קץ הדימוי ופני המוות
בתערוכה "דיוקנאות על הסף", שתחתם השבוע בחיפה, מתעד הצלם וולטר שלס אנשים מעט לפני - ומעט אחרי - רגע המוות. דוד מיכאלי על הדימויים שנושרים מפני האדם בסוף חייו
עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות כולן. נותר שקט. אדם בסוף חייו, ההזדהויות נושרות ממנו כעלים יבשים. נדרש מאמץ לשאת ולתחזק את ההזדהויות, והסיבה היא פחד. מול האריה המסוכן קבוצת בני שבט המסאי הצעירים הופכת לשקטה, דרוכה ונרגשת. המסאים, שמבחן הבגרות שלהם הוא לעבור מעבר לפחד, אומרים אז: אנו מוותרים על החלקים הפרטיים שלנו. זו הגדרה נפלאה לשמיטת ההזדהויות והחשיבות העצמית, והכרה במהותנו.
הזדהות אינה המהות האנושית. הזדהות היא סמוכה או קליפה בעלת תפקיד הכרחי בגדילה, כמבנה או תפיסת שדה יציבה דיה, שמאפשרת למהותי לצמוח לקראת עצמאות. ישנה תופעה מרתקת שבה הרך הנולד בן חודשיים-שלושה דומה לאמו, לאביו, לסבו, לסבתו, למישהו אחר במשפחה. פניו לובשים ופושטים צורה, מתעצבים כחומר רך בחיפוש אחר מושא הזדהות - עד שהוא מתקבע.
הילד הרך מזדהה עם אנשים, סביבה ואמונות הזמינות לו, והופכות למה שנקרא אישיותו. בתור אדם בוגר, ביכולתי להחליט להשיל את ההזדהויות אחת לאחת. זהו רצון טבעי. כמבוגר, אני נושא את הזדהויותיי כמגן. איני יכול ליצור קשר בר-קיימא דרך הזדהויותיי אלא רק דרך מהותי היסודית, שמעבר לפחד. עם בוא המוות נמוגות ההזדהויות האחרונות. נותרות הפנים המקוריות.
הפחד הנפוץ הוא כי בהשלת ההזדהות אני מחסל את עצמי. זה לא נכון. משיל את הזדהויותיי, אני פורח. ההזדהויות הן הקשרים שלי לגוף ולמרקם האנושיים, החברתיים והסביבתיים מהם צמחתי. בידי הברירה האם להיוולד לקיום עצמאי או להיטמע חזרה לשדה שיצר אותי.
יציאה לקיום עצמאי ויוצר מחייבת אותי להיות פעולה, במקום להזדהות עם פעולה, ובזאת אני עצמי הופך למושא הזדהות ולייחודיות היוצרת יקום משלה.
העשייה והפעולה שכל אחד בוחר הן מדיום להגדרת מהותו. אם אני מזהה את העשייה עם מהותי, קיומי, אני במצוקה. מהותי ונוכחותי אינן תלויות בתפקיד. קיומי כצורה מותנה בעשייה. כלשהי. עצם קיומי כצורה, מצביע על פעולה בהתרחשותה. הפעולה בקיומה מקיימת או חושפת את התבנית והכיוון שהם קווי היקום. כיון שכל עולם היחסים סביבי הוא השלכות של גופי ותפיסתי, כיצד אני יכול לקיים תוקפנות או התעלמות כלפי עצמי, ולא לקיים אותו היחס כלפי סביבתי? זה בלתי אפשרי.
בחירת העשייה או הפעולה נתונה בידי. כאשר אני רואה את הבחירה אני משתחרר מהמצוקה, והעשייה הופכת לכלי או משחק. גלישה חופשית על גלי הפעולה. הפעולה אינה נפרדת מהשדה. היא יוצרת אותו בו-זמנית בעצם קיומה. כגורם עצמאי ביכולתי וחובתי להיות שותף לכלל. כיוצר עצמאי תרומתי ויכולת הקבלה שלי חשובים לכלל, גם אם אינם מובנים לאותו הזמן.
אנו רוצים לחפש ולגעת באותו דבר כל זמן קיומנו. תקופות, מאות, עידנים. השוני בין התקופות, אינו ברצון הקבוע להגיע לנשגב ולמושלם. השוני לאורך התקופות הוא במערך הדימויים שבעזרתו ניתן לנסח את העולם. מערך הדימויים משתכלל, מתעדן ומועצם מעצם ניסוחו.
המנסח, האמן, אינו שונה בכמיהתו, רגישותו והבנתו מהמנסח שלפני מאות בשנים. תפקידו הוא לנסח את הדימויים החדשים, את המערך החדש, ולזנוח את המערך הקודם. הביטוי החדש, היצירה של הדימויים החדשים ויצירת ההרכבים השונים מצעידים אותנו בגרם המעלות הזה עוד מדרגה קדימה. תודות למדרגות אנחנו עולים. תודות לנו יש מדרגות.
העולם חולף בנו כתחושה. דרך לימוד התחושות בגופנו אנו חולפים בעולם הצללים המענג או המייסר של הדימוי. ריפוי עצמי ותיקון נעשה באמצעות פענוח וניסוח הדימוי ככלי אמנות, כשפענוח עצמי נכון עוזר ומרפא אחרים.
התפיסה יוצרת בו זמנית את האני ואת המציאות כמערך היחסים הנובע ממנו. הכלא הוא הבו-זמניות, של הפעולה והמציאות שהיא יוצרת כרעש רקע נלווה. חורגים מכך רק דרך ויתור על הזדהויות, מעבר לדימוי, מעבר לפחד, דרך שקט.
כל בני האדם הם אמנים. כל אחד עסוק בניסוח דימוייו והפקתם. במות, המכונה מפסיקה לייצר דימויים וההזדהויות נמוגות. מן השקט העולם מתחיל מחדש.
* תערוכתם של וולטר שילס וביאטה לקוטה, "דיוקנאות על הסף", הוצגה בכל העולם ועוררה הדים רבים. כרגע היא מוצגת בגלריה או*ג'י, רחוב הנמל 35 בחיפה, עד ה-20 בספטמבר.
* הטקסט לקוח מתוך המאמר המלא: קץ הדימוי, דוד מיכאלי, 1998.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם