האובססיה של משה רבנו
איך ייתכן שמשה, המנהיג הדגול, חוזר פעם אחר פעם על אותם דברים? מה זה הגמגום המחשבתי הזה? איך הקהל שלו שמר על עניין? אביתר שולמן עם פרשנות אפיקורסית לפרשת נצבים
שוב חוזר הסיפור: משה רבנו עומד מול בני עמו ונושא את מילות הפרידה שלו. שוב הוא חוזר על אותו החזון והעיקרון: הטוב יתגשם כשבני ישראל יקיימו את מצוות האל, וכאב גדול אם יפנו לדרך אחרת. משה, שמרגיש שאולי הפעם בני ישראל באמת יבינו אותו וישתכנעו ללכת בדרך ה', מבטיח אוצרות של טוב אם אכן כך יקרה, ושפע של סבל אם לא.
העניין באמת קשה להבנה. מקובל לדבר על הגמגום של משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, וכאן אנו פוגשים סוג של גמגום מחשבתי. פעם אחר פעם, בלא לאות, הוא חוזר על אותם הדברים, בניסוח מעט שונה. שוב הוא מבטיח, ושוב הוא מאיים, וחוזר חלילה, שוב ושוב.
אני מנסה לדמיין את הנאום הארוך הזה, שהכתוב מנסה להציגו כאירוע היסטורי, ומשהו פשוט לא מסתדר. בעבר הירדן חונה מחנה עצום ורב, עם שלם. האיש שהנהיג אותו משך עשרות שנים, שהוציא אותו ממצרים, שהובילו דרך תלאות המדבר, שחשף בפניו את רזי האלוהות ואת עוצמותיה, עומד למות. העם אותו הנהיג יגשים את מטרת המסע, והוא עצמו לא ייכנס בשערי הארץ המובטחת. האיש הגדול נושא את דברו, ברגע כה רגיש, ופעמים כה רבות הוא חוזר ואומר את אותו הדבר? כל מה שיש לו להציע זה את הקוטביות הזו שבין הטוב והרע, שבין קיום מצוות האלוהים לבין עבודת אלים אחרים? איך הקהל שלו שמר על עניין?
מהדברים עולה התחושה שמדובר באוסף סיפורים שכתבו משוררים עבריים עתיקים בדמיינם את הרגע המיוחד הזה שהעם נפרד ממשה. הדימוי של המנהיג שנפרד מבניו לשלום, קודם לרגע הגדול בהיסטוריה שלהם, ודאי הפעיל את קסמיו על המוזות היהודיות של אותם הימים. בעלי העט והלשון חיברו דברי שירה המתארים את הרגע הדרמטי. בזמן מסוים אספו את הסיפורים יחד וקראו להם "דברים".
כמובן שהצעה זו תיחשב כאפיקורסית, כחוטאת, על-ידי מי שמקבל את החלוקה שעושה משה בין ההליכה בדרך האלוהים לסטייה ממנה. כאשר מקבלים את קולו של משה כמייצג של האלוהים, אזי שדברו אמת. האמת היא, לפי הקול המאמין מהסוג הזה, שיש הפרדה מובהקת וחותכת בין טוב לרע, בין ברכה לקללה, בין אלוהים נכונים לאלוהים מסולפים. יש לדעת לזהות את האמת, לדבוק בה, ולהשיל מעל עצמנו את הקליפות המבקשות אחר דרך אחרת.
ואני שואל – האם אפשר כלל לסטות מדרך האלוהים? האם יש כלל דרך אחרת? ובנוסף – האם ניתן כלל להגשים את ההליכה בדרך האלוהים באופן מלא?
הדמות של משה רבנו בספר "דברים" סובלת מעיסוק אובססיבי בשאלת הטוב והרע, הנכון והלא-נכון,
החיים בתווך בין הטוב והרע מלאי חרדה. תמיד יש כמיהה אל דבר שלא ניתן להגשמה, וניסיון לדחות מעל עצמך יסוד הכרחי של הקיום. ובכל זאת, חייב שיהיה גם טעם בעיסוק המתמשך של משה עם ההפרדה שבין הטוב והרע. הדואליות הזו אולי מעוררת חרדה יהודית "בריאה", אבל יש גם מה ללמוד ממנה. מה ניתן ללמוד מהעולם שמדמה עבורנו משה?
אם אנו לוקחים את דבריו של משה בצורה מעט קלה יותר – לא כנבואה אלא כהצעה, לא כחזונות על העדן והשאול אלא כבקשה – אנו רואים שמשה מציע לנו תיאור של גבולות עולמנו, נכון יותר של גבולות עולמנו הפנימי. בתוכנו פנימה אנו מסוגלים לדמיין שתי צורות של עולם – טוב ורע. נפשנו פונה כמעט תמיד אל אחד משני הכיוונים הללו, וכך, בין אם אנו מקבלים את תקפות ההפרדה בין הטוב והרע ובין אם לא, אנו לכודים בה בכל מקרה. במצב זה, אומר משה, עלינו לשאוף אל הטוב, לכוון עצמנו לשם, להתאמץ כלפיו על מנת שהטוב ינכיח את עצמו בחיינו. במקביל, נתרחק מהרע, ונמנע ממנו להשיגנו.
הכל נשמע כמובן מאוד הגיוני, אבל טרם שאלנו כלל מה מניע אותנו לשאוף אל הטוב? האם הטוב שאנו מעלים בעיני רוחנו הוא אכן טוב? כיצד נשאף אל הטוב באמת, ונפעל לקרב עצמנו אליו? כאן נוכל ללמוד גם ממה שהוא אולי הביטוי היפה ביותר שמנסח משה בספר "דברים" ובפרשת "ניצבים", הוא הדרישה לאהוב את האלוהים "בכל לבבך ובכל נפשך". כיצד נביא עצמנו למדרגה הזו?
במקום הזה פרשת "נצבים" באה לעזרתנו:
"כי המצווה הזאת אשר אנכי מתווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא, לאמור מי יעלה לנו השמיימה, ויקחֶהָ לנו, וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחֶהָ לנו, ישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".
הדרך למצוא את האלוהים, את הישר והנכון, אינה נשגבת ובלתי-נגישה. "לא בשמים היא", אלא היא כאן קרוב, בפה ובלב. אין כאן עניין בתורה שאינה מתיישבת עם המבט האנושי היומיומי והפשוט ביותר.
מבטנו הפשוט מגלה שככל שנרצה, אין בכוחנו לדבוק באלוהים בלבב שלם. למעשה, לא נוכל לעולם להשתכנע באמת שהוא קיים. האלוהים אינו נגיש מספיק, הוא כמו נמצא בשמים או מעבר לים. האלוהים הוא למעשה דמיון, בדיוק כמו שהטוב המוחלט הוא דמיון. עדיין, יש משמעות רבה לדמיון זה, משמעות עמוקה הקשורה בעולמנו הממשי והמוחשי. בעולם זה אנו מסוגלים לדמיין את הטוב, וברור לנו שנכון לנו להפנות את מאמצינו בכיוון זה, ושכיוון זה, אם ייושם כהלכה, יביא לנו פירות אותם נאהב. כוחנו האמיתי הוא בלבבנו, ובשימוש הנבון בכוחות נפשנו.
אנו נפעל בכל נפשנו ובכל מאודנו, ונבקש להיטיב את דרכנו. אבל פעולה זו לא תחייב אותנו לחיות לפי תביעתו האובססיבית של משה לקיים את כל חוקי האלוהים. אל לנו להיות מונעים מההפחדות שלו שאחרת יהיה גורלנו רע ומר. דווקא בגלל שאנחנו אוהבים "את האלוהים" בכל לבבנו ונפשנו, אנו נבדוק את ציוויו ונחפש אחר האהבה והאמת שבהם. בדיוק כמו חז"ל ושאר פרשני התורה לאורך הדורות, גם אנו חופשיים וזכאים לעדכן את משמעות המושג "ללכת בדרכו של האל". דווקא מכיוון שאין מתכון מוכן מראש ל"רצון השם", כולל המצוות שנוסחו בספרי התורה, אין לנו ברירה אלא להסתמך על ליבנו ועל תבונתנו, ולהשקיע את כולנו בניסיון להפוך עצמנו שלמים וטובים ככל האפשר.
אם יש אלוהים, אי אפשר לחרוג מדרכו, והצורך ללכת בדרכו אינו שלו אלא שלי. אם אין אלוהים, ריקות זו מחייבת אותנו להשקיע את המיטב על מנת להיטיב את עולמנו, שכן האחריות היא שלנו. בשני המקרים, התוצאה זהה: עלינו להגיע לפיתוח מלא של לבבנו ונפשנו, ולהקשיב בצורה כמה שיותר אמיתית לרצון ולתבונה שלהם. אז נצליח למול את "ערלת לבבנו" (למרות שמעט "ערלה" תשאר תמיד). זוהי גם הדרך הטובה ביותר להתקרב אל מה שמשה ותלמידיו יאהבו לכנות "רצון ה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
