אבוד בהונג קונג: בדרך למטה
המשבר הכלכלי לא פסח על הונג קונג, ושגיא רפאל מספר על חברות שקורסות ואנשים שתוהים בינם לבין עצמם מי הבא בתור, אבל גם על שיפור במזג האויר ובמצב התנועה. ומה הלאה, אף אחד לא יודע
הונג קונג בנויה על תרבות הצרכנות המערבית. כשהעיר שנז'ן הוכרזה כאיזור סחר מיוחד בסין, מפעלים רבים ניצלו את ההזדמנות ועברו עם מוצריהם לצד הצפוני של הגבול. זה נתן להם יתרונות רבים. החל מהאדמה היקרה עליה ישב המפעל בהונג קונג, לעומת האדמה הזולה בסין, דרך כוח העבודה הזול, תוך שמירה על התדמית ההונג קונגית המכובדת, וקירבה להונג קונג, שסיפקה להם מנהלים, אנשי מכירות ומהנדסים.
במשך 20 שנה עברה כל תעשיית הייצור מהונג קונג לסין. כיום כמעט ואין מפעלים בהונג קונג. בדרום סין, בחבל גואנדונג, נמצאים מפעלים רבים המרוכזים מסביב לשנז'ן, גוואנז'ו וזוהאי, כשהכתובת הרשמית שלהם היא בהונג קונג.
זה גם משפיע על כוח העבודה. לפי נתונים של הממשלה, עובדים כ-300,000 הונג קונגים בסין. רובם עוברים את הגבול ביום שני בבוקר, וחוזרים בשבת בערב, עם אפטר אחד במהלך השבוע. ואלה אנשים עם משפחות וילדים בכל הגילאים.
הונג קונג תלויה ביצור הסיני וביצוא למערב, לאירופה ולארה"ב. נמל התעופה של הונג קונג עמוס במטוסי מטען לצד מטוסי הנוסעים, וכמה מחברות המטען הגדולות בעולם מחזיקות משרדים ואנשי מכירות בהונג קונג. נמל ימי מהגדולים בעולם, נמל ויקטוריה, משתרע לרחבי חצי האי קאולון, בצד המערבי שלו.
החברות ההונג קונגיות מציעות למערביים אנשי מכירות דוברי אנגלית, אירוח ברמה גבוהה, ומחירים תחרותיים, שלעיתים הם טובים יותר מהמקבילה הסינית, הודות להטבות מס שקיימות בהונג קונג ולא קיימות בסין.
הפגיעה הנוכחית מצטרפת לפגיעה קודמת. עד לפני שנתיים, המטבע הסיני היה צמוד לדולר, כמו המטבע ההונג קונגי, מה שעזר לחברות הונג קונגיות להציע את מרכולתן במחיר נמוך. ביטול ההצמדה מצד אחד, והשארת המטבע ההונג קונגי צמוד לדולר האמריקאי מאידך, גרמו לעליה במחירים וירידה בתחרותיות. שחיקת הדולר פגעה בהונג קונג פעם נוספת, מכיוון שרוב מוצרי הצריכה מיובאים להונג קונג מרחבי העולם.
אחרי ארבע שנים של אינפלציה רצחנית, שכללה עליית מחירים בכל התחומים, עכשיו המחירים מתחילים לצנוח. דירה שהושכרה ב-10,000 דולר אמריקאי לחודש, מוצעת היום ב-7,500 דולר, והיד עוד נטויה.
ההאנג סנג, מדד הבורסה המקומי, התרסק מ-30,000 נקודות לרמה של 13,000 נקודות, והנפילה עדיין לא הסתיימה. בכל יום בחדשות מראים מפעלים הונג קונגיים בסין שנסגרים, והערכות ממשלתיות מדברות על כ-70,000 חברות שיפשטו רגל עד סוף השנה.
בשביל סין, המשבר הזה מהווה הזדמנות. זה לא סוד שסין רוצה להפוך למעצמה המובילה בעולם. תכנית אחת של המפלגה היא להוסיף צרכנים לשוק הסיני, באמצעות חוק שיאפשר לאיכרים להשכיר את האדמות שלהן לחברות שיעבדו אותן. האיכרים יקבלו כסף רב יותר ממה שיוכלו להפיק בעצמם מהאדמה, והאדמה תנוצל על ידי החברות בצורה טובה יותר. זה יגדיל את
לדעתי התכנית לא תביא שינוי גדול, כי לא רק אלה שאין להם, לא שותפים למשחק הצרכני, אלא גם אלה שיש להם. בעוד האמריקאי הממוצע מוציא 150 דולר על כל 100 דולר שהוא מכניס, הסיני מוציא 15 דולר על כל 100 דולר הכנסה, ובעיתות משבר אף פחות. ללא עידוד הצרכנות, השוק הסיני לא יגדל.
בכל מקרה, התוכנית לא עוזרת להונג קונג, הבנויה על היצוא הסיני, שלא תוכל לגזור קופון על הצריכה המקומית.
ביומיום מורגש המשבר בדברים הקטנים של החיים. אני לא יודע אם זה קשור או לא, אבל אפילו מזג האויר המקומי השתפר, כשבאופק אפילו אפשר היה לראות את השמש, שזה לא משהו שכיח כאן. האם זה בגלל ירידה בזיהום, זה אשאיר למומחים.
העומס במעברי הגבול ירד, ואפילו התנועה בתוך סין עצמה נראית דלילה יותר. מפעלים שעבדו 24 שעות ביממה, עברו לחמישה ימי עבודה, ללא לילות. בעיקר ניכר הדיכאון בשיחות עם הסינים, שנסובות לרוב לגבי המשבר, איזה מפעל עומד ליפול, ואיזה לגדול, מי הפסיד בבורסה וכמה, ואיזה מניה חייבת לעלות.
מה יהיה? כולם מפחדים מהעתיד לבוא. אצל הסינים, כשרע, זה דיכאון מוחלט. כשטוב זה אופוריה, ככה זה גם נראה בבורסה. כהבורסה עולה, היא מזנקת, כשהיא יורדת, היא מתרסקת. כרגע רע מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
