עת זמיר הגיע
לכל ציפור יש תפילה משלה, וכולן מהללות את הבריאה, והזמיר הוא הציפור העילאית שלעולם אינה חוזרת על עצמה, ותמיד ממציאה שמות חדשים לאלוהים. דוד רוטנברג עם דברי שבח והקלטות
לקראת סוף ספרי "מדוע ציפורים שרות?", אני עונה על השאלה: ציפורים שרות מאותן סיבות שאנשים שרים – כי הן חייבות, כמו שאנחנו חייבים. אי אפשר לעצור את המוסיקה. זה לא אומר שלשירת הציפורים אין קשר למשיכת בני-זוג ולהגנה על טריטוריה, אבל התיפקוד לא מסביר את יופיו של השיר. כדי לרדת לעומקו של השיר, ולהבין את הטבע עד כמה שאפשר, המדע והאמנות צריכים לעבוד ביחד.
אוקיי, אמרו כמה מבקרים, אמרת מה צריך לעשות, לך תעשה את זה. כך עלה לי הרעיון של "נייטינגאלה", כנס של מוסיקאים, מלחינים, מדענים וזואו-מוסיקאים במעבה יערות פינלנד, במרכז הריטריטים של אקדמיית סיבליוס הנודעת.
את שירת הזמיר, ציפור-השיר המהוללת ביותר באירופה חקרו ביולוגים רבים, בעיקר בגרמניה, כיוון שהציפור משגשגת בתנאי שבי, ומשתמשת בשירתה בדרכים מוגדרות וברורות, שמהן ניתן ללמוד על למידה ווקאלית באופן כללי. מבחינה אמנותית, ציפורים אלו סיפקו השראה מלאת תשוקה במשך מאות שנים, מכיוון ששירתם הצלילים הרמים והמורכבים ביותר ביער, ולא ניתן להתעלם ממנה.
[הקשיבו, למשל, כאן ]
שמעתי לראשונה את הזמיר ביערות הלסינקי לפני כעשר שנים, כשלילות האביב כמעט ואינם חשוכים. נדהמתי מהציפור, שחשבתי שהכרתי משירי שייקספיר, קיטס, קולרידג' וורדסוורת', והיא נשמעה כל-כך שונה ממה שציפיתי. הופתעתי לשמוע צלילים כמו-אלקטרונים, מקצבים חוזרים, כמעט כמו די.ג'יי השורט תקליטים בעולם זר. כשאני משמיע את שירת הזמיר לתלמידים שלי הם חושבים שזו מוסיקת טכנו מברלין. ייתכן ששירת הזמיר נשמעת לנו במאה ה-21 יותר מוסיקלית מאי-פעם.
דיטמר טוד והנריקה הולץ' חקרו זמירים בגרמניה במשך עשרות שנים, ביער ובשבי. בזכות מחקריהם ומחקרי תלמידיהם, ידוע על שירתם יותר משל כל ציפור אחרת.
ישנן שלשו דרכים שבהן הזמירים מזמרים ועונים זה לזה, כשהם מתחילים מאורח בלילה ומסיימים לפנות בוקר, בשבועות הראשונים של האביב. רוב הזכרים הם "מכניסים", כלומר, הם מחכים שנייה אחת אחרי ששכן גומר לשיר לפני שהם פוצחים בשיר משלהם. השירים מתחלפים בין זמיר אחד למשנהו. יש גם "חופפים", שמתחילים לשיר שנייה אחדי ששכן שלהם
כל זמיר שר סדרה של פראזות, בזו אחר זו, בדפוס המועדף עליו. טוד והאלץ' כינו כל סדרה של פראזות חוזרות בשם "חבילות", ודרכן ניסו לדמיין כיצד הציפור חושבת באמצעותן:
"כדי להסביר את נתונינו בעניין יצירת חבילות אצל הזמיר, אנו מניחים שני סוגי תהליכים:
1. תהליך של ניתוח - אנו מניחים שלזמיר יש מכניזם דמוי-שער שמאפשר כניסה רק למספר מוגבל של סוגי שיר המושמעים בזה אחר זה, וכך יוצר חלוקה של יחידות-ארוכות טווח של גירויים נלמדים.
2. תהליך אחסון – אנו מניחים שלזמיר יש מספר של זכרונות-משנה, שלכל אחד מהן ניתן לספק נתוני "חבילה" באמצעות המכניזם דמוי-השער. זכרונות-משנה אלו מעבדים את המידה המתקבל במקביל באופן שמסביר (1) את החיבור הסדרתי בסוגי שיר מסויימים בתוך כל חבילה, ו(2), התפתחות סוגי שיר חדשים כצירופים מחודשים של חומר אקוסטי העולה מתוך סוגי שיר מסויימים באותה החבילה".
בתיאור הזה, הציפור בהחלט נשמעת כמו מכונה! האם באמת כל פועל המוח שלו כשהוא שר? מוסיקאי עשוי לקרוא לחבילות אלו בשם מוסיקלי כלשהו, שמצביע על כך שהציפור היא ישות מוסיקלית יותר מאשר תוכנת מחשב.
הכבוד המוסיקלי הגדול ביותר לזמיר שמור, במפתיע, לא באירופה כי אם באפגניסטן. לזמיר היה תמיד תפקיד מרכזי במיתולוגיה המוסיקלית של התרבות האפגנית. היא קרויה הציפור של אלף הסיפורים, "האזאר דאסטאן", ששרה אותם בזה אחר זה, "ראד בא ראד", משנה תמיד את שיריה. להגיד על מוסיקאי שהוא זמיר היא צורת השבח הגדולה ביותר, והמוסיקאים הדגולים לעתים צירפו את המילה בּוֹלבּוֹל – זמיר – לשמותיהם כתואר הכבוד הרם ביותר. בימים פחות פונדמנטליסטיים, כשאת המוסיקה לא צנזרו או החרימו, שירת הציפור נחשבה לצורה של "זיכּר", זכירת האל, כמו שירת המואזין. עיקרון זה מצוי יותר בחזרה מאשר במילים. לכל סוגי הציפורים יש זיכּר משלהם, וכלן מהללים את הבריאה, והזמיר הוא הציפור העילאית שלעולם אינה חוזרת על עצמה, ותמיד ממציאה שמות חדשים לאלוהים. דבר זה מעניק לציפור את הכבוד הגדול ביותר בתרבות דתית, וייעוד נשגב מזה שמאפשרת הביולוגיה.
למרות הכבוד, מוסיקאים אפגניים לא הרבו להיעזר בשירת הציפורים במלודיות או בצורות השיר. ג'ון ביילי, מגדולי חוקרי המוסיקה האפגנית, השמיע למספר מוסיקאים פליטים אפגניים הקלטות של זמיר אנגלי. הם התרגשו מאד.
המתופפים הגיבו להקלטות של הציפור באמצעות "שפת התיפוף" המדוברת, שבה הנגנים הוגים את דפוסי התיפוף שבם אחר-כך מנגנים על הטבלה. עבור מוסיקאים אלו, הפראזה של הזמיר הייתה סולו טבלה מובנה ושלם, שקל היה לקלוט ולענות לו. אך המסורת שלהם לא נהגה להשתמש במקצבי זמיר.
התוצאה שהתקבלה נשמעת כמו מוסיקה בין-מינית, שחצייה זמיר – עם הקריאה-ההיענות הבלתי פוסקים, ללא ניסיון להגיע לשום מקום – וחצי של מוסיקאים, הלכודים ברשת האתגר, מנסים לנגן בדיוק מה ששמעו ולהעביר את זה לרמה אנושית.
[הקשיבו כאן]
בכנס שמענו מדענים מדווחים על ניסוייהם האחרונים, ומלחינים הציגו את ניתוחים של שירי זמיר כאילו היו אלה יצירות. משאלתי גדולה הייתה ששתי הגישות לידע האנושי יכירו בכך שבנפרד הן בלתי שלמות, ושאף אחת אינה יותר אובייקטיבית או בלתי-משוחדת מחברתה. המוסיקאים מוצאים מבנה ויופי בצליל, ולא מדובר רק בדעתם האישית או בהתניה תרבותית.
אפילו בר-סמכא כצ'רלס דרווין העריך את המוסיקה של הטבע. ב"הולדת האדם", דרווין כתב של"ציפורים יש רגשות חזקים, תפיסה מדוייקת וחוש ליופי". הוא היה משוכנע בכך שלנקבות של מינים רבים יש חוש אסתטי מולד, ושהן מעדיפות תכונות מסוימות פשוט כי הן מוצאות חן בעיניהן. "ידוע לכל שישנן חיות שמשמיעות צלילים מוסיקליים, כפי שאפשר לשמוע מדי יום בשירת הציפורים" - דרווין ידע שבצלילים הללו יש חן, שבו לא יצליח לגעת שום פענוח אנליטי.
יצאנו אל היער מתוך הסאונה בשתיים לפנות בוקר וקפצנו לאגם. שמענו את השיר, ללא ספק, מהדהד מצדם השני של המים, מעומק האורנים הגבוהים. יצירת חבילות במוח? תפילה של בעל-חיים? קצב מרוחק ממועדון ריקודים מיוער? שירת הזמיר נותרת אחת המנגינות העתיקות שאנו מכירים, קודמת לכל יצירה אנושית במיליוני שנים. ייתכן שלעולם לא נבין אותה, אבל אין משימה נאצלת מניסיון בלתי-פוסק.
דוד רוטנברג הוא מחברו של הספר "מדוע שרות ציפורים" ו"שירת אלף המילין: מוסיקת לוויתנים בים הצליל". המאמר פורסם ב"ראליטי סנדוויץ'"
נא להמתין לטעינת התגובות
