חמים וזהו: לופט מסעדת טאטי
תמהיל הסועדים שמאפיין את לופט טאטי מזכיר חדר אוכל בקיבוץ יהוד-נווה-מונסון-קריית-אונו, והופך את המסעדה למרחב אנתרופולוגי מרתק וחמים רק חבל שהאוכל לא עד כדי כך מרתק
זה בא לידי ביטוי בקהל המגוון: מחבורת בנות טיפש עשרה סביב סלט אחד עד משפחות של ארבעה דורות. מצמד אנשים מבוגרים מאוד עד שני הורים פזורי דעת ובן שמדורבן בעייפות לגמור את השניצלים. מזוגות מחפשי מילים בפגישה ראשונה, ועד חבורה צוהלת שחוגגת שמחה מזדמנת עם בלונים צבעוניים וחיוך מדבק. מזמן לא הייתי במקום שיש בו חתך גילאים רחב כל כך או במקום שיש בו כל כך הרבה אנשים שיצאו לאכול בחוץ מכל כך הרבה סיבות.
התוצאה היא תיאטרון אנושי מרתק, קלידוסקופי, שאם נודה על האמת, מעניין קצת יותר מהאוכל. שכן, באופן טבעי, מקום שפונה לפלח אוכלוסיה רחב כל כך חייב לכוון למכנה משותף רחב. ולמרות שעם הצלחה קשה להתווכח, בכל זאת יש תחושה שלטווח ארוך המקום לא היה ניזוק אם היה מרשה לעצמו להעיז קצת יותר.
ושלא יהיו אי הבנות: האוכל כאן לא רע. רחוק מזה. עם ישראל לא פראייר, אבל התחושה שלופט טאטי משאירה היא, כל הזמן, של איזו הבטחה לא ממומשת, של רצון לכוון גבוה ולהקפיד קולינארית שלא מצליח להתממש.
דווקא הסוף הדגים את העניין הזה במיוחד: המלצרית (יוצאת מהכלל, איך זה שבפריפריה מצליחים למצוא מלצריות חרוצות, נעימות הליכות, ידעניות ואכפתיות, ובעיר הגדולה זה כל כך קשה?) המליצה על קרם ברולה עם חתיכות ג' ינג'ר ואננס. מאחר שאכלנו הרבה דווקא התחשק טעמו המרענן של ג'ינג'ר.
הברולה הגיע, הוא היה סביר לגמרי: עשיר, סמיך, צהוב, עם שכבת סוכר מתפצחת. הכל, חוץ מג' ינג'ר ואננס. במקום, היו למעלה חתיכות נקטרינה, שזה נחמד, אבל לא ג' ינג'ר. וכך, מה שהתחיל כעוד הבטחה, הסתיים כעוד שגרה. והתחושה הזו ליוותה אותנו לכל אורך הארוחה.
התפריט, כמו שאפשר לצפות ממקום שמכוון לחתך רחב כל כך, מתחיל במנות ראשונות ועובר דרך סלטים,
הפלאפל היה פריך וטוב וטחינת הפלפלים הייתה סמיכה וורדרדה, אבל לפלאפלים לא היה הטעם הנפלא שיש לפלאפל רחוב מעולה וגם לא הטוויסט הממזרי שיש לפלאפל מוצלח של מסעדות. הלבנה היתה סטנדרטית, כה סטנדרטית שאני לא בטוח שהיא הייתה מייצור עצמי, והפלפלים היו יותר קישוט מאשר תוספת קולינארית. הפלפלים הקלויים, לעומת זאת, סבלו ממליחות יתר ומכך שהטעמים העזים שלהם ושל הגבינה לא השלימו זה את זה אלא רבו אצלי בחיך. זה לא היה רע, אבל זה היה לא מדויק וקצת מפוקשש.
קצת יותר תשומת לב לטחינת הפלפלים, קצת יותר מתינות בסלט הפלפלים עם הבולגרית, והעסק היה הופך למענג. ככה, הוא גרם לנו לטבול את הפוקצ'ה (מצוינת, במקום יש מאפיה שגם מוכרת לחמים ועוגות) בסלטים ולהביט סביב, כי המסביב היה הרבה יותר מעניין. התחושה של הבטחה לא ממומשת הגיעה לשיאה במנות העיקריות.
כאן הבעיה הייתה אלמנטארית: איכות חומרי הגלם. מנת אסקלופ אנטרקוט עם ארטישוק ירושלמי, אספרגוס, ניוקי בטטה ורוטב צלפים ועגבניות שרי הייתה מנה מושקעת, בוצעה בהרבה תשומת לב וסבלה רק מבעיה אחת: הבשר לא היה טוב. הוא היה צמיגי, חסר טעם, וכל הרוטב שבעולם וכל התוספות שבעולם לא הספיקו כדי להסתיר את זה.
אותו דבר מנת הדניס עם ניוקי ברוטב יין לבן, עגבניות ועשבי תיבול. גם זו הייתה מנה מורכבת, שהושקעו בה מחשבה ותשומת לב (הניוקי הלבנים היו בדיוק בגודל של עגבניות השרי הצהובות והאדומות ויחד יצרו משחק חביב של כדורים צבעוניים), אבל כל אלה לא יכלו להסתיר את העובדה המצערת שזה היה דניס לא טעים.
אין לי חשק להיכנס לספקולציות למה הוא היה כזה, אבל דג שהותקן בדייקנות, הוגש עם רוטב טוב בתוך מנה עתירת תשומת לב ובכל זאת סבל מטעם לוואי הוא סיבה טובה לבדוק מחדש את היחסים עם הספקים. בסך הכל, אם כך, לפי מה שהתרשמתי מסביב האוכל של לופט טאטי הוא אוכל שאנשים נהנים ממנו. אני רק לא בטוח שאם האוכל היה קצת יותר טוב, הם לא היו נהנים ממנו, ובכלל מלופט טאטי, הרבה יותר.
לופט טאטי, אברהם גירון 3, אזור התעשיה. יהוד. טל ': 03-5392500
פלאפל עם טחינת פלפלים: 21 שקל
פלפלים קלויים עם צפתית המאירי: 28 שקל
לבנה פיקנטית עם פלפל חריף: 21 שקל
חומוס טאטי: 25 שקל
דניס עם ניוקי ברוטב יין לבן: 115 שקל50 שקל
אסקלופ אנטריקוט ברוטב צלפים: 94 שקל
קרם בורלה: 38 שקל
סן פלגרינו גדול: 21 שקל
אבטחה: 2שקל
טיפ: 50 שקל
סה"כ: 415 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
