו לי לחלום
הפרופ' רנדי פאוש כתב לפני מותו את הספר "ההרצאה האחרונה" הכולל עצות להורות טובה, שנסמכות על נסיונו כאב ל-3. המיטב
המדען הוא פרופסור רנדי פאוש, מאוניברסיטת קרנגי-מלון האמריקאית. באוניברסיטאות בארה"ב קיים מעין מנהג שלפיו מבקשים ממרצים מובילים לדמיין לעצמם שהם עומדים למות תוך זמן קצר (אמריקאים, נו...), ושעליהם לשאת את "ההרצאה האחרונה" שלהם, שבה יתנו ביטוי לדברים החשובים ביותר שאותם היו רוצים להשאיר לדורות הבאים. פרופסור רנדי פאוש, המרצה המבריק במדעי המחשב ("אם כי זו לא חוכמה להיות המרצה הטוב ביותר בחוג למחשבים, זה כמו לזכות בתואר הגמד הגבוה ביותר מבין שבעת הגמדים", לדבריו), גילה בתחילת השנה, בגיל 48, שהוא חולה בסרטן הלבלב, והרופאים הקציבו לו חודשי חיים ספורים בלבד.
כך הפך מוסד "ההרצאה האחרונה" למציאות מצמררת. הוא כתב בצורה משעשעת, קלילה, אופטימית ואישית על ילדותו, על הוריו, לימודיו וניסיון חייו, כשהוא מנסה לתרגם כל זאת לעצות שימושיות לחיים. שם ההרצאה היה "איך להגשים את חלומות ילדותך". לפני חודשיים, בסוף יולי 2008, נפטר פרופ' פאוש ממחלתו, כשהוא מותיר אחריו אשה, ג'יי, שלושה ילדים קטנים, מאות סטודנטים מעריצים ועשרות מיליוני קוראים ברחבי העולם, שקראו את הבלוג שלו ואת הספר "ההרצאה האחרונה" (יצא לאחרונה בעברית בהוצאת "מטר"), שהכתיב לעיתונאי ג'פרי זסלאו. כדאי מאוד, כמובן, לקרוא את הספר כולו, אנו מביאים כאן רק מעט מזעיר, על קצה המזלג.
ילדיו של רנדי פאוש הם בני 3 ,6 ו-18 חודשים. איך אוכל ללמד את ילדי בזמן הקצר שנותר לי מה שהייתי אמור ללמד אותם בעשרות השנים הבאות? הוא שואל את עצמו, הם קטנים מדי לשיחות האלה. כל ההורים רוצים ללמד את הילדים שלהם מהו ההבדל בין טוב לרע, את מה שחשוב בעיניהם ואיך להתמודד עם האתגרים שהחיים יביאו איתם. בזמן שהוא תוהה על כך, גם אנחנו, הקוראים, איננו יכולים שלא לחשוב מהם הדברים החשובים ביותר לנו, שהיינו רוצים להנחיל לילדינו.
"אני זכיתי בהגרלה של ההורים", אומר פרופ'
המחנך הנערץ ביותר על פאוש הוא מאמן הפוטבול שלו מגיל 9. "יסודות, זו המתנה הגדולה שהמאמן גראהם נתן לנו", הוא כותב, "כמרצה באוניברסיטה ראיתי שזה השיעור שילדים רבים כל כך מתעלמים ממנו, מה שתמיד פועל לרעתם". לשיעור הראשון הוא הגיע בלי כדור, וכשהילדים שאלו אותו איך ישחקו, שאל אותם כמה שחקנים נוגעים בכדור בכל זמן נתון.
הם השיבו שאחד. "נכון", אמר המאמן, "אנחנו נעבוד על מה ששאר העשרים ואחד עושים". המאמן גראהם עבד באזור שאין בו פינוקים. היום מדברים הרבה על הקניית הערכה עצמית לילדים, אבל המאמן ידע שיש רק דרך אחת לעשות זאת: תנו לילדים מהו שהם לא יכולים לעשות בהתחלה, הם יעבדו קשה עד שיגלו שהם יכולים לעשות אותו. מיומנויות היסוד, כפי שאנחנו יודעים, הם דבר שנלקח כמובן מאליו לאחר השלב הראשוני של ההוראה - מאופן צחצוח השיניים ועד יסודות הכתיבה - אבל ילדים רבים לא מספיקים להפנים אותם ללא אימון. אז תרגלו שוב ושוב את היסודות.
סיפור קטן שזכור לו מילדותו מקפל בתוכו הדגמה של חוכמה הורית שניתן לאמץ בקלות: כשהיה בן שלוש ואחותו בת חמש, הוא מספר, אמר להם אביהם במחלקת הצעצועים של החנות שהוא יקנה להם צעצוע אחד, לפי בחירתם, אם יוכלו להגיע להסכמה מה לקנות ואם יחלקו בו. הילדים חיפשו וחיפשו, ולבסוף החליטו שהם רוצים בובת ארנב ענקית. "זה היה ככל הנראה הפריט היקר ביותר בחנות, אבל אצל אבי מילה זו מילה והוא קנה לנו אותו", הוא נזכר. שיעור פשוט וקל ליישום כשרוצים ללמד את הילדים לשתף פעולה: כדאי להחליט ביחד ולשחק ביחד, כך זוכים בפרס יקר.
כמרצה, למדתי מהר מאוד שאני יכול להפקיד את מפתחות ממלכתי בידי סטודנטים מבריקים בני 19, ולרוב הם יהיו אחראים ומרשימים", כותב פאוש, בהקשר של הצורך לנצל את הזמן ביעילות. אבל האצלת הסמכויות טובה לשני הצדדים, ובעיקר לצד שזוכה בחופש לעשות משהו בעצמו. "ואף פעם לא מוקדם מדי להאציל סמכויות", הוא טוען. הוא מתאר כיצד ישב עם בתו קלואי בת השנה וחצי, כשהוא אוחז אותה בזרועותיו כדי להאכיל אותה מבקבוק. בשלב מסוים החליט "להאציל לה את הסמכות" לאכול בעצמה. "היא נראית מרוצה, וגם אני", הוא גורס. האצלת סמכויות לילדים גם מפנה זמן להורים וגם מאפשרת לילדים לרכוש מיומנויות, אחריות וביטחון עצמי. אל תחושו צורך לעשות עבורם דברים שהם יכולים לעשות בעצמם.
הורים רבים סבורים שהילדים מבזבזים זמן על משחקים, במקום, למשל, לשבת ולשנן את שיעוריהם לבית הספר. במיוחד הדבר רלוונטי כשמדובר במשחקי מחשב. בהקשר הזה, פאוש מזכיר את התוכנה "אליס" שהיה בין מפתחיה, ושיש בה, לדבריו, "הטעיית ראש" - מונח מתחום הספורט - כשרוצים להטעות את היריב לגבי הכיוון שהשחקן מתכוון לפנות אליו. "זוהי הדרך ללמד דבר מה בזמן שהתלמידים חושבים שהם עסוקים בדבר אחר לגמרי". הסטודנטים שלי חושבים שהם משתמשים באליס כדי ליצור סרטים או משחקי וידיאו, הוא אומר, אבל הטעיית הראש היא שלמעשה הם לומדים להיות מתכנתים. ובכלל, הניחו לילדים לשחק, זה אינו בזבוז זמן. כשהילדים משחקים הם נהנים מכיף אדיר בזמן שהם מפתחים מיומנויות שונות - חברתיות, טכניות ואחרות.
כשאדם הלך על הירח בפעם הראשונה, הייתי בן שמונה, מספר פאוש, ואז ידעתי שהכל אפשרי. כאילו כולנו, בכל רחבי העולם, קיבלנו רשות לחלום חלומות גדולים. באותה עת הוא היה במחנה קיץ, ושם הילדים כונסו בבית החווה שבו הייתה טלוויזיה כדי לצפות בנחיתה. התארגנות האסטרונאוטים ארכה זמן רב. "בעוד שעל הירח התקבלו החלטות נבונות, אלה שהתקבלו על כדור הארץ היו מטומטמות", הוא כותב. מכיוון שהשעה כבר הייתה אחרי 11 בלילה, נשלחו כל הילדים לישון והפסידו את האירוע המרגש. אז נכון, הקפדה על כללים היא חשובה, ושעת שינה קבועה של הילדים היא הרגל מצוין, אבל צריך לגלות גמישות. תנו לעצמכם לחלום, ותדלקו גם את חלומותיהם של ילדיכם, אומר פרופסור פאוש, גם אם לפעמים זה אומר אפילו להרשות להם להישאר ערים אחרי שעת השינה הרגילה.
פאוש מספר שכשלמד לתואר השני, פיתח הרגל להתנדנד על הכיסא שליד שוחן האוכל, בכל פעם שביקר בבית הוריו. אמו לא חדלה לנזוף בו על כך: "רנדולף, אתה עוד תשבור את הכיסא הזה". אחרי נזיפות חוזרות ונשנות, הציע שיחתמו על חוזה: אם ישבור את הכיסא, יהיה עליו לשלם לא רק תמורת החלפתו, אלא תמורת מערכת הישיבה כולה, אבל עד אז, לא ישמע מאמא שום הטפות. "שנינו החלטנו שההסכם הזה הוא הדרך הנכונה להימנע מוויכוחים". וההסכם עמד בתוקפו. הכיסא לא נשבר, שום מילה של כעס אינה נאמרת. כמה קל לאמץ את העצה הזו! כמה פעמים נזפנו בילד שיחזיר משחק למקומו לפני שהוא מוציא חדש, או יכין שיעורים לפני שהוא נפנה לעיסוקים אחרים. אפשר להגיע להסכם כמו, למשל, "בסוף היום כל המשחקים במקום, או שתצטרך לוותר על אחד מהם. אבל כל היום לא נעיר מילה אחת על הסדר בחדר", או "עד הערב השיעורים יהיו מוכנים, או שתצטרך לוותר על משחקים עם החברים מחר, אבל תוכל לבחור בעצמך מתי להכין אותם בלי תזכורות ונדנודים מההורים".
ה"קלישאות" הן למעשה חוכמת דורות מרוכזת. אני רוחש כבוד רב למליצות נדושות, אומר פאוש, הסיבה לכך היא שפעמים רבות הן קולעות בול למטרה. הוא מזכיר לנו דבר חשוב: מחנכים לא צריכים לפחוד מקלישאות. אתם יודעים למה? כי את רובן הילדים לא מכירים! אין להם את ניסיון החיים שלכם, הם קהל חדש, ומליצות מעניקות להם השראה. אמרות כמו "מזל הוא המפגש בין הכנה להזדמנות", או "אם אתה חושב שאתה יכול או לא יכול - אתה צודק", או "קשה באימונים, קל על המגרש" - מעבירות להם בצורה תמציתית אמיתות שאתם מאמינים בהן.
כשמתנצלים לא בלב שלם, או בחוסר כנות, זה יותר גרוע מאשר לא להתנצל בכלל, טוען פאוש, כי אלה שבפניהם התנצלתם בחוסר כנות יחשבו שההתנצלות שלכם מעליבה. זו מיומנות חשובה במיוחד לילדים במסגרות לימוד שונות. העבודה בצוותים הייתה חיונית בשיעורים שלו, פאוש מספר, והחיכוכים בין הסטודנטים היו בלתי נמנעים. להלן תיאור של התנצלויות גרועות: "אני מצטער שנפגעת ממה שעשיתי" (זהו שיכוך כאב רגשי, אבל הוא לא מרפא את הפצע), או "אני מתנצל על מה שעשיתי, אלב גם אתה צריך להתנצל על מה שעשית (זו לא התנצלות אלא דרישה לקבל התנצלות). ההתנצלות הראויה היא בעלת שלושה חלקים:
א. מה שעשיתי היה לא בסדר.
ב. אני מצטער שפגעתי בך.
ג. איך אני יכול לשפר את המצב?
גם אם יש אנשים שינצלו בצורה לא הוגנת את התשובה לשאלה, רוב האנשים יעריכו מאוד את המאמצים שלכם לתקן את המעוות. הדרך להשלים לאחר מריבות היא מיומנות חברתית בעלת חשיבות ראשונה במעלה.
זוהי עצה להורים, שפרופ' פאוש מפנה קודם כל לאשתו, ג'יי, מפני שהוא יודע שהיא עומדת להישאר בלעדיו ולהתמודד לבדה עם גידול הילדים. הוא מעניק את העצה הטובה המוכרת מנאומן החוזר של דיילות האוויר: "הרכב את מסיכת החמצן שלך לפני שתעזור לאחרים". כשאנחנו תשושים גופנית או רגשית, אנחנו לא יכולים לעזור לאף אחד, ודאי שלא לילדים קטנים, ולכן חשוב מאוד שנדע לפרגן לעצמנו מנוחה ורגיעה.
"אין שום דבר חלש או אנוכי בפינוי חלק מסוים מהיום כדי להיות לבד, לטעון את המצברים", הוא אומר, "ומניסיוני כהורה, גיליתי שקשה מאוד להיטען מחדש בנוכחותם של ילדים קטנים". הוא מזכיר לאשתו דבר אחד שחשוב שתזכור, וכדאי במיוחד לאמהות חד הוריות לשנן: "טעויות הן חלק מתהליך ההורות. אסור לך לייחס את כולן לעובדה שאת מגדלת את הילדים לבד".
נא להמתין לטעינת התגובות
