3 עצות להורים בשנה החדשה
הפסיקו להוריש תסביכים לילדים, שמשו דוגמה לחיקוי ואל תעמיסו על הילד לחץ. עוד לא מאוחר לשינוי
לפי הגישה הפסיכואנליטית הדטרמיניסטית של פרויד אין הרבה סיכוי לשינוי. לגישתו הפסימית, למרות הרצון הטוב רוב דפוסי התנהגות המשפיעים על דפוסי ההורות נקבעים ומיתקבעים בתקופת הילדות.
לעומת זאת הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית מאמינה שכן. המסר שלה עולה בקנה אחד עם עצתו של רבי נחמן מברסלב: “אל תחזור על שגיאותיהם של אלו הדבקים בהרגליהם מתוך מחשבה שאין ביכולתם להשתנות. אם אתה חפץ להשתנות באמת ובתמים, והנך מוכן להשקיע את כל המאמצים הנדרשים, תוכל להתגבר ולשנות כל הרגל". לשיטתה, כל שינוי כפוף לכוח הרצון.
כך או כך, תנאי הכרחי לשינוי הוא מודעות עצמית. אתייחס כאן לשלושה היבטים מרכזיים בדפוסי ההורות: חלקים לא מודעים, התנהגות ההורים בפועל והשפעות חברתיות.
(שמות פרק ל"ד)
הורים רבים נוטים ליישם על ילדיהם את אותו דפוס עכור של יחסים שחוו עם הוריהם. סלמה פרייברג, פסיכואנליטיקאית אמריקאית מכנה את התופעה: "רוחות רפאים בחדר הילדים".
לפי גישה זו כל התערבות חינוכית בהווה מעוררת מרבצה מאגר של זכרונות ודפוסי התמודדות שהוטבעו ב"בית אבא". הורה שאינו מודע לזיכרונות בלתי פתורים עלול במו ידיו לתרום לשחזור הטרגדיה המשפחתית.
אפשר להבחין בקלות יחסית כיצד הורים שסבלו מרגשות של תחרות עם הוריהם, שקועים באותו האופן עם ילדיהם במאבקי שליטה. וכך קורה שבמקום שהילדים יפיקו הנאה מהיעדים הם עסוקים רק בעצם
הורים אחרים, למרות שסבלו בילדותם מדפוסי הורות ביקורתית, מחדירים לילדיהם רף גבוה מדי של ערכים. לעיתים קרובות הם תמהים מדוע הילדים עצובים למרות המסר המרגיע: "העיקר הבריאות", שהם משדרים חדשות לבקרים. הילדים עצובים כי הורים ביקורתיים מדי "מייצרים" ילדים חדורי אשמה שכל הישג הוא "לא ממש מספיק".
למרות שאנורקסיות רבות דיווחו שסבלו מפיקוח ושליטה מוגברים, התברר שהן לוקות בעצמן בדאגנות מופרזת כלפי הילדים.
בתמצית: מה שנלמד בבית אבא מתעורר מרבצו בחינוך הילדים. מה שראוי כדאי לשמר אך מה שפסול כדאי להישמר.
מה לעשות: מפתחים מודעות פסיכולוגית ולוקחים אחריות על דפוסים התנהגות לקויים שעוברים מדור לדור ואין מתרצים זאת בגנטיקה ביולוגית.
(חז"ל על יסוד התוספתא במסכת פסחים דף מ"ט עמוד א')
הצהרה זו דנה בהתאמה בין הצהרותיו של אדם לבין מעשיו ועומדת גם במבחן תיקון הטעות. כדי שילד יפנים עקרונות של חינוך או ערכים, מן הראוי שההורה יקפיד על כך שמעשיו יהלמו את הכרזותיו הפדגוגיות. כך גם בעולם המבוגרים אנחנו נוהגים בחיפוש אחר מופת לחיקוי ודוגמה אישית אצל המנהיגים שלנו.
המודעות העצמית לזיכרונות מן הילדות לא בהכרח מאפשרת לנו לשמש כדוגמא בחיי היום יום. למשל, כשהאם עצמה עסוקה כל היום בספירת קלוריות, היא תתקשה לחנך את הילד להיות אדיש לענייני תזונה.
באותה המידה לא ניתן לשאוג על הילד : "אסור לצעוק", כדי שילמד לבטא עצמו בצורה שקטה. על גבול ההזוי הם הורים מעשנים שמנסים למנוע את אותו הנוהג מהילדים.
בתמצית: קשה להפנים מסרים כשההורים אינם מהווים דוגמא אישית.
מה לעשות: כדאי להשקיע במודל המשמש לחיקוי במקום בשיווק מסרים נעלים וחלולים.
(מסכת אבות, פרק ד', 26)
פסיכולוגים שהם חוקרי התפתחות בוחנים את הקשר שבין הורים וילדים בהקשר חברתי רחב יותר. הפסוק המצוטט לעיל מכוון לכך, שלעתים קרובות אנו נכשלים בהתפתות למותגים סביבתיים מבלי לבחון את התאמתם לצאצאים.
כך למשל, הורים מחוסרי אמצעים עוקרים לשכונות יוקרתיות עתירות לחצים ועתירות משאבים. הילדים שלא עומדים בתחרות עם הנורמות של הלבוש או רמת החיים צוברים פערים. כשאין אפשרות לממן שיעורים פרטיים לפעמים מחריפים הפערים וגורמים להחרפת הלחצים הנפשיים.
מן המפורסמות היא למשל שהפרעות נפשיות כמו פרפקציוניזם והפרעות אכילה שכיחות יותר בקרב מעמדות חברתיים גבוהים ובינוניים.
בתמצית: לפעמים סביבה חברתית או לימודית שהיא פחות "נחשבת" מעניקה ליד הזדמנות אמיתית למיצוי היכולות.
מה לעשות: ככל שהילד מטבעו יותר פגיע ללחצים, כדאי לתת מחשבה נוספת לאווירה מופחתת לחצים
אמר רבי נחמן מברסלב: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד! והכלל והעיקר שלא יפחד כלל ".
אצל כולנו המודעות וחוסר המודעות מופיעים בדרגות מגוונות על הרצף שבין אטימות קשה למודעות מטרידה.
גם כשנעזרים בטיפול מקצועי כדי לעשות שינויים אין הדבר פשוט כלל וכלל. קשה מאוד לשרש מנהגים פסולים, אבל חשבון הנפש הוא היתרון השמור לבני אנוש. והעיקר שתהיה בנו נכונות לפגוש את עצמנו מבלי לפחד כדי למצות עבור ילדינו את הטוב ביותר.
ד"ר דפנה כצנלסון בנק היא פסיכולוגית קלינית בכירה
נא להמתין לטעינת התגובות
