המסע הראשון אל מחוץ לגוף
נשכבנו על הבטן, השמש חממה לנו את הגב, ולפתע המורה השליך אבנים אל האוויר. ופתאום - עפנו. אבל לאן עפנו? אומרם מיכאל איבנהוב על חוויותיו הראשונות עם המורה פטר דנוב
מורה רוחני אמיתי עובד עם תלמידיו בדרך מיוחדת. הוא לא רק משתף אותם ברעיונותיו ודעותיו, אלא הוא מקרין עליהם תמצית מסוימת מאוד מנשמתו ומרוחו. כך, כעבור מספר שנים, החומר הנפשי של התלמיד ספוג ומלא בחומרים הטהורים הבאים מהמורה, וכך לאט לאט הוא נעשה כמוהו.
מורה הוא מעיין טהור. מורה הוא אגם שופע. המורה הוא עץ מלא פרי. המורה הוא הפרי העסיסי. המורה הוא הלחם הטעים. המורה הוא השמש המאירה לכול. זו הסיבה שלידו התלמיד ניזון, רווה, מטוהר, מואר... כאשר הבנתי זאת, זה היה בשבילי מקור לעושר רוחני אדיר. כמובן שלא הבנתי זאת מיידית, משום שהייתי צעיר מאוד. אך כעבור מספר שנים, לאחר שהבנתי ומימשתי בתוכי את נוכחותו של המורה דנוב, נעשיתי הרבה יותר מודע לרגעים הייחודיים בקרבתו, כך למדתי להחיות מחדש באמצעות המחשבה כמה מהתנסויות שלא הבנתי מיידית בעבר, ונוכחתי כמה הם היו חשובים ויקרים ללבי.
בווארנה היה פארק נפלא לא הרחק משפת הים. לשם באתי כל בוקר כדי להתבונן בזריחה. לעיתים קרובות פגשתי כאן את המורה, שגם הוא הלך להתבונן בזריחת השמש. נהגתי לברך אותו והוא היה מברך אותי, בהרימו את כובעו. באותה שעה היינו שנינו היחידים שנהגו לבוא לפארק הזה. ייתכן מאוד שהוא התרשם מכך שהייתי כל-כך צעיר. לפגוש בחור צעיר בבוקר, כה מוקדם - זה כנראה הדבר שמשך את תשומת לבו.
יום אחד הלכתי לבקר את המורה והוא הציע לי להפגש למחרת בבוקר בשעה מוקדמת מאוד, מכיוון שרצה לקחת אותי אל הגבעות, הרחק מווארנה, להתבונן בזריחה. הזמנה זו שימחה אותי כל-כך, עד שלא הצלחתי להירדם כמעט כל הלילה מרוב התרגשות.
הגעתי בשעה שנקבעה, כמובן, ויצאנו יחדיו לדרך. בדרך התחלתי לדבר והוא לא ענה לי כלל. חשתי עצמי כל-כך שמח, כל-כך מרוצה, כל-כך מתלהב, שלא הצלחתי למנוע מעצמי את הדיבור, והוא התבונן בי, חייך אלי, אך לא אמר דבר. כעבור זמן-מה חשתי אכזבה מסויימת משום שהוא לא הגיב, ולכן השתתקתי גם אני. התחלתי להבין שרגע כזה הוא יוצא-דופן ולכן עדיף לא לדבר. בבואנו לפגישה עם השמש, עם בוקר, עלינו להתכונן בפנימיותנו כדי לקבל את ברכותיה. אבל מה אתם רוצים? כשאנחנו צעירים – הייתי אולי בן 18 – עוד לא ממש מבינים את כל זה.
עצרנו על הגבעות הגבוהות והשמש החלה לזרוח. במשך זמן רב התבוננו בשמש העולה בשמים. המורה התבונן בה, ואני הייתי כל-כך גאה כמעט התמלאתי על גדותי, משום שהייתי עמו. לאחר מכן ביצענו כמה תרגילי נשימה, ואז המורה אמר דבר מפתיע: "וכעת נשכב על הבטן". הייתי מופתע, ככה לשכב על הבטן במקום כזה? לאחר זריחת השמש? אבל המורה דנוב לא נתן לי שום הסבר. לעיתים קרובות מורה רוחני עושה זאת, מבלי להכביר מילים, מבלי להכין מראש. וכך שכבנו בשמש על הבטן, בצורה שתאפשר לקרני השמש לחדור לחוט השדרה. זמן-מה לאחר מכן הבנתי מה רבה חשיבותן של קרני השמש לגבו של האדם. הגב הוא כמו מצבר שמתמלא בחום ובאור מן השמש.
אבל לפני שנשכבנו כל אחד על בטנו, המורה שילח לאוויר כמה אבנים, וכעבור זמן הוא הסביר לי את משמעות התנועה הזו. אני אסביר זאת גם לכם, מיד. השמש חיממה לנו את הגב וזה היה נפלא. ואז עפנו... זו היתה תחושה
כעבור זמן-מה שבנו לתוך גופנו שנינו, ממש באותו הרגע. היה זה רגע של התעלות, חשתי שעברתי משהו יוצא מהכלל, שבתי ממקום כל-כך יפה שלא ניתן לתארו במילים, אך דבר לא היה ברור או מדוייק בזיכרוני. המורה דנוב התבונן בי וחייך:
"היודע אתה היכן היינו?"
"לא, המורה, אך אשמח מאוד אם תוכל לומר לי"
"ראית כיצד התחלתי ואיך בדיוק כיוונתי את האבנים: תנועות אלה היו על מנת להודיע שיש בכוונתנו להיכנס לתחום הקאוזאלי. ולשם עפנו. אך הישויות שקיבלו את פנינו אמרו שאתה לא אמור לזכור מה ראית, וזו הסיבה שהנחתי עליך את המסך. אבל אתה חש משהו מיוחד, נכון?"
"כן, המורה, בהחלט".
אחר-כך אכלנו משהו קטן וירדנו מהגבעות. נדמה היה שהאוויר סביבנו זרם אחרת, כאילו כל הטבע שר הללויה. זו היתה הפעם הראשונה בה המורה דנוב לקח אותי לתחום הקאוזאלי.
לעתים קרובות במשך השנים התלוויתי אל המורה בהליכה אל זריחת השמש על הגבעות של וארנה. לא תוכלו לדמיין את הצבעים של הבוקר ברגעי הזריחה של השמש מעל לים השחור. נהגנו להישאר זמן רב מאוד במדיטציה, לצאת מהגוף, והמורה הדריך אותי במסעותי להכרת המציאות של העולמות האחרים. וכך נהג תמיד להודיע על בואנו לישויות הנמצאות באזורים אלה על-מנת שתתכוננה לבואנו. היו אלה רגעים נשגבים.
אתם שואלים: "כיצד הם עושים זאת?" המורים יודעים שהמודעות איננה מוגבלת אך ורק לחלק מסוים של האדם, ובאמצעות עבודה מתמדת אפשר להיות מודע גם בכל האזורים הנחותים, שהפסיכולוגיה מכנה תת-מודע, אי-מודע ומודע עליון. ככל שהאדם מודע יותר, התודעה שלו מבצעת תגליות, מאפשרת השוואות, וכך מתרחבת יותר ומתעצמת.
רבים יגידו שזה לא מדעי, אך הם טועים. כל הקיים מחוצה לנו קיים בתוכנו. כל דבר שקיים על האדמה, בנהרות, באגמים, בימות, באוקיאנוסים, בשמים, בכוכבים קיים גם בתוך האדם. הדבר מסביר כי האדם מאז היוולדו ביקום נדחף ללמוד ולהבין את העולם סביבו, על מנת בסופו של דבר ללמוד ולהבין את עצמו.
לצערנו, כל עוד שהוא לא מכיר את הסיבות העמוקות, הוא מסתפק בהתבוננות חיצונית. הוא רושם, מקליט, אך לעולם לא מבין את העיקר. כל המחקרים המדעיים נועדו להרחיב את הידע של הטבע, וזה נפלא! אך המורים הלכו רחוק הרבה יותר, משום שהרחיבו את המחקר על עצמם עד לאין-סוף, וכך הרחיבו גם את התודעה שלהם.
פיתוח התודעה מתחיל באמצעות המחקר בתת-מודע, של הישויות השוכנות שם, של הזרמים שחולפים שם. וכך קורה שהתת-מודע מעביר אט-אט אל המודע את אוצרותיו. איש האיניסיה הוא אדם שמפתח את התודעה שלו לרוחבה, לעומקה ולגובהה. הוא מצליח להאיר את כל האזורים של התת-מודע שלמטה ואת כל אלה של העל-מודע מלמעלה. משום שהתודעה של האיניסיה הצליחה לחבוק חלל עצום, היא מתחילה להאיר, לגעת ביצורים סביבו ולחדור לתודעתם. אך איש האיניסיה לא נעצר כאן: תודעתו מתרחבת תמיד למרחק רב יותר - עד השמש והלאה.
עבור איש האיניסיה אורה של השמש הוא מזון. לכן הוא סופג אותו, מעכל אותו ומתמלא בו, כדי שיוכל אחר-כך להקרינו סביבו. כך הוא יכול להאיר לאחרים, לחממם ולהחיותם. בעוד אדם שמודעותו איננה מתרחבת, העסוק בחומר בלבד, לא יהיה ממש מסוגל לעזור לבני האדם.
התודעה של האיניסיה חיה בלבם של אחרים, ולכן הוא יכול ממרחק להזין אותם באורו. המזון הפיזי יכול להזין רק את מי שאוכל אותו. גם אם התינוק ניזון מאמו בשלב מסוים עליו להיפרד ממנה ולאכול בעצמו. בצד הרוחני, המורה, בהתחלה מזין את התלמיד. כמו אמא שנושאת את התינוק ברחמה, המורה מסכים לארח בנשמתו, בתודעתו, ילדים הניזונים ממנו, עד לרגע שיהיו מסוגלים "לאכול" בעצמם. ואז יוכלו בעצם "להאכיל" אחרים.
התלמידים מחוברים למורה בחבל הטבור. כאשר המורה מקבל כוחות שמימיים, התלמיד מתמלא. כך גם אני ניזונתי במשך שנים לצד המורה דנוב. הוא התבונן בשמש, הוא קיבל את אורה והעביר אלי כמזון מוכן לספיגה בלבי, מוחי, נשמתי ורוחי. ואם המורה דנוב נתן מקום גדול כל-כך לשמש, אם הוא הדגיש את חשיבות ההליכה אל הזריחה בבוקר, זה משום שהוא חשב שכל תלמיד יכול למלא כאן תפקיד: ללמוד לעכל את אור השמש, להפכה לתועלתית מבחינה רוחנית, וכך להעניקה לאחרים בצורה של איכויות נעלות ביותר.
לאחים ולאחיות רבים באחווה היו מחברות, והם נהגו לבקש זה מזה לכתוב להם משהו. וגם ממנו ביקשו לכתוב. ואני כתבתי תמיד את אותה מחשבה של המורה דנוב. הרוצים אתם לדעת מה כתבתי? "השמש מעניקה את המשמעות לחיים".
אומרם מיכאל איבנהוב (1900 -1986) היה מיסטיקן, פילוסוף ומורה רוחני בולגרי. תלמידו של פטר דנוב, מייסד "האחווה הלבנה האוניברסלית". לפורום הישראלי של תלמידי איבנהוב
נא להמתין לטעינת התגובות
