ילדים זה חיית טרף: איך מתמודדים עם גילויי תוקפנות של הזאטוט?
הפעוט שלכם נוהג מדי פעם למשוך, לנשוך, להכות ולמרוט? טוב שכך, לפחות לפי הפסיכולוג הקליני דוד בנאי, שטוען כי כל אחד נולד עם מטען תוקפנות אבולוציוני, כמו של חיית טרף, שמגיע למלוא עוצמתו בגיל שנתיים. תפקיד ההורים: לא להילחם בילד
לא פעם הורים נלחצים כשהם רואים שהילד שלהם תוקפני, משתולל, ומרביץ כמי שנכנס בו דיבוק. הם מחפשים אשמים, מוצאים הסברים ואפילו מענישים, כאשר, למעשה, התוקפנות היא שלב התפתחותי טבעי ובלתי נמנע.
ברור שיש לרסן אותה, לתעל אותה ולהתמודד איתה, אבל לטענת דוד בנאי, פסיכולוג קליני, ומרצה בכיר (מכון מגיד באוניברסיטה העברית, תוכנית פסיכותרפיה של ת.ל.ם., בית ספר להכשרת עובדים סוציאליים בתל אביב, ועוד) חשוב לתת לתוקפנות מקום, לא לדכא אותה ולא פחות חשוב, להבין שהתוקפנות של בני אדם בכלל וילדים בפרט היא אבולוציונית טבעית, ואפילו חיונית.
"יש כמה מרכזי תוקפנות במוח, נפרדים זה מזה. חלקם עתיקים מאוד וחלק מהם צעירים יותר ומאפיינים את היונקים בעיקר", מסביר בנאי. "התוקפנות הטבעית העמוקה היא תוקפנות שמתייחסת לאכילה, תוקפנות טורפנית. רוב בעלי החיים הטורפים משתמשים בתוקפנות זו כדי לצוד, להכניע ולהתגבר על הטרף. הם ינסו לקרוע את הצייד, להרוג אותו, ללעוס אותו, לבלוע אותו, כל הפעולות האלה דורשות תוקפנות. תוקפנות זו גם מופיעה כסדיזם הבאה לידי ביטוי בהתעללות".
והשרידים האבולוציוניים האלה "התגלגלו" לתוך ילדנו?
"התוקפנות הזו מתבטאת בנטיות הילדים לקחת את מה שהם רוצים בכוח, להתנהג בשתלטנות, להשפיל, להתעלל באחים, בהורים שלהם, בבעלי חיים חלשים מהם, וכדומה".
אתה מתכוון לתינוקות הרכים והמתוקים האלה, עם החיוך הממיס?
"התוקפנות מופיעה מיד עם הלידה אבל יוצאת לאור באופן מאוד ברור סביב גיל שנתיים-שנתיים וחצי, אז הנטיות של הילדים להתעלל אחד בשני, כמו נשיכות, יריקות, שריטת שיער, מעשי נקם הם אירועים שכיחים, אצל בנות ובנים כאחד".
איך הגענו מ"ילדים זה שמחה" ל"ילדים זה חיית טרף"?
"גם אצל ילדים, שהם כאמור סדיסטים מטבעם, יש חלקים אחרים באישיות המולדת שלהם: הם יכולים להיות רכים ומתוקים, בעלי יכולת הזדהות, יצירתיות, ובעלי רגישות. החינוך יכול להפוך כמעט כל אדם לטורף אלים, אכזרי ומסוכן או לחילופין, רגיש, עדין ואמפתי".
על אף ההסבר האבולוציוני לתוקפנות שכה אופיינית לילדים, האינטואיציה אומרת שזה דבר שלילי. אבל אינטואיציה לחוד ודוד בנאי לחוד. לטענתו התוקפנות היא כלי עבודה לכל החיים. הילד צריך לעבוד איתה בדומה לחומר בעירה שתפקידו להפיק אנרגיה
יתרונות נוספים של התוקפנות?
"התוקפנות היא אמצעי. הורים צריכים לזכור כל הזמן שהיכן שיש תוקפנות יש סימנים של היעדר יכולת, היעדר כלים, היעדר הבנה, העדר יכולת שליטה - זו אחת מצורות האנרגיה של הרצון וההישגיות, והישגיות, כאמור זו תכונה חיובית. התוקפנות היא האנרגיה שמסייעת לנו להשיג דברים, שהמציאות מקשה עלינו להשיג אותם".
ואנו ההורים שלא ממשים כל בקשה או דרישה שלהם, נותנים לילדים סיבות טובות להיות תוקפנים.
"אכן, וטוב שכך. כמו שזה טבעי שילד יחוש תסכול כשהוא לא משיג את רצונו, כך זה טבעי שלא נוכל למלא את כל משאלותיו. ילד מבסס את המשאלות שלו על הדמיון. הוא רוצה תמיד יותר. אנחנו מוכנים לקטוף להם את הירח, אבל אנחנו לא יכולים. התוקפנות היא הדרך להשגת מטרות אצל ילד, מטרות, שכאמור הן לא תמיד בנות מימוש".
אוקיי, אז יש לתוקפנות סיבה אבולוציונית, אבל אנחנו לא חיות, קשה מאוד להשלים איתה.
"הכוונה היא לא לתת לה דרור מלא, ובודאי לא להשאירה במצבה הגולמי האלים. בתהליך החינוכי צריך לרתום את התוקפנות להשגת מטרות חיוביות וגם לרסן את השימוש בה, כשהיא מופנית לאנשים ולחפצים שיקרים לנו".
אם חשבתם לרגע שבמידת התוקפנות שלכם אין לכם חלק, הרי שתבינו מייד שלגנים שלכם - יש ויש. בנאי מציין שלא כל הילדים מגיבים באגרסיביות לדחיית סיפוקים ואכזבה. ההסבר לשונות טמון בעובדה שמידת התוקפנות הטמונה בילד מושפעת בין היתר ממטען גנטי. "יש ילדים בריאים שאפשר להגיד עליהם שהם 'טורפים מטבעם' - שיכלו להיות ציידים או מנהיגים בשעת מלחמה. הטבע סיפק להם מנת תוקפנות הגונה".
האם יש דרך להבחין אם התוקפנות נובעת מ"הצפה גנטית" או פשוט סתם רגע של עייפות?
"כולנו, במינונים כאלה ואחרים, נולדנו עם האגרסיה, אבל התשובה האם התוקפנות של הילד נובעת ממטען גנטי או לא, טמונה אצל ההורים. אם ההורים עצמם עצבניים וסוערים הם גם עלולים לזהות בכי של מצוקה כבכי תוקפני וגם להדביק, פשוטו כמשמעו, את התינוק ברגשות התוקפניים שלהם. חשוב לזכור שתינוק תוקפני גנטית זקוק רק ליותר השקעה בהשוואה לתינוק פחות תוקפני על מנת להגיע לאותה מידת ריסון. המכשול העיקרי של ההורים הוא התוקפנות שלהם עצמם או הסלידה שלהם מתוקפנות".
קשה לבקש מההורים איפוק כשהם רואים את הילד שלהם חוטף בפראות או מתעלל בחבריו.
"ברור שכל הורה נבהל כשהוא רואה כל סוג של תוקפנות אלימה ומתעללת אשר יוצאת מהילד שלו. אבל הידיעה שזה טבעי ושניתן להתמודד עם התוקפנות ולרתום אותה להשגת מטרות חיוביות - מנחמת ומרסנת את הפאניקה של ההורים".
ואנחנו אמורים לזכור את זה בפעם הבאה שהילדי מנסה להטביע את אחותו באמבטיה?
"אנחנו בעיקר אמורים להבין שילדים אינם פלסטלינה והמוח של כל אחד מהם מחכה לעזרה של ההורים כדי לרסן את עצמו. חלקים מפותחים אבולוציונית מחכים לעזרה בהשתלטות על חלקים יותר פרימיטיביים. צריך לזכור כל הזמן שהילד סופג גבולות לא פחות ממה שהוא משפריץ תוקפנות. לכן סובלנות ועקביות יביאו תמיד לתוצאות חיוביות. לעומת זאת, כשתוקפנות הילד נתקלת בתוקפנות נגדית, הגם שזו מוסווה בגישה חינוכית, התוקפנות הזו תתקבע במצבה הפרימיטיבי. וזהו מרשם בדוק לאלימות בעתיד".
האם יש הבדלים בין בנים לבנות בעניין האגרסיות?
"גם אם קיימים הבדלים אסור להתבסס עליהם יותר מדי. בנות הן אלימות לא פחות מבנים, אבל האסטרטגיות שלהן שונות והיחס של ההורים הוא שונה. הורים נוטים להקל ראש בתוקפנות של בנות, ולטפח את התוקפנות אצל הבנים - אמירת ה'תחזיר לו' האופיינית. זו תפישה תרבותית, התרבות סובלנית יותר לגסות של בנים ולמניפולציות של בנות".
להתקפי הזעם, מאידך, אנחנו פחות סובלניים, בלי קשר למין, דת וצבע. למי שטרם היה לו "העונג" - מדובר בהתפרצות פתאומית ועזה של תוקפנות המלווה ברמות גבוהות מאוד של אגוצנטריות. "תינוקות המצויים בהתקף זעם בוכים באופן צרחני", מפרט בנאי. "העיניים שלהם עצומות, הגוף מסמיק, הפה קפוץ, הגב מקושט והם כמעט נשמטים מידיהם של ההורים. אם הם במיטה הם יכו בידיים את המזרון ויחבטו ברגליים על סורגי המיטה. בגיל מאוחר יותר, סביב שנתיים, זה יתבטא בצרחות, נשיכות, שבירה והטחת חפצים".
האם גם פה מדובר בשרידי הממוטה?
בנאי: "המטרה של התוקפנות הזו היא הגנתית, לא התקפית. היא נדירה אצל זוחלים, היא נפוצה אצל יונקים שהמערכת הרגשית שלהם מפותחת יותר. לשימפנזות, למשל, יש התקפי זעם וגם לפילים".
כשילד חוטף התקף זעם הוא באמת נראה כמו חיה פצועה.
"הזעם הוא נשק יום הדין. הוא הופך את הילד לחזק יותר ממה שהוא באמת. הילד כאילו אומר 'תראו איזה משוגע אני יכול להיות אם לא תתנו לי את מה שאני רוצה'. בניגוד לתוקפנות מתעללת, התקף הזעם מלווה בתחושה צדק עמוק, בתחושה של עוול שנגרם לך".
אכן נגרם עוול להורים המבוישים.
"הורים צריכים לדעת שהתקף זעם הוא תופעה טבעית לחלוטין שאופיינית לכל ילד שהוריו מאפשרים לו לבטא את טבעו האמיתי. בכל מקום שקיים התקף זעם יש ילד, שטרם פיתח יכולת להתמודד עם המשאלה להיות עצמאי".
איך צריך להגיב במקרים של התקפי זעם?
"תגובה בריאה להתקף זעם היא הרגעה והכלה ובמקביל לעולם לא לוותר על הגבול. אני כפסיכולוג מתנגד לאחוז בכוח את הילדים, לנסות להעביר להם מסרים על גבולות או להידבר על עניין המתסכל בשעה שהילד עדיין בתוך ההתקף. ילד בהתקף מבין רק רגשות. חשוב שיבין שהכול בסדר. המסר הוא אהבה ורק אחר כך דיונים באשר גורם התיסכול והכוונה איך מתמודדים בפעם הבאה. הזעם אמור להיעלם לגמרי עד גיל ארבע, אם הילד טופל במסירות".
ומה עלינו לעשות במקרים של תוקפנות כלפי האחר?
"להציב גבול. בהתחלה גבול מאוד עדין, מתן הסבר, הרגעת הילד, ומתן נתיבים חיובים לביטוי התוקפנות.אין פה עניין של שחרור, חשוב להבהיר שהתוקפנות הטורפנית והמתעללת, בניגוד להתקפי זעם, אינה מצטברת, לא צריך לפרוק אותה, היא מגיבה לגירויים חיצונים. דוגמא לנתיב חיובי היא משחק. למשל, ילדים בני שנה וחצי עד ארבע וחצי אוהבים משחקים שיש בהם הדמיה של טורף ונטרף. כשהורה מתקרב לילד בצעדים ואומר לו 'אני אתפוס אותך', 'אני אוכל אותך', או משחקי מחבואים, דגדוגים, והכל בשפה וטון משועשעים".
מה בנוגע לתוקפנות הסדיסטית?
"כאשר ילד תולש כנפיים לזבובים צריך להגיד לו שגם לזבובים כואב ולכן לא מתעללים בהם, אבל אפשר לבקש ממנו שיראה לנו כמה הוא חזק, להסביר לו שהוא צריך להשתמש בכוח שלו במקומות אחרים. אסור לשתף פעולה עם תוקפנות, הגבול צריך להיות מיידי וחד משמעי.
"בהתחלה חשוב למנוע את ההתנהגות, ולהסביר לילד את סיבת המניעה ובמידת הצורך להוסיף התרעה. סנקציה פוטנציאלית עדינה בדרך כלל מספיקה. אם ההתנהגות חוזרת, צריך להטיל עונש של הרעת תנאים ולא הוספת תנאים רעים".
אין מקום לעונשים חמורים?
"דיכוי התוקפנות על ידי הפחדה או איום, ללא הענקת כלים להתמודדות, תיצור ילד פחדן, לא אמיתי,
מהוסס, חסר יכולות ועמוס בפנטזיות תוקפניות אותן אינו יכול להחצין.
"עדיף להסתפק בסנקציה עדינה של הרעת תנאים, כמו למשל הפסקת הפעילות בה הילד עוסק - 'אם תמשיך נחזור הביתה'. הצבת הגבולות צריכה להיות חד משמעית אבל לא צריך שיהיה בה מאמץ, רק עקשנות. שהרי עקשנות היא הנשק של הילדים - וההורים צריכים ללמוד להיות יותר עקשנים מהילדים, אבל לא יותר אלימים מהם. לפעמים מספיק אירוע מכונן אחד - פעם אחת באמת קמים והולכים - והילדים מפנימים את הלקח".
ומה הלקח להורים?
"התמודדות עם תוקפנות היא עבודה קשה ואי אפשר לתעל אותה בקלות - בקלות אפשר רק לטפח אותה. עלינו לאסור את ביטוי התוקפנות אבל לא את התוקפנות עצמה. ולא פחות חשוב, אם לאורך זמן לא מצליחים להתמודד איתה, חשוב לקבל עזרה. העבודה מול תוקפנות הילד היא מבחן ההורות הקשה והחשוב ביותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
