האנטומיה של הנפש השבתאית
הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חוויית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ואת החושך לצד האור. לכבוד יום כיפור, יום פטירתו של שבתאי צבי, דוד ברק צולל אל תוך הקבלה השבתאית ומציע אפשרות חדשה של סליחה וכפרה
העולם הרוחני, כמו כל עולם אחר, מתנהל בסופו של דבר לפי חוקים כלשהם של היררכיה והעדפה. כמו שנהוג לומר שעדיף להיות עשיר ובריא, בעולם הרוחני כדאי באופן כללי להיות מואר, אוהב ונקי. יש בכך משהו כמעט בלתי נמנע. גם תורות רוחניות כדוגמת הזֵן, שלכאורה אינן שואפות לשום דבר, שואפות בסופו של דבר אל האין. אם מתבוננים על עולם החיפוש הרוחני כעל מקשה אחת, על כל תחכומו, מורכבותו ורב-גוניותו, ניתן לראות שבסופו של דבר כל היובלים זורמים אל אותו הנהר.
במתכוון ושלא במתכוון, במודע ושלא במודע, התפתח בתרבות האנושית דפוס של חיפוש רוחני שיש לו שפה פוזיטיבית, זרימה משותפת ויעד נכסף של גאולה כזאת או אחרת. נשאלת השאלה – האם אכן כך? מה לגבי הצמחים הנאחזים בגדות הנהר ומסרבים להיסחף עם הזרם? ומי הם דגי הסלמון השוחים במעלה הנהר? האוקיאנוס האלוהי איננו מסרב לאף נהר, אך מה עם הנהרות המסרבים לאוקיאנוס?
בעולמה של החסידות התפתח מושג ״הנקודה הפנימית״ כדי לתאר את מרכז החיות האלוהית באדם. הנקודה הפנימית היא הנשמה, הלב של הלב, רזא דרזין, שורש העניין והמהות האמיתית של כל דבר. בבואנו להתבונן בנקודה הפנימית, מתוקף השפה והמושגים שאנחנו משתמשים בהם, סביר להניח שנדמיין אותה כמקור של אור. החשיבה המערבית, מהמיתולוגיה של אל השמש אפולו, דרך הפילוסופיה הרציונלית של סוקרטס, עבור בניאו-פלטוניזם והשתלשלות האורות בקבלת האר״י וכלה במושג הנאורות של תנועת ההשכלה – מעדיפה בעליל את האור על פני החושך. האור הפך למטאפורה המרכזית של החיובי, הרצוי והטוב.
מנגד, התיאולוגיה השבתאית פיתחה מושג מרכזי שהוא חיוני להבנה אלטרנטיבית של נפש האדם – האור שאין בו מחשבה. זהו כוח שניצב, לכל אורכה ורוחבה של הבריאה, כנגד האור שיש בו מחשבה, שהוא האור האחראי לבניין העולמות ולפיתוחם. האור שאין בו מחשבה הוא כוח שמונע מדברים להתפתח, ולכן לפי טבעו הוא גולמי מאוד, לא מעובד, אי-רציונלי, בלתי צפוי והפכפך. זהו כוח השואף לכסות, להסתיר,
הדבר המרכזי שיש להבינו הוא שהאור שאין בו מחשבה איננו יכול לדעת את עצמו. לאקאן טוען, בהתייחסו לדמות המרכזית בספרה של מרגריט דיראס ״סוד הקסם של לול ו. שטיין״, שאם היתה יודעת את עצמה, לא יכולה היתה להתקיים. לורקה מעמיד במרכז את ה״דואנדה״, אותה נוכחות אפלה, עוצמתית ואלימה אפילו, שנמצאת ומורגשת מעבר למילים של הסיפור או השיר, מעניקה לו את חיותו ומבחינה בין טוב ורע בעולם היצירה. התיאולוגיה השבתאית פותחה על ידי נתן העזתי כדי לתאר את מסתרי נפשו של שבתאי צבי, אך שבתאי צבי עצמו לא ידע להסביר את הדברים במילים. היצירה האמנותית והחוויה הדתית כאחת מבוססות אם כן על ההליכה על הגבול הדק שבין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה, אך עצם ידיעת הדבר מעמידה את המשך קיומו בסכנה.
כאמור, האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המעכב את ההתגלות והגאולה. לכאורה אפשר היה לחשוב שזהו כוח שלילי במציאות, כוח של הרס, אך אפשר לראות את הדברים גם אחרת. ראשית, התעכבות איננה בהכרח דבר שלילי. לולא העיכוב היה העולם ממשיך להתפתח ולהשתכלל בקצב גובר והולך, ומגיע בסופו של דבר אל קצו. עצם ההתעכבות היא שמכוננת את הזמן, ולפיכך היא בעצם זו שמייצרת ומשמרת את הבריאה. זהו הסוד של כוכב שבתאי, שמקובל לייחס לו את כוח ההרס. במושגים מיתולוגיים שבתאי הוא האל היווני כרונוס, אל הזמן, אביו מולידו של זאוס. שבתאי הוא האל הזורע אך אינו קוצר. במושגים נפשיים זוהי פעולה של הקרבה עצמית, המכוננת בסופו של דבר את הזמן של העולם והאחר. הנפש השבתאית היא נפש מתעכבת תמיד, והמשיח השבתאי מתעכב כדי ״לקנות זמן״ עבור העולם. ״גם אם יתמהמה בוא יבוא״, נאמר על המשיח, אך במקרה זה עצם ההתמהמהות שלו היא בואו, כי היא פותחת עבורנו את המרחב של הזמן שהוא בעצם החיים, הזמן החי שבו הכול מתקיים.
מימד נוסף וחיוני של האור שאין בו מחשבה הוא היכולת שלו לשמר את הפשטות הגולמית של הקיום האנושי ושל החוויה הדתית והרוחנית. האור שיש בו מחשבה הוא אוסף של היקשים לוגיים הנוטים להתפתח עד אין קץ, תלויים זה בזה, ומלמדים דבר מתוך דבר. דוגמה לכך אפשר לראות בהתפתחות של היהדות מתורה של התגלות אל מערכת מורכבת ומפורטת מאוד של הלכות וחוקים. האור שאין בו מחשבה הוא הכוח המשמר את הרכיב הגולמי שבנפש, ומאט את הטכנולוגיזציה שלה. במובן הזה, היותה של השבתאות תפיסה דתית אנטי-נומיסטית (שוללת חוקים) איננה המאפיין המרכזי כי אם נגזרת של תפיסת האור שאין בו מחשבה, שמבטלת את החוקים בשמה של פשטות וראשוניות של חוויה.
מספרים על חסידי הבעל-שם-טוב ששאלו אותו לקראת פסח – איזה כוונות מכוונות האר״י עליהם לכוון בעת אפיית המצות? כוונתם היתה לסודות האותיות והתיבות, אך תשובתו היתה – דאגו שלאישה הקשישה שמסייעת באפייה יהיה כיסא לשבת עליו בעת המנוחה. אחת הבעיות המרכזיות של ההולכים בדרך היא הדגשת יתר של הכוונה, והדרך אל הגיהנום רצופה כידוע כוונות טובות.
ההבנה העמוקה של התיאולוגיה השבתאית מעודדת הכרה בחשיבות של הכוח הלא-מכוון בחוויה הרוחנית. לא כל פעולה צריכה להיות מכוונת, ולפעמים דווקא הפעולה הספונטנית, גם אם היא נראית הרסנית ולא רציונלית, היא העדיפה. יתר על כן, הואיל ומקורו של הכוח שאין בו מחשבה הוא גם כן אלוהי, הרי שלא לכל דבר יש הסבר. הנכונות לוותר על הצורך להסביר את כל מה שמתרחש במציאות שלנו כאילו התרחש לטובה יכולה לשחרר אותנו לרמה אחרת של חוויית אלוהות, שכוללת בתוכה את הרע ליד הטוב ליד הרע, החושך לצד האור.
לפי המסורת השבתאית, יום הכיפורים הוא גם יום פטירתו של שבתאי צבי, ואולי אין בכך מקרה. מושג האור שאין בו מחשבה פותח לנו אפשרויות חדשות להבנה של סליחה וכפרה, כי הוא מאפשר לנו לראות את הכישלונות והפגיעות, שלנו ושל אחרים, כחלק ממארג קוסמי של עיכובים היוצרים את הקיום והזמן, ומונעים את בואה של גאולה זריזה ומשוכללת מדי של הנפש ושל העולם. המרת הדת של שבתאי צבי היתה, במושגים של יהדות זמנו, מעשה בלתי נסלח כמעט, אך אולי היא רכשה לעולם ההולך ומתכלה הזה עוד כמה מאות שנים של חסד הקיום. האור שאין בו מחשבה הוא נהר המטהר מכל החטאים, כי הוא לוקח אותנו אל שדה שמעבר לזמן, לכוונה, לתיקון ולגאולה, ולמרבה הפלא – השדה הזה הוא העולם הזה שאנחנו חיים בו, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש.
דויד ברק הוא מבעלי הוצאת הספרים דופן
נא להמתין לטעינת התגובות
