חגיגת אירוסין צ'רקסית
היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, ביישניים, הוא - מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת. הכפר הצ'רקסי ריחאניה מציע לכם חוויה תרבותית מעמיקה, גם אם אתם אורחים לרגע. טרוולר, מוסף הנסיעות של נשיונל ג'יאוגרפיק, מתארח בחגיגה
בעוד שעות ספורות תתקיים במרכז הכפר, בכיכר רחבת ידיים, מסיבת אירוסין. עכשיו הכל שקט, רגוע, שום דבר שמרמז על העתיד לבוא. מישהו פורק ממשאית קטנה עוד ועוד כיסאות פלסטיק, ומניח אותם באיטיות בלב הכיכר.
מישהו אחר מניף רמקולי ענק ונוטע אותם סביב הרחבה. שרשרת הנורות הצבעוניות כבר נתלתה בצהרי היום. הזמן חולף לאיטו, הערב יורד, ומן הסמטאות והרחובות הקטנים זורמים בני הכפר, בעיקר הצעירים שבהם, לבושים במיטב מחלצותיהם. אני תופס פינה בשולי הכיכר, מנסה להיטמע.
כבמטה קסם מסתדרות צעירות הכפר בצד אחד של הרחבה, ניצבות בחצי גורן. מולן עומדים הצעירים. בלי הקדמות מיותרות הרמקולים מכים לפתע באוויר הערב הקריר, ומוזיקה צ'רקסית מסורתית, הרמונית, קצבית ושמחה עוטפת את ההמון. מיקרופונים נשלחים מיד אל אורגניסט ואקורדיניסט שמצטרפים לחגיגה. רעש גדול, עליז, חוזר על עצמו.
ומרגע זה, הכל הופך בליל מהפנט של מראות, צלילים, צבעים ובעיקר - חיזורים מרומזים, עדינים אך עיקשים, מהיפים שראיתי. הכלה והחתן יצטרפו עוד מעט. הזמן שלהם יגיע בחתונה עצמה. נראה כי מסיבת האירוסין נועדה לשאר החוגגים.
מישהו, איש מבוגר, שולח באקראי בכל כמה דקות זוג אחר אל הרחבה. אולי יש כאן כוונה שנסתרת מעיניי? הזוג - היא משפילה מבט והוא נועץ בה את עיניו - מופיע בריקוד מסורתי לקול מחיאות הכפיים הקצובות של חבריו. היא מטופפת בצעדים איטיים, מהוססים, והוא - מלהטט על קצות אצבעותיו בנחשול אדיר של אנרגיה קצבית, מחשמלת.
מתקרבים ומתרחקים, משחקים במשחק ממכר של משיכה ודחייה, קירבה וריחוק. הוא סוס דוהר, נשר שחג בשמים. היא מהלכו האיטי של נהר שזורם לצדו. נראה שאין הגדרה טובה מזו ל"ניגודים נמשכים". יש להם שתיים או שלוש דקות לרקוד את הריקוד שלהם, עד שזוג אחר נשלח קדימה.
באמצע הלילה ניגש מישהו למיקרופון ומסלסל לתוכו הודעה בצ'רקסית. המילים היחידות שאני קולט הן "אפטר פארטי". ובאפטר הזה, אין עוד בנים מול בנות. הכל מתערבב עכשיו, כולם רוקדים עם כולם, והמוזיקה הצ'רקסית מפנה את מקומה למוזיקת מועדונים עדכנית.
אני ממשיך לשוטט בסמטאות הכפר, מקפיד כל העת להיות בטווח של שמיעה או ראייה מהכיכר המרכזית. המבוגרים כבר פנו לישון, והצעירים נעים ונדים, לבדם, בזוגות או בחבורות. חלקם ברגל, חלקם ברכב, חלקם בקטנועים זעירים. יום שישי בלילה, והכביש הראשי של הכפר סואן מתמיד. מישהו מספר לי שהכביש הזה מכונה "ציר האהבה", מאחר שאין מקומות בילוי אחרים בכפר הקטן. כולם משייטים זה על פני זה, נפגשים, מתחברים, נפרדים וממשיכים הלאה, וחוזר חלילה.
ביקרתי כאן בפעם הראשונה לפני כמה שנים, ומאז אני מקפיד לבקר בריחאניה מדי שנה בשנה, ללמוד את צפונותיו. ואין מקום טוב לעשות זאת מאשר במוזיאון המקומי למורשת הצ'רקסים, בניצוחו של שאוקי חון.
יותר מעשר שנים הוא ניצב בכל שבת במוזיאון הקטן והצנוע שהקים, ומספר לקבוצות או למשפחות על עמו, שמוצאו מהקווקז ושכיום מפוזר בעולם כולו. ריחאניה, כמו גם כפר כמא, הוקם בשנות השבעים של המאה ה–19, ואחר כך מצאו תושביו שפה משותפת עם אנשי המושבות היהודיות שאך הוקמו. כיום חיים בישראל כ–4,000 צ'רקסים, רבים מהם בריחאניה.
שאוקי, כשלצדו
במוזיאון ניתן להתרשם מתלבושות מסורתיות, כמו מעיל פרווה עצום ממדים, ששימש בלילות קווקז הקרים גם אוהל סיירים. כמו כן, ישנה במקום תצוגת כלים וריהוט. שולחן האוכל המשפחתי, למשל, מסמן את השוויון המוחלט בין בני הזוג: איש לא יושב בראש השולחן, מהסיבה הפשוטה שמדובר בשולחן עגול.
פריט נוסף בתצוגה הוא עריסת תינוק תמימה למראה. חדי העין יבחינו כי היא שונה במעט מעריסה בת זמננו: במרכזה ישנו חור, ומתחתיו ממקמים את הסיר. כך התינוק אינו נזקק להחלפת חיתולים בשעה שאמו יוצאת לעבוד בשדות. כמה פרקטי.
מעבר לאלו, התצוגה מכילה ציורי קיר קווקזיים עתיקים, צילומים של כלי זהב מסורתיים, כלי ציד, נשק ועוד. רוצים עוד? ניתן להצטרף אל "החוויה הצ'רקסית", הכוללת נוסף על הביקור במוזיאון וההרצאה, גם סיור רגלי בכפר, ביקור במסגד הייחודי וארוחה מסורתית של מאכלים צ'רקסיים. אבל כדי להפוך את החוויה אותנטית יותר, מומלץ למצוא דרך להתערות בחיי הכפר, ולו רק לרגע.
נא להמתין לטעינת התגובות
