מצפה רמון: לא מה שהיה פעם
עד לפני כמה שנים מצפה רמון היתה המקום המועדף על כל אלה שעייפו מהחיים התובעניים בכרך וחיפשו מעט שלווה ושאר רוח במדבר. היום נשארו שם בעיקר אלפקות, בדואים והרבה צעירים מבולבלים שנורא רצו להגיע להודו, אבל נתקעו בלי כסף לכרטיס טיסה. ליטל בית-יוסף דשדשה בחול וחזרה מדוכדכת
למדבר, כך אומרים, יש קצב משלו. הקצב הזה, ויסלחו לי הבדואים, זהה לזה של מוזיקת מעליות מנומנמת, רק בלי המיזוג. אולי בגלל זה אני מרגישה כל כך מרומה כשאני סופסוף נוחתת במצפה רמון, מוקד הפלאות הרוחניג'י. איפה הלב הדרומי התוסס שעדן הראל טענה שתרם לה שלווה? איפה כל הקסם שסיפק למירב גרובר חומר לדבר עליו בראיונות? את כולם נשא הרוח, את כולם סחף האוף, וזה כל מה שנשאר פה אחרי שהרוחניקים המקוריים נמלטו בחזרה לסדנאות אשטנגה יוגה בערי האספלט: רוחניג'ים - ניג'ים מעיקים שהחליפו את העשן המפויח והמנחם של פקקי התנועה בהרבה מאוד חול. מדובר באנשים שנורא רצו להגיע להודו, אבל נתקעו בלי כסף לכרטיס טיסה. כאן הם מעשנים, שותקים, מביטים על דיונות ומרגישים כמו חלק דומיננטי מהטבע, רק בזול.
כבר בצומת הכניסה למצפה רמון, מרגישים את הדכדוך של המקום. "אין במצפה כלום," אומר מקומי בשם מקס בהגייה מלעלית כבדה. מקס עובד במשרד שמתמחה בטיולים באזור, אך ניכר במבטו המובס שאין שום דבר מעשיר בטיולים באזור. "אבל באינטרנט היה כתוב שיש כאן מרכזי פעילות שוקקים," אני נושאת אליו מבט נכלם, "כל מיני מוקדים של מדיטציות, ושחזור מאובנים בחול, והרצאות על תרבות החייזרים, וסדנת אספרסו."! ממורמקס לוטש בי עיני מקק. "אז לא," הוא מתעקם, "הדבר הזה שאת מדברת עליו כבר סגור המון זמן. כל מה שיש פה זאת מתפרה ומפעל תכשיטים והנעלה. אה, ויש גם את פאב 'החבית,' אם את רוצה לשתות."
פאב 'החבית' המפוקפק נשמע טוב, בטח זרוקים בו גברים חסונים שמקפיצים טקילות על שרירי החלבונים המנופחים שלהם ועונים לשם גסטון. "אל תתלהבי," פולט מקס רפות. "זאת בסך הכול מסעדה דפוקה שבערב מזיזה את השולחנות לצדדים וקוראת לעצמה פאב. כמו שאמרתי, אין פה כלום".
אוקיי, למקומיים פה אין ממש גאוות יחידה. אז מה? מי מאיתנו באמת מאוהב בעיר הולדתו?
גם מסעדת "הקצה," המקום השני, שנשמע תחילה כמו קטע של סטלנים על אקסטה, נראית מבפנים כמו בית גידול למומיות. מקס צדק. אין פה כלום. שום רוח, אפילו לא פו.
בניסיון להתנחם, אני נכנסת לחושה שמבטיחה לספק חוויה בדואית אסלית - "חוויה במדבר" שמה - מתנדנדת בין סוסים שמדברים ערבית וערימות קש, כשלפתע נתקל בי בדואי שחום עור וטרוד. "סגור! סגור,"! הוא מלעלע בעייפות, "אנחנו עובדים רק על הזמנות מראש, כי אם לא, באים כל מיני תל אביבים ועושים פה קרחנה."!
קוראים לו
אני לא יודעת מי האנשים שמצליחים לפתח פה רוגע, כי מאז שהגעתי אני רק הולכת וקרבה לצד הקרימינלי שבי. זה כל מה שאני חושבת עליו כשאני ממשיכה לנסוע בכבישים העריריים של מצפה, בעודנו מטפסים על גבעה שבשלט שלידה משורבט בנועם "חץ ושקט." כאן מחכה אלון, מוזיקאי ירושלמי ולידו שמוט גם זיו, ערימת איברים שהחשבתי לגווייה, אבל אז זה פיהק והחל להתנועע. השניים אפילו לא מנהלים את המאהל חסר החשמל הזה. דרור, כך קוראים למנהל, רק שהוא התחתן ועבר להתגורר בשדה בוקר, לא לפני שהשליך במאהל את הכלב המהפנט שלו, פאקו.
אלון וזיו הם, מה שנקרא, מתנדבים, שזאת תצורת החיים המועדפת על הרוחניג'ים. כשאתה מתנדב מאכילים אותך, מקלחים אותך, מעניקים לך לונג מפנק לישון עליו ואוהל, ובתמורה כל מה שאתה צריך לעשות הוא להתנדב לגלגל ג'וינטים. הנה תרומה ראויה לקהילה. ולחשוב שיש אנשים שבאמת התנדבו לזמר לפנסיונרים בשישית במסגרת מחויבות אישית. אלון וזיו מתגלים כמארחים מופלאים, ואנחנו פוצחים בטורניר קלפים מסעיר עם קפה שחור בקנקן מתקופת הצלבנים. "אז שעמום, אה,"? אני שואלת, תוך כדי שאני מביסה אותם ברמאות. זה לא מפריע להם, רוחניג'ים מבינים דבר או שניים בכישלונות.
"אני לא חי כאן," אומר אלון, נפש נשואה ותכולת עיניים בגיל העוברי .26 בימים הקרובים גם אשתו תצטרף להתנדבות הראויה שלו בדיונות. "אבל יש לי הרבה חברים מוזיקאים שעברו לכאן לתמיד," הוא ממשיך, "והאמת שאני יכול להבין אותם. גם אני חושב על לעבור עם אשתי לפה. יש לי גיטרה, יש לי שקט. מה צריך עוד? שנייה רגע, מישהו זוכר איך משחקים חמש אבנים."? אף אחד לא זוכר, וזה בעצם מקור הכוח של היכל הגרגירים הזהובים הזה. במצפה לא צריך לזכור. במצפה עדיף לשכוח.
זיו הוא רווק מהורהר מקריית חיים, שהוא גם "מוזיקאי, שחקן ואמן קרקס," כהגדרתו. הוא נטש את העיר כמה ימים לפני ערב ראש השנה, ומאז הוא מעולף על מרבדים רקומים עד שהשמיים יאמרו לו אחרת. "זה עניין של להיות מחובר, את מבינה,"? הוא מצמצם את עיניו המבולבלות, "עשיתי גם ויפאסנה, בקטע של להיות מחובר. זה מחבר. מלא הבנות. ההבנה הכי גדולה היא שאין דבר כזה אינדיבידואל, כולנו חלק ממשהו גדול."
אז מה אם הוא מתרגם אכזבה לבריחה ובריחה לחיבור? אז מה אם הוא נראה אבוד? מי בכלל נתן לי את הזכות להיות כזאת עירונית שיפוטית? אז אני פשוט שואלת אותו למה אי אפשר להגיד את המילה "מחובר" גם מעבר למצפה, במקום שאין בו דיונות. "כי בעיר אתה נגד כיוון הזרם," הוא אומר. "גם אם תבחר לא, אתה נגד התנועה, אתה לבד." "אז זה הקטע של הרוחניות,"? אני תוהה, "להיות חלק מהעדר? לחיות במקום שבו כולם חושבים ומרגישים כמוך, גורמים לך להרגיש קצת פחות בודד."? "כן," הוא מסכים. "רק בעיר אני זאב, פה לא. ובעיר יש בירוקרטיה, אין לי ראש לבירוקרטיה. אני רוצה להתקבל עכשיו לעבודה פה בחוות האלפקות, הייתי כבר בריאיון, אבל עוד לא חזרו אליי. חוות האלפקות זה הכי יוקרתי פה."
אני מחליטה, אם כן, לנפוש בחוות האלפקות היוקרתית ולבדוק אותה מקרוב. כבר בכביש הצר שמוביל לשם מתחוור לי ששיח החיבור המשובש של זיו היה רק פרומו לידע הרוחניג'י הרם שיש לאלפקות. "זהירות! מחשבות רצות בכביש," משורבט בשלט קיצוני אחד. "תן למחשבות לנסוע במקומך," כתוב בשלט אחר. לא ידעתי שהבהמות השעירות והלא מנומסות האלו כל כך להוטות להילחם בקטל בכבישים. מצד שני, אני חייבת להודות שהסטיקרים האלה הם אולי המסרים הכי תבוניים שקיבלתי עד עתה מהחור האילם בנגב. זה בטח קשור לתזונה שאין בה קינואה.
הצימרים של האלפקות בהחלט נראים משכנעים. "איטס אמייזינג," מסכמים זוג תאומים ממינסוטה, שזה כמו ברנדון וברנדה, אבל עם לוק של יהודים בתפוצות. הרגע דני, איש האלפקות, הרכיב אותי במרכבה הטרקטורונית שלו לחדר שלהם, והוא מתעקש שתיירים מאוד אוהבים לשהות במחיצת אלפקות, כנראה בגלל אחוות מיעוטים שכזאת.
דני הוא קצין לשעבר בסיירת יעל ואולי הדבר היפה ביותר שתרם המין האנושי לאלפקות. יש לו אף כפתור מסותת, גוף אלילי מפוסל ועיני חצץ מתגרות שגורמות לי לרצות להיות אלפקה בעצמי. "האמת שאחרי שהשתחררתי מהצבא עשיתי טיול במדבר," הוא מספר. "כשחזרתי שמעתי שצריכים פה עובדים, אז החלטתי לעבור לחצי שנה." "וואו," אני נפעמת, קצת בגלל הסיפור המרתק, יותר מכריזמת הקאובוי המחוספסת שלו. "בואי תראי את החדר שלי," הוא מזמין, "יש לי שם 'יס,' ערק אשכוליות ומנגל, וכן, אני יודע שבדרום אמריקה אוכלים בשר אלפקה, אבל כאן זה לא ממש מקובל."
מעניין מה האודישנים שצריכים לעבור בכדי לפקד על יחידת האלפקות הפראית הזו - אותם האודישנים שזיו המחובר, כנראה, לא ממש עבר. "אני זוכר משהו כזה," מתפתל דני אלפקות כשאני תוהה מה עלה בגורלו של זיו. "אבל אני לא יודע איפה המספר שלו, כנראה הוא אבד פה איפשהו." פתאום, לא אכפת לי להיאבד גם בחברתו המסוקסת של דני אלפקות. לא אכפת לי אפילו לעבור את הגרסה האלפקית לפסיכומטרי, בטח משהו בסגנון "היי, עכשיו נביא בך מלא סמוחטות, ואם תעמדי יפה בזלעפות הליחה שלנו, התקבלת." מה יש? זה בעצם כמו כל ריאיון עבודה שגרתי, רק בלי צביעות.
אבל אז דני אלפקות מתחיל לשחזר את סיכוני המקצוע. "כל יום יורקים עליי, אין יום שלא," הוא מלחיץ. "ולפני כמה זמן איזו אלפקה נגחה בי ושברה לי את האף, הייתי צריך תפרים וניתוח ועד היום אני לא מזהה מי המניאקית שאחראית על זה בדיוק."
מילא האלפקות, יש כאן גם מכשול אנושי. האקסית של דני אלפקות, אשת אלפקות בעצמה, גרה איתו בקרוואן העכור עד לא מזמן, ועכשיו הם נאלצים להאכיל אלפקות, לגלח אלפקות, ובעיקרון לגדל תינוקות בצורת אלפקות, מדי יום. "אבל זה נגמר בינינו," הוא משלח בי מבט אומר זימה. כלומר, אני רוצה להאמין שזו זימה, אבל אז הוא מסתכל באותה הדרך המסקרנת גם על איזו אלפקה מחליאה וקרושת דם מלוכלך. זוהי, כנראה, דרכו של הטבע להגיד לי להפסיק לקנא באלפקות.
היציאה ממצפה רמון מלווה בפסקול הטבעי של העיירה הזו, שיכול בעצם להיות כל להיט שהוא - רק על מיוט. הבניינים המתקלפים תולים בי מבטים אפורים, הכבישים חורקים בשפת החירשים, והצהוב-חרדל שלבש האופק שעות ספורות קודם, נראה עכשיו כמו פירורי דבש אוזניים כתום. הרוחניג'ים ודאי משחקים עכשיו שש בש, מתמסרים לכוחותיו התרפויטיים של הטבע, שלא מעלה בדעתו לפרגן להם מילת קסמים אחת, "ציוויליזציה." ואז אני רואה אותו.
"בוא איתנו," אני אומרת לו ברוך. "אבל קודם, אכפת לך להצטלם על רקע הכניסה לעיר."? רודריגו מתבונן בי בבהלה, אך נעתר לבקשתי. "אל תדאג, אני לא פסיכית," אני אומרת, "רק תעשה פרצוף שמח, טוב."? סופסוף מצאתי טיפוס אחד קורן מאושר מבוים במצפה רמון. אין לו מושג מה מחכה לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
