תפסיק להציק: איך מתמודדים עם ילדים מציקים?
כשמציקים לילד שלנו קשה לעמוד ממול ולא להתערב, אבל לפעמים זה בדיוק מה שעלינו לעשות. שהרי ילדים מציקים חווים מצוקה גדולה בעצמם
לטענת יפה פרץ-צדוק, פסיכולוגית קלינית וחברה במכון לפסיכואנליזה, הצקה יכולה להיות חד פעמית או ממושכת. "זו שמתמשכת", היא מסבירה, "סביר להניח שלמציק היו רווחים מההצקה ואלה חיזקו את המשכה. זה המקום להבהיר שכאשר ההצקה נמשכת וכאשר המציק נהנה מסבלו של המוצק, יכולה ההצקה לגבול בהתעללות. אבל זה בדרך כלל אופייני אצל מתבגרים".
ומאיזה גיל מדובר בהצקה של ילדים?
פרץ-צדוק: "קשה לחשוב על תינוק מציק. אני חושבת שהתנהגות מוגדרת כמציקה מרגע שפעוט מפנים שההתנהגות המציקה משיגה תוצאה רצויה".
מה הכוונה בתוצאה רצויה?
"תשומת לב, רצון לחברות, רצון לעורר את הצד השני, דחף תוקפני ועוד. הצקה אינה חד מימדית ובאה רק מתוך כוונה אחת. המניעים של ילדים שמציקים יכולים להיות מגוונים. חוץ מניסיון (לא מוצלח) ליצירת קשר והשגת תשומת לב, יכול להיות תסכול שיוצא בתוקפנות כלפי ילד אחר. ילד חלש שחווה פגיעות ינסה להשיג שליטה ותיקון דרך ילד קטן וחלש יותר ממנו. הילד הפוגע, שמרגיש בדרך כלל חלש ופגוע, מחפש דרך של שליטה והתחזקות על ידי פגיעה בילד צעיר ממנו".
אז אולי צריך לרחם על הילד שמציק לא פחות מהילד שמציקים לו?
"גם לילד שמציקים וגם לילד שמציק יש בעיה של מיומנויות חברתיות. מעצם ההגדרה של הצקה יש בה 'מצוקה'. אפשר לראות באמת במצוקה דו כיווניות כאשר המציק נתון במצוקה של כעס ותסכול ובעקבותיהם תוקפנות, או מצוקה בשל הרצון לתקשר וחוסר הידע או חוסר האונים סביב העניין הזה".
אחת הסיבות לכך שילד יציק לילדים אחרים היא תוצר של מה שהוא ספג ולמד מאחיו הגדולים - מכיוון שהוא פגיע בבית הוא לפחות רוצה להיות חזק בחוץ, מסבירה פרץ-צדוק. מה גם שייתכן מאוד שהוא למד שזו הדרך להתנהלות בחיים, ומדובר בדפוס קשר נרכש.
ואותו אח גדול שמציק לאחיו הקטן, יציק בהכרח גם לאחרים?
"זה אפשרי ואפילו מתבקש, אך לא בהכרח. לא בטוח שילד אחר יעורר בו דווקא את מה שמעורר אחיו. אנו לומדים סוגים שונים של קשרים, אנשים שונים מעוררים בנו תחושות שונות ולא בהכרח הוא שכל ילד יעורר בנו את מה שמעוררים אחינו".
האם המציקנות בתוך המשפחה, בין האחים, שונה מזו המופנית כלפי ילד זר?
"להערכתי, העולם שבחוץ, היחסים החברתיים, הם בדרך כלל ביטוי ליחסים מוקדמים שנלמדו במיקרוקוסמוס הראשון המשפחתי - המאבק על המקום שלי, דפוסי הקשר והתקשורת
אבל לאותם אחים או אחיות יש על פי רוב הורים בסביבה.
"כשההורה מתבונן ורואה שמאחורי ההתנהגות המציקה יש רצון בקשר ותקשורת, הוא יכול לעזור לילד למצוא דכים מתאימות יותר שתשגנה תוצאות מספקות יותר. ההורה יכול לעשות זאת בכך שיציע וידגים אפשרות אחרת של התנהגות".
אלא שבפועל נדרשת לעתים קרובות הפרדת כוחות ברורה ומיידית.
"הצקה בין אחים מורכבת יותר, כי הורה שמתערב הופך בעיני הילד המציק לשיפוטי, והקונפליקט פעמים רבות נודד משני הילדים לכיוון ילד-הורה. הורה שמתערב באופן קבוע לטובת הילד שמציקים לו, נחווה אצל המציק כמשהו נגדו ותחושה זו מתורגמת לעתים קרובות ל'אותו אוהבים יותר'".
ההורים, מן הסתם, מהווים גם מודל לחיקוי.
"בהחלט. אם אבא או אמא נוהגים להקניט זה את זה כדרך של תקשורת או כביטוי לכעס או אי נחת, הילדים לומדים שזו הדרך".
וילדים שבאים מבתים נורמטיביים, שזה לא המודל והאווירה בבית?
"מהשאלה שלך נשמע כאילו ההקנטה אינה נורמטיבית. כאן אולי המקום לתקן ולומר שהקנטה או אפילו הכאה בגילים צעירים הן תגובות נורמטיביות. כאנלוגיה נוכל לשאול האם כעס או צעקה אצל אדם בוגר הם ביטוי לא נורמטיבי בהכרח".
אחת השאלות שכדאי לבדוק בהקשר הזה הוא האם יש מכנה משותף לילדים שנוטים להציק. "ילדים ציקים", טוענת פרץ-צדוק, "מונעים לא פעם מרמת תוקפנות גבוהה או קושי לבטא כעס. ילדים בעלי סף תסכול נמוך או כעס עוצמתי לא נשלט ימהרו להכות. בנוסף, יש ילדים, בדרך כלל צעירים מאוד, שחווים את חוויותיהם ואת קשריהם דרך חוויות גופניות. לעתים החיכוך הגופני הוא גם סוג של ביטוי לקשר עבורם.
הצקה או הכאה יכולות להיות תגובה לתחושת איום בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". ילדים אלה יכולים להיות מאוימים למשל מחבר חדש בקבוצה וההגנה מבחינתם היא להכות".
תהא הסיבה אשר תהא, בזמן אמת, ובמיוחד כאשר הורה "זוכה" לצפות בילד שלו נפגע ומוקנט, זה כואב. זה כואב לילד החלש, וזה כואב להורה לראות את הדבר הכי יקר לו סובל.
"הורה שמציקים לילד שלו חווה בדרך כלל את הפגיעות והדחייה דרכו. ההזדהות הזו מקשה עליו לעשות הפרדה בינו לבין הילד, מסבירה פרץ-צדוק. "לפעמים הדחייה מזכירה להורה חוויות אישיות שלו, ואז הוא יתקשה יותר לעשות את ההפרדה, לקחת מרחק מהחוויה של הילד על מנת לעזור לו באופן יותר מתאים".
האם הפרשנות של "לעזור לו" היא להתערב?
"לא בהכרח. ההתערבות של ההורה בגילים צעירים נדרשת כאשר נחצה הגבול בין הצקה חולפת - הילד שמציקים לו מסתדר ולא נפגע יתר על המידה - לבין המקום שבו ההצקה גורמת למצוקה. הורה צריך להיות מספיק רגיש כדי להבחין. שכן לעתים לילד חשוב להרגיש שהוא מסתדר בעצמו ופותר את בעיותיו לבד. עזרת ההורה נדרשת כאשר המצוקה מתמשכת".
קצת מבלבל התפקיד הזה.
"זה מבלבל מפני שלא פעם נדרשת מההורה התנהגות שנוגדת את האינסטינקטים שלו. האינסטינקט הראשוני של הורה שמציקים לילדו הוא להגן עליו ולכעוס על הילד המציק. אבל תגובה שתמהר לגונן ולכעוס על המציק לא תאפשר לילד להתמודד עם ההצקה, תשאירו בחולשתו ובתחושה שההורה אינו סומך עליו. עם זאת, חשוב להיות נוכח ולא להפקיר את הילד - להלך על חבל דק".
ומה לגבי האינסטינקט הכי אינסטינקטיבי - לומר לילד שיחזיר למי שתוקף אותו?
"ההמלצה להחזיר לתוקף צריכה להיות מותאמת לילד שהותקף. לא תמיד יכול הילד המותקף ליישם המלצה זו, הן כי זהו אינו דפוס התנהגותו הרגיל והן משום שהוא אולי פוחד. חשוב לדבר עם הילד על מספר אפשרויות תגובה ולברר איתו מה יוכל להתאים לו. מגוון של אפשרויות נותן תחושת בחירה וחופש".
למשל?
"אני ממליצה להגיב באמפתיה כלפי הילד, לעזור לו לדבר על החוויה שלו ולהגיע לפתרון ורבלי עם זה שהקניט אותו. חשוב לעזור לו לנסות לפתוח ערוץ של תקשורת (אם זה מתאפשר) ולברר את ה'סכסוך' בינו לבין המציק. פתרון מסוג זה יוכל לאפשר לילד להשתמש במילים ולא בפעולה כדרך לפתרון בעיות בכלל.
מעבר לכך, כמו בהרבה משברים בחיים, גם בתקריות מסוג זה טמונה הזדמנות ללמוד או לגדול. אבל אמירה שכזו תוכל להיאמר או להיראות ככזאת רק מתוך פרספקטיבה של זמן. ה'כאן ועכשיו' בזמן התקרית הוא פוגע, לא נעים ומזמן התמודדות הן לילד והן להורה שלו".
מהי מידת האמת במיתוס לפיו בנים מציקים יותר מבנות?
"לא הייתי אומרת שהתנהגות קנטרנית או מציקנית אופיינית לאחד המינים. התנהגות של תוקפנות פיזית אופיינית יותר לבנים וזה כנראה קשור להבדלים פיזיים וביולוגיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
