לכל אדם יש שוק
טרוולר, מוסף הנסיעות של נשיונל ג'יאוגרפיק, צולל לשוק העיר העתיקה בירושלים, אל אפרוחים חיים ומכנסי ג'ינס מזויפים, אל שטרודלים אוסטריים ונרגילות עשנות, אל קלטות רועשות וכנאפה ירושלמית
לפעמים הוא קסום ואלגנטי: השוק שבקצה רו מופטאר (Rue Mouffetard) בפריז, למשל - כאן בין האפרסקים המושלמים והסרטנים החיים נישקת את אהבת חייך, ידיך שומטות את השקיות כדי שתוכל לאחוז בה. ערבבת את מראה המזרקה והשולחנות שבחזית בתי הקפה בחשכת העיניים העצומות.
אני, בשוק שלי, לא נישקתי אף אחת, לא נראה לי שמותר - הרי מדובר בסביבה כה מסורתית. גם נוף אצילי אין למצוא בו. כל כולו סמטה צרה בעיר העתיקה בירושלים: שוק הזיתים, הערוץ המסחרי המרכזי המבדיל בין הרובע המוסלמי לרובע הנוצרי. אני פורש את זרועותיי, כמעט נוגע בשני צדיה של הסמטה, ומיד מוכרח לקפל אותן שוב כי ההמון דוחף, כי טרקטור צר וירוק עובר, מתיז עשן אפור לכל עבר, כי עדיף לא למשוך כאן תשומת לב מיותרת.
נכון שאנדרטה לזכר קורבן דקירה צמודה לאחת מקרנות הרחוב, נכון שבלילה האווירה מפוקפקת, ואם יורד גשם הופך השוק כולו לצינור ניקוז גועש ונורא, אבל את הקסם הקיים כאן אין דרך לשחזר. אין לו מתחרה מחוץ לחומות, ואם תשאלו אותי - גם מסגד אל–אקצה, כנסיית הקבר ובית הכנסת החורבה צריכים להסיר בפניו את כיפותיהם. פשוט כי הוא חי כל כך.
השוק שלי הוא כלל לא שלי. אני לא דובר את שפתו, בקושי קורא את אותיותיה. אני כלל לא בטוח שאני רצוי במקום שלי, אבל אם במשך שנים על גבי שנים אני חוזר, שבוע אחר שבוע, ולא נתקל בעוינות אף פעם, ייתכן שבכל זאת רוצים אותי שם, ושמחים ששבתי למקום שלי. בתקופות רוגשות במיוחד אני מתרחק ממנו, כי לא צריך להגזים, אבל בסופן מקבלות אותי זרועות האבן שדירות בנויות מעליהן ומקרות אותן, ואיתי - דוברי עברית אחרים, מכורים.
הכניסה בשער שכם היא הכניסה הדרמטית ביותר אל העיר העתיקה, ובביקוריי הראשונים גם הייתה המפחידה ביותר. האווירה המזרח תיכונית המוחלטת מקיפה את המבקר מיד עם היציאה מבית השער. הרחוב מוביל מטה, על פני רוכלים המציעים עגבניות, אפרוחים חיים, צעצועים זולים ומכנסי ג'ינס מזויפים, אל התפצלות.
משמאל: רחוב אל–ואד, או "הגיא". שאין בו כל רע. שם מצוי בית הנרגילות הוותיק והנהדר "קפה סנטראל", שם נבלעים שטרודלים בתוך תוכי האכסניה האוסטרית השקטה והאלגנטית. בהמשך הרחוב נמצאים האלמנטים המרשימים ביותר של בנייה ממלוכית בירושלים וסופו ברחבת הכותל עצמה. אבל לא זה השוק שלי.
אני בוחר בימין. זו בפירוש לא "הדרך שבה הולכים המעטים," כמאמר המשורר רוברט פרוסט. רחוב סוק חאן א–זית הוא הסואן ברחובות ירושלים העתיקה. מתחרה בו רק רחוב דוד המבדיל בין הרובע הארמני לרובע הנוצרי, אבל זהו שוק תיירים מטופח ומאופק יחסית. כאן מדובר בהמולה אמיתית.
מוזיקה קולחת מחנויות הקלטות. נערים נושאים מגשים שעליהם כוסות קפה שחור לזבני החנויות. ריח חזק של קפה טחון עולה מבית הקליה איזהימן, ובמעלה הרחוב - מבית הקליה סנדוקה. מי חכם ויידע איזה מהם טוב יותר. בחנויות התבלינים נישאים הרים של זעתר, על אחד מהם ניצב מודל קטן של כיפת הסלע.
פינוק ראשון נמצא מצד ימין, כ–50 מטרים מן הצומת. זהו בית הכנאפה של ג'עפר. הכנאפה הירושלמית האותנטית מצופה בסולת ולא באטריות קדאיף, אבל היא כתומה ומתוקה ומלאה מי ורדים ופירורי פיסטוקים, ממש כמו אחיותיה. אם תשאלו אותי - זוהי הטובה מכולן, והיא טעימה עוד יותר לצד מים מכוס נירוסטה. המתוקים של ג'עפר מעניקים לנשות הרובע המוסלמי מקום לפקוד אותו עם חברותיהן ועם ילדיהן. להג שיחתן ממלא את החלל המערתי ומעשיר את הטעם אף הוא.
פינוק שני נמצא משמאל, במעלה הדרך. מלון האשימי המשופץ מציע גג המשקיף על כל הזהב, האבן והשמים שהם ירושלים. זה המקום לכוס קפה או לקולה, לפטפוט על פוליטיקה או על פואטיקה. להאזנה למואזינים, לפעמונים, לבחור המנגן כליזמר בקלרנית על גג של ישיבה הבנויה על רחוב אל–ואד ממש, לשירת צליינים איטלקים או פולנים או ברזילאים או הודים או ניגרים, העולה מן הווייה דולורוזה ללב.
גם אחרי שנים של שוטטות בשוק ישנם פינוקים שבהם עוד לא זכיתי להתפנק: מישהו לוחש באוזני על אודות חומוסייה נפלאה בשוק הבשר. אחר מצביע על כותלו הוורוד של בניין בקרן הרחוב המפגישה את השוק עם מתחם המוריסטן, מסביר לי שאת חנה האדריכלי אין להבין אלא אם כן לומדים את התחום.
הרוכלים מכירים זה את זה היטב, זוכרים את תולדות החנויות האלה בימים קשים וקשים פחות, בקיאים ברכילות שלעולם לא תגונב לאוזני ישראלי משוטט. המקום שלי יהיה שלי רק כשאכיר אותו באמת, כשאבין אותו באמת. וזה ייקח עוד זמן רב מאוד.
השוק
אני מותיר אותה לחולי סינדרום ירושלים (שלדעתי מגיעים לעיר משוגעים מראש), לאוונגליסטים נוצרים, לפוליטיקאים, לחיילי מג"ב, לחרדים המתהלכים כאן, עיניהם קבורות בקרקע כדי שלא לחזות בירושלים הרחוקה כל כך מעולמם, לתיירים, למדריכי התיירים, לתרמילאים הדנים, לארכיאולוגים, להיסטוריונים ולבני המזל שמתחקרים לספרי “לונלי פלאנט”. ירושלים, מבחינתי, היא של כולם, אבל יותר מכל היא של אלה המכבדים אותה כעיר. יוצאים לקניות ברחוב השוק שלה, חיים את היומיום שלה, אוהבים אותה אהבה אינטימית.
לא חסרה תיירות וצליינות סביב השוק, שחלקו הדרומי הוא קטע מן הווייה דולורוזה עצמה. לא חסרות סביבו קפלות קטנות, צריחים שעשבים מצמחים מבין אבניהם, שיירים המאזכרים תרבויות, נביאים, משיחים, מצביאים... מדרגות אבן המטפסות מעלה מימין לחנות דיסקים מובילות אל פתחה של באר תת–קרקעית שאותה גילתה הלנה הקדושה במאה הרביעית לספירה. האקוסטיקה בחללה מטרפת, אבל אל תנסו לשיר בה את "ניו יורק ניו יורק" פן יכבה הנזיר הקופטי המופקד על המקום את האור, ויאלץ אתכם להגיח שוב אל אור היום בבהלה.
שער אחר בקצה אותה סמטה מוביל אל רחבה שבה חיים נזירים אתיופים בכפר קטן של בקתות אבן, ואל מבוך של קפלות ומסדרונות המוביל אל ההמולה ואל הצבע של חזית כנסיית הקבר. אבל מי באמת צריך את כל אלה כשיש לו את השוק? יהודה עמיחי איחל באחד משיריו שיום אחד יצביעו מדריכי התיירים על אנשים במקום, על קשתות עתיקות. ביום הזה, כך חזה, תבוא הגאולה. חבל לעכב אותה.
תיהנו מירושלים, חברים, תיהנו ממלכתיותה, מעתיקותה וממסתוריותה, אבל אל תחמיצו את הבלגן שלה. שובו אל השוק, אל המולת הצבעים והריחות והצלילים שאין בהם קדושה כלל, והתרגשו מקדושתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
