ראשי » סגנון » תיירות » מדריכי יעדים » מונגוליה

מונגוליה באופניים: הפעם האחרונה

הטור האחרון של אמוץ ויאיא ממונגוליה. המסע אולי נגמר, אבל הזכרונות מטיול האופניים יישארו לנצח. ממשיכים לטייל במזרח, אבל לא שוכחים את המערב הפרוע של מונגוליה

דיונות, הרים זהובים, רוח. גמלים, יובש, מים. נווה מדבר, שמיים של כוכבים. חזרנו אתמול מטיול בן תשעה ימים במדבר גובי הענק, ששמו נישא בפיכל מטייל במונגוליה. זה מקום עמוק ושקט. דיונות ענקיות מושלמות עם קרני שמש שמשחקות באור וצל. כל קצה דיונה - שפיץ דק שנע ברוח, מתפזר ולא נראה עוד.

לילות של ירח מלא, על שפת אגם - נווה מדבר אמיתי. כזה עם עצים מסביב, וחיות. אמיתי כמו בסיפורים. מדורה, מפוחית. שרים שירים ומביטים למעלה.

פארק שמונת האגמים. נסיעות ארוכות, עם נוף מונוטוני וחודר. נסיעות של שעות בתוך רכב, מוזיקה מונגולית ברקע. הכל פתאום רגוע. אין אופניים, אין לחץ. זמן מדבר. מחשבות. על הכל. דיבורים בין חברים על חינוך, טיולים ומלחמות. הכל עולה, הכל יורד.

אוהל. טיול רגלי. פיתות כמו אז בצופים. ארוחת בוקר של יוגורט מהמונגולי השכן, כזה שנחלב רק אתמול. ילדה מונגולית חולבת עיזים. שחיטת כבש. ועוד נסיעות. ועוד הרים זהובים. קניון. צוקים. הרים שחוזרים על עצמם ונוגעים במקומות הכי רגישים.

זהו, סוף למונגוליה. בעוד שמונה שעות נהיה על הרכבת בחזרה לסין. אותה רכבת שהביאה אותנו הנה,  תחזיר אותנו ליעד הראשון שלנו, ולהמשך דרכנו בסין. אבל מה שיהיה יהיה. עכשיו הוא עכשיו.

איך בכלל אפשר לסכם חודש שלם בכתבה אחת? איך בכלל אפשר לסכם משהו שכל כך ימשיך איתנו? איך אני יכול לסכם משהו שאני עדיין בתוכו? אי אפשר, ולכן זהו לא המקום לסיכומים. כל מה שאעשה הוא לחזור קצת על מה היה לנו. לשחזר את ההרפתקה הזו. לחייך שוב יחד עם זיכרונות יפים.

לפני ארבעה חודשים דיברנו באומץ על טיול אופניים במונגוליה. התחלנו לקרוא, לברר ולהבין במה מדובר, וגם לפחד קצת מכל הסיפור. טסנו. בייג'ין 2008, אולימפיאדה, בלגן, עיר ענקית, אנחנו קטנים. מה קורה פה לעזאזל. קנינו אופניים, ראינו ספורט ועלינו על רכבת לאולן באטר.

הגענו למונגוליה. גמרנו לפחד והתחלנו להתרגש. הרכבנו את האופניים, קנינו מפות, ג'י.פי.אס.
יצאנו לדרך. בעיקר למדנו. להתמודד עם הבעיות. להכיר את האתגרים. להתגבר על מכשולים.

התמודדנו, לפעמים בהצלחה יותר, לפעמים פחות. בתהליך הלמידה התברר לנו כי רק על ידי התמודדות אמיתית שלנו נתגבר על המכשולים העומדים בדרך.

הצלחנו. 500 ק"מ לפני הסוף התחלנו להרגיש תחושת הצלחה, שהנה אנחנו עושים את זה. התפרעות קלה, התפרקות אמיתית. הרשנו לעצמנו להסתכל אחורה עם חיוך וגאווה פנימית.

הערב נהיה כבר בדרך לסין, ותודה צריך להגיד:
לאלדד, שעזר לנו בבניית המסלול ובכל הקשור לאופניים. לחברת הנסיעות שלנו, "עולם אחר". ל"נטפים", שעזרו לנו מאוד בארגון הדברים בבייג'ין. מקום טוב לארגן ציוד ולשמור עליו. וגם חולצת רכיבה מקצועית. לחנות "ציודים" בסגולה, על הקורס המזורז שאמוץ עבר שם לתיקון תקלות בדרך.

לרוח הגב, שדחפה אותנו לאולן באטר. לרוח הפנים שעוד קודם לימדה אותנו התמדה מהי.
לדרך. לאהבה. לעולמי. מונגוליה תיזכר בעיננו כדבר האמיתי. ארץ של המערב הפרוע. סוסים, בוקרים, מסבאות אוכל. רוח חזקה. פרעות של הטבע. פתאום הר. באמצע שום מקום, פתאום אגם.

חיים בפשטות. הכל ברור. קמים, עובדים, נחים. אוכל פשוט. בשר וחלב. אני מתנצל מראש בפני הקוראים הדתיים, אבל במונגוליה המציאו את המושג "גדי בחלב אימו".

דרך אמיתית, חזקה וחכמה. הרים עם כבוד. אגמים ענקיים שלא רואים בכלל איפה הם נגמרים.
ואז - שקט. גם השקט בא פתאום, עם רוח שלווה. ילד מחייך על סוס. עדר כבשים בקצה תלול של הר. נחל. גשר.

ככה זה כאן. המערב הפרוע פוגש את המזרח הרגוע. ונאמר - תודה. אמוץ ויאיא ממשיכים לסין. יודעים שמונגוליה ממשיכה איתנו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...