כיצד פגשתי את המורה פטר דנוב
מבטו האוהב, חיוכו החם, הכל נראה כאילו מגיע מעולם אחר. מה רבה היתה השמחה וההתלהבות שלי כאשר פגשתי לראשונה את המורה שלי! אומרם מיכאל איבנהוב מספר על האיש ששינה את חייו
אם אספר לכם מה רבה היתה השמחה שלי והתלהבותי כאשר פגשתי את המורה פטר דנוב, לא תאמינו לי. באותה עת הייתי עני מאוד, היו לי מיטה, כינור וכמה ספרים. את רוב זמני ביליתי בהרים בקריאה, במדיטציה, ומעת לעת חזרתי לעיר כדי לעבוד ולהרויח מעט. אילו ראיתם את נעלי ואת בגדי... אבל נשמתי היתה שמחה, משום שחשתי עצמי עשיר מאוד, עושרי היה רב מאוד בתוכי, עשיר מעצם הידיעה שהמורה דנוב קיים. היתה לי תחושה שבראשי ובליבי טמונים כל אוצרות היקום. כשיש לכם מורה שכזה - אתם לא מסוגלים להבין, זה נפלא. הודות למורה, חשתי שיש לי בתוכי שמים וארץ וכך אוכל לממש את כל משאלותיי הרוחניות.
רק למעטים יש אינטואיציה לחוש מה מייצג מורה המסוגל לכוון את גורלם, שנוכחותו מסוגלת לתקן, לשפר ולהביא הרמוניה לקיומם. אחרים יודעים כי מרגע שיהיה להם מורה כזה הם כבר לא יוכלו לחוש שקט, משום שהמורה יראה להם את חולשותיהם, את הסכנה בדרך שבה הם הולכים לעיתים קרובות - והם אינם מעוניינים בזה. זה חבל, משום כך באים יותר עליהם יותר סבל והגבלה עצמית מאשר אילו חיו על פי עצותיו של מורה. מאז היותי צעיר, חשתי צורך במורה רוחני, והדרך הזו הצילה את חיי.
כאשר פגשתי את המורה פטר דנוב הייתי בן שבע-עשרה. גרתי בוארנה, על שפת הים השחור בבולגריה. דנוב הותקף על ידי הכנסייה האורתודוכסית שחששה מפניו והביאה לסילוקו מסופיה, וכך, למזלי הרב, הוא בא לגור למשך זמן רב בסביבות וארנה, היכן שהתגוררתי.
פטר דנוב היה בנו של כומר בכנסייה האורתודוכסית הבולגרית. אביו שאף לראותו הולך בדרכו, כמובן, כדי שגם הוא יהיה כומר. אך דנוב סירב. פטר דנוב הכיר היטב את הכנסיה על כל תחכומיה, המנטליות שלה ועיסוקיה - ולא התרשם לטובה. דנוב היה יכול להיות בעל תפקיד מכובד מאוד בכנסיה ולעלות בדרגותיה, מכיוון ששנים רבות הקדיש ללימודי התיאולוגיה הנוצרית ורפואה בבולגריה ובארה"ב. בשובו סירב לקחת תפקידים בכנסייה, כי חש שמיועדת לו עבודה רוחנית אחרת.
ברגע שהחל לתת את הרצאותיו, החלו להגיע המונים לשמוע אותו, והכנסייה האורתודוכסית נלחמה בו. הכנסייה תמיד חשבה שאין דבר טוב מעבר לשורותיה. אני מוכן לקבל זאת, אילו הכנסייה מילאה כראוי את תפקידה, ולא היה מה לתקן בה. אך הכנסיה לא מאפשרת התפתחות וכך משאירה את נאמניה בתפיסות עולם צרות ומוגבלות. הכנסייה מבקשת אמונה מנאמניה, כדי שיבואו באופן קבוע לפגישות, יצטטו כמה
הנוכחות של המורה דנוב עוררה בכנסייה חשש כבד. כאילו אמר להם: "אתם מתרחקים מן האמיתות של הברית החדשה! החיים שלכם רחוקים מתורתו של ישוע! עליכם לתקן את עצמכם!" אך במקום לקבל את התיקונים ולשנות את עצמם, החלו להאשים את המורה דנוב כאילו היה נביא שקר. הם כמעט צלבו אותו. הם יצרו קשר עם חברי פרלמנט והצליחו לשלוח אותו לגלות בוארנה. זו הייתה הוכחה לחולשתם, כמובן. וכך הגיע המורה דנוב לוארנה בשנת 1917.
בתקופה זו גרתי בדירה של הורי, מרחק של כמה מטרים ממקום מגוריו של המורה דנוב, מבלי לדעת זאת. כל בוקר בדרכי אל בית הספר, עברתי ברחוב והיה עלי להשקיע מאמץ כדי לעלות בעלייה הקשה. ובחורף הייתה סכנת התחלקות על הכביש.
תקופת גלותו של דנוב בוארנה הייתה מבחינתי תקופה של שמחה, והודות לו השתנו חיי לחלוטין.
מרגע שראיתיו התפעלתי מאוד. פניו מוארים, קורנים באור מיוחד, השלווה שפעה ממנו, שליטתו בגופו הרשימה את הכל בקלילות של תנועותיו, בהליכתו האצילה, צורת דיברו הנעימה, מבטו האוהב, חיוכו החם, הכל נראה כאילו מגיע מעולם אחר. הוא נתן לי תחושה של מי שעובד עם גדולי המורים, עבודה שבעיקרה מבוססת על סבלנות, רצון חזק ואצילות, וללא כל-אינטרס. עולם ענק במעמקיו, באוצרותיו וביופיו, את כל אלה הוא הקרין והעניק לנו.
דבר נוסף היה הכבוד לאדם, לא היתה בו טיפה של יהירות. הכבוד לאוצרות שאלוהים טמן באדם, והיכולת להיות מחובר לאל. לכבד את גופנו הפיזי, לבנו, מוחנו, נשמתנו ורוחנו. המורה דנוב נשמר היטב מכל בעיה פיזית או נפשית. הוא שמר היטב על האוצרות שהאל הניח בתוכו ורצה להחזירם לבורא, יום אחד, בצורה של שפע ואור רבים יותר ממה שקיבל.
את הכבוד הזה רצה להעניק לתלמידיו, כדי שיהיו מודעים ויקדשו את החיים, וכדי שיבינו מה רבה חשיבותם של מזונות, מחשבות, שיחות ורגשות טהורים. כדי לכבד את האדם עלינו להיות מודעים לכל מה שנכנס אלינו ויוצא מתוכנו, וכך למנוע טעויות.
ברצוני לספר לכם על מה קרה לאחר שפגשתי את המורה דנוב לראשונה. זה קרה בתקופת מלחמת הבלקאן. בפעמים הראשונות נהגתי ללכת אליו לפגישה. באותו ערב דיברנו רבות, ויצאתי באיחור, זמן רב לאחר שעת העוצר. כשיצאתי לדרכי, לפתע, שני שומרים על סוסים עצרו אותי ואמרו: "לאן אתה הולך בשעה כזו?" אני הולך אל ביתי. "ובכן, בוא תתלווה אלינו".
הלכתי אחריהם במחשבה על המורה דנוב. הייתי כה שמח על השיחה עמו וממש לא היה איכפת לי לעבור את הלילה בכלא. פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין הם שינו את יחסם ואמרו לי: "טוב, לך לך, חזור לביתך. נתלווה אליך כדי שלא תיעצר על ידי שומרים אחרים. אך אל תצא יותר בשעות כאלה". כך חזרתי לביתי שמח וטוב לב ולמחרת בכלל שכחתי את כל העניין.
כמה ימים לאחר מכן שבתי אל המורה דנוב לפגישה נוספת. הוא קיבל את פני בחיוך רחב ושאל אותי: "איך זה עבר עליך באותו ערב? השומרים היו נחמדים אליך בסופו של דבר, נכון?"
התפלאתי מאוד ושאלתי את המורה דנוב: "האם המורה, אתה יודע מה קרה?" והוא ענה לי: "אמרתי לשומרים: הניחו לו לשוב אל ביתו בשלווה, היות והוא תלמיד טוב".
לאחר האירוע הזה הבנתי כמה קל היה לו למורה, שידע לראות ולשמוע נסתרות, לדבר כך בעולם הבלתי נראה באוזני תלמידיו. מי שעוד שואל שאלות לגבי המציאות של עולם המחשבה, כמו האם היא יכולה לטייל בחלל, האם מוח האדם מסוגל לקלוט מחשבות של אחרים וכדומה, יכול להגות במקרה שתארתי. המורה דנוב אמר לשומרים: " זהו תלמיד טוב, הניחו לו". ונשמתם היתה ממושמעת, כיוון שקריאתו של המורה היא כמצווה, כפקודה.
אומרם מיכאל איבנהוב (1900 -1986) היה מיסטיקן, פילוסוף ומורה רוחני בולגרי. תלמידו של פטר דנוב, מייסד "האחווה הלבנה האוניברסלית". לפורום הישראלי של תלמידי איבנהוב
נא להמתין לטעינת התגובות
