שתי גדות לירדן: טיול בוואדי חסה
תומר נויהאוזר לקח שני חברים ויצא לטיול בן יומיים בוואדי חסה שבירדן. למרות קשיים בירוקרטיים מסוימים בכניסה, ומחסומי שפה עם הנהג, הטיול באחד הוואדיות היפים באזור היה נהדר, והמטיילים חזרו ממנו עמוסי חוויות
לירדן אפשר להגיע דרך אחד משני מעברים: בדרום, מעבר יצחק רבין, שהוא המעבר המומלץ לכל מי שרוצה להגיע לפטרה, או בצפון, מעבר שייח' חוסיין באזור בית שאן.
ואדי חסה צילום: תומר נויהאוזר
מצאנו את עצמנו בצד הישראלי של הגבול, משלמים מס מעבר בסך 88.50 ש"ח (ניתן לשלם מראש באינטרנט, ולזכות בהנחה של 3 ש"ח). לעומת המעבר הדרומי, יש פה סניף דיוטיה פרי של ג'יימס ריצ'רדסון, שלא עמדתי בפיתוייו, ואיבדתי חלק מתקציב הבזבוזים שתכננתי לירדן, שהיה מצומצם גם ככה.
עוד הבדל מהמעבר הדרומי הוא ששם הולכים ברגל בין ישראל לירדן, ופה ישנו שירות הסעות מסודר (או לפחות כך אמור להיות), שיוצא בזמנים לא קבועים ועולה 4.50 ש"ח מישראל לירדן ו-1.50 דינר (או 9 ש"ח בשער המרה גרוע) בחזרה מירדן לישראל.
חשבנו שיצאנו מהארץ, ואפשר להתחיל במסע, אבל גילינו שהבירוקרטיה עדיין בעיצומה. בירדן, אחרי שווידאו טוב שאנחנו לא מבריחים חס וחלילה איזה ספר תורה, תפילין או כיפה לממלכה, והספר היחיד שיש לנו הוא Trekking and canyoning in the Jordanian dead sea rift שכתב איתי חביב, הם דרשו עוד 10 דינר (כ-52 ש"ח) לטובת ויזה לירדן לחודש.
ואדי חסה צילום: תומר נויהאוזר
נכנסנו לממלכה והמסע החל, או לפחות כך חשבנו, אבל היה עלינו לעבור עוד שלב קטנטן בדמות ויכוח התמקחות אבוד מראש עם נהג המונית, שבסופו שילמנו 88 דינרים, אחרי שהצלחנו להוריד עשרה שקלים(!), וסוף סוף יצאנו לדרך.
רצינו שהנהג יוריד אותנו בגיא קטן שנמצא ליד Hamman burbetia, שלפי הספר שם מתחיל המסלול, אבל הנהג, שעברית לא היתה שפת האם שלו, כמה מפתיע, הוריד אותנו בחמאם הסמוך, Hammam Afra.
דרשו מאיתנו חמישה דינר כניסה לשמורה, אבל מעז יצא מתוק, מכיוון שכבר היה חושך ולא היה טעם להתחיל את המסלול, לפחות קיבלנו אוהל נחמד לישון בו, מצאנו צעיר מקומי שאירח לנו קצת חברה, ויכולנו להתכונן כהלכה לדרך.
ואדי חסה צילום: תומר נויהאוזר
היום הראשון
את היום הראשון פתחנו עם ריח של קפה באפינו וחיוך על השפתיים, ארזנו את התיקים והתחלנו לרדת עם ואדי אפרה (Afra) לכיוון ואדי חסה. למרות השעה המוקדמת בה התחלנו, וצינת הבוקר שליוותה אותנו במאהל, זהו ואדי שכל כולו מעיינות חמים, ונטפנו זיעה. אדי החום הנלווים היו קצת מתישים, אבל המראות היו שווים כל רגע.
ברגע שהתרחקנו מספיק מהיישוב, מצאנו את עצמנו בגן עדן טרופי: קצוות הוואדי עמוסים בצמחייה מגוונת, עצי דקל הפורצים מהמצוק והקירות צבועים בגווני חום-אדום בזכות המינרלים הזורמים בעורקיו.
לאחר כשלוש שעות של הליכה בוואדי אפרה הצר, נפתח אופק בחיבור לוואדי חסה, שסומן בפחית שימורי תירס שהישראלים הקודמים לנו כנראה השליכו, מתוך מחשבה על סימון השבילים. מאותו רגע, בכל פעם שנתקלנו בלכלוך כחול לבן, ולצערי, היו הרבה כאלה, השתדלנו לסלק אותו, שלפחות לא יאשימו אותנו בהרס של אחד הוואדיות היפים באזור.
ואדי חסה הוא בעל אופי שונה לגמרי מוואדי אפרה. זהו נחל רחב, לעיתים עד שמונה מטרים רוחב, שבו ישנה זרימה חזקה של מים, והטמפרטורה מושלמת. בטיולי מים בישראל צריך להתרגל לקור של המים, ופה בגלל הזרימה של המעיינות החמים לנחל, הטמפרטורה היתה מושלמת. כשנהיה חם מדי, הורדנו חולצה והתקררנו מעט.
ואדי חסה צילום: תומר נויהאוזר
כשהתחברנו לחסה התחלנו לפלס דרך בצמחי הסוף הגבוהים, והמים הגיעו עד לגובה הברך. פרט לקבוצה קטנה של רועי צאן בדואים, לא הייתה נפש חיה באזור. היתה הרגשה מושלמת של מגלי ארצות.
בדרך עברנו מפלים גבוהים, מפלים קטנים שיוצרים ג'קוזי טבעי, נקיקים שבהם המים הגיעו עד הצוואר והיה צורך להעביר בהם את התיקים בדרכים יצירתיות, סלעים בצבעים ובמרקמים שונים, פשוט גן עדן. את היום הראשון סיימנו ליד מעיין חם שנבע בצידי הנחל, בריכה קטנה בה אפשר היה לשחרר את כל השרירים הכואבים מהיום, וללכת לשטוף את הלכלוך בנחל הקריר, ולהמריץ את הדם.
ואדי חסה צילום: תומר נויהאוזר
ממשיכים לטייל
את היום השני התחלנו בצורה דומה, עם ריח קפה וחיוך, רק שהפעם כבר ידענו למה אנחנו נכנסים. קבוצה אמיצה של נמלים מצאה את דרכה לכיכרות הלחם שלנו, והחליטה בשבילנו שנצטרך למצוא משהו אחר לצהרים. שוב עמדנו בפני הליכה מימית, והתכוננו הפעם, עם שילוב מנצח של גרביים וסנדלים.
את רוב הבוקר בילינו בחיפוש אחר הסלע בצורת הצוללת שאיתי חביב מתאר בספרו, מזל שהניווט בוואדי מאד קל, פשוט הולכים עם כיוון המים. גילינו מסלע מרתק בצורת עמודי שלמה וקניון בזלת שחורה מרהיב ביופיו.
הגענו לאחת הבריכות המרשימות במסלול. זוהי מערכת של שלושה בריכות המחוברות ביניהן במפלים קטנטנים, שיכולים לשמש כמגלשות, ממש לונה פארק קטן.
למחרת, אחרי הליכה קצרה של כחצי שעה, הגענו לסאפי (Safi), הכפר שבסוף המסלול. אחרי התמקחות קלה, סגרנו עם הנהג על 80 דינר נסיעה
עד לגבול, כשבדרך הוא עצר לנו לשעתיים בארנון (Mujib) תחתון).
זוהי שמורת טבע ובה קניון צר שניתן לעשות אותו בשני אופנים. המסלול הארוך הוא מראש המצוק לתחתית (Mujib עליון), לוקח 13 שעות ודורש ציוד גלישה ואישור שעולה 53 דינר. המסלול הקצר הוא חלקו התחתון של הקניון, לוקח שעתיים שלוש אם עוצרים הרבה, ועולה 12 דינר.
בניגוד לוואדי חסה, למסלול הזה נכנסנו רק עם בגד ים, וגילינו שהוא נהדר. בקניון הולכים הליכה קלה, חלקים ממנו היינו צריכים לעבור בשחייה, וחלקים בטיפוס על סלעים חלקלקים, שבדרך חזרה הפכו למגלשות מים משובחות.
נסענו לגבול, ומאחורינו ראינו את השקיעה יורדת על ים המלח מאחורי הרי יהודה. התקוות שהיו לנו לגבי ארוחת סוף טרק התבדו, מכיוון שטיילנו בעיצומו של הרמדאן. לפחות מצאנו פיתות טריות עם לבנה לחגוג את סוף ההרפתקה.
קצת טיפים
המסלול עצמו מאוד קל לניווט והתמצאות. כל הטיול בוצע על פי ההנחיות הרשומות בספרו של איתי חביב, שניתן למצוא כמעט בכל חנויות הטיולים המובחרות. מומלץ לא לבצע את המסלול בחורף מחשש לשטפונות. בתכנון המסלול יש לקחת בחשבון שלאורך המסלול לא חסרים מים, אך מומלץ להביא טבליות טיהור למים.
השתדלתי לציין עלויות בסיסיות על מנת לתת סדר גודל של תקציב לטיול כזה, יש לקחת בחשבון שהמחירים משתנים מעט, ובמעבר הירדני התשלום חייב להתבצע בדינרים ירדניים בלבד (10 דינר בכניסה ו-5 דינר ביציאה), ולכן יש לשמור כסף מראש למעבר בדרך חזרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
